אסי בוזגלו הוא כדורגלן טיפוסי, מלך הבועה שמשתלט על חדר ההלבשה. קוז'יקרו הוא כדורסלן טיפוסי, שמצטייר כמתנשא גם אם אין לזה שום ביסוס. וג'רבי? רק ממחישה עם אילו אתגרים נאלצים להתמודד ספורטאים אולימפיים. כך הסטיגמות והקלישאות הספורטיביות משתקפות ב"הישרדות"
איך ייתכן שמייקל ג'ורדן, זכר אלפא, הגבר האולטימטיבי, הספורטאי הכי אכזר וקר רוח של דורנו, מרשה לעצמו להתפרק לעיני כל העולם ולהתייפח בבכי? ככה זה כשאתה בוער מבפנים, במערבולת רגשית מעוררת קנאה, וקצת רחמים
זו הייתה שיחה כנה ונעימה, ישירה ומלאת פיקנטריה, שהמחישה את אופיים של שני הספורטאים, והשכיחה מעט את הרפש שהציף השבוע את הענף. כל מה שלמדנו מהמפגש בין עומרי כספי לדני אבדיה
"שמע אדוני השר, המצב קשה. חוגג ייאלץ למכור את ליוואי גרסיה. ווילבקין ייאלץ לקצץ בשכרו. השחקנים יצטרכו להקריב כדי להציל לעצמם את הקריירה. סמוטריץ' העליב אותם. מה אתה אומר? לעוף מפה? אין בעיה". פרסום ראשון: הפרוטוקולים של השיחות הדרמטיות שכנראה לא קרו
זה אמור היה להיות החודש הכי משובח בשנה, עם מזג אוויר אביבי, משחקי עונה, פלייאופים והכרעות. אחרי כך יוני הקיצי, עם היורו הישן והטוב, וסדר היום שסובב סביב כדורגל משובח וצפייה בחברותא. במקום זה נותרנו עם לוח שנה מקולל
איך מגדלים מייקל ג'ורדן? מה אפשר ללמוד מאבא שלו? מה הוא בדיוק עשה או לא עשה שם, איך אפשר ליישם את זה על ילדינו המפונקים, והאם זה תואם את מה שאמרה הפסיכולוגית? הלקחים החינוכיים שכל אבא יכול ללמוד מ"הריקוד האחרון"
אנשים פה רואים ליגה בלארוסית, לעזאזל. ממלאים ווינר על קבוצות שלא קיימות. חיים רק על חידונים וסקרים וציוצים של מוטי דניאל. מרגלים אחרי הכדורגלנים כמו אקסיות קנאיות, לראות מה הם עושים. בהתחלה החיים בלי כדורגל היו אומללים, לאחרונה זה נהיה מסוכן
זה עשור שיצר קבוצות מיתולוגיות. מכבי חיפה הייתה בשיא שאי אפשר לשחזר. בית"ר מאז לא חזרה ליהנות. הייתה תחושה של צמיחה, התקדמות, כוכבים. שנות ה-90 היה הדור האופטימי האחרון בכדורגל הישראלי
מה כל כך מפתיע שבעלים בכדורגל הישראלי מנסה לברוח? כמה שנים אפשר לשרוד בכל הלכלוך הזה? כמה כסף אפשר להפסיד על שחקנים, סוכנים וקהל כפוי טובה? ההחלטה של אלונה ברקת נראית טבעית ומוצדקת, עכשיו נראה איך תגיב לאירועי השבוע האחרון
העונה המדהימה של ליברפול קיבלה טוויסט כל כך מפתיע, עד שזה כבר נראה כמו בדיחה חולנית על האוהדים המלודרמטיים ממרסיסייד. אבל איך הם יכולים שלא להשתגע? ולמה הזיכרונות המתוקים הפעם לא יספיקו?
שלום כדורגלנים, ברוכים הבאים לעולמנו. עולם של חוסר ודאות כלכלית, חרדות בנוגע לעתיד, דאגות קיומיות, קיצוצי שכר ומיתון. זה הזמן להיכנס לפרופורציות, לזכור את מקומכם ולהבין מה עובר עלינו, האנשים שמממנים אתכם
איך העזנו לפקפק במחויבות של הכדורגלנים? מה כל כך נורא בכדורגל בלי קהל? מתי לבטל את הערוצים בתשלום, מה יהיה עם העונה של ליברפול, כמה חזק שמעון מזרחי, ואיך ייראו הבקרים בלי טקס ה-NBA? משבר הקורונה הציב את חובבי הספורט בפני שאלות לא קלות
קורונה בשער 8. דמארי על הספסל. ליברפול ומוריניו קורסים, נטע לביא נלחץ, ג'ורדי חי בסרט. כמה רגעים נחמדים מהכדורגל, שמספרים את סיפור חיינו
התגובה הנסערת של שחקני באיירן מינכן ל"שלט הפוגעני" ביציעים היא מדרון חלקלק, שעלול לסרס את האוהד במגרש ולבטל את מעמדו של אצטדיון הכדורגל כבועה ייחודית. על קללות, אהבה ומה שביניהן
למה מינוי מאמנים נראה כמו שליפה מהמותן? איך קבוצות שמביאות כמה מאות אוהדים מקבלות מיליוני שקלים, ומה הטעם בקיומן? ואיך זה קשור למראדונה ונאפולי? על עוד שבוע שבו הכדורגל התנגש עם ליגת העל
כל בלם הוא גיבור. כל הרחקה חגיגה. כל תיקול זה מלאכת מחשבת. אחרי שמשתחררים מאלמנט ההשפלה, בונקר יכול להפוך לאירוע הרואי. תשאלו את קלינגר וסימאונה, שככל שהיריבה שלהם הפכה למתוסכלת רק התמוגגו יותר ויותר
רגע אחד הם חוגגים אליפות בעיני רוחם, שנייה אחרי זה קורסים. אחרי כל דקת אופוריה, מגיע מיד שיברון לב. חוסר היציבות של מכבי תל אביב ומכבי חיפה גורם למפח נפש לאוהדים, כל הסימנים מראים שזה לא ייגמר בקרוב
היא מוגזמת וחסרת פרופורציה. רגע אחד היא נסחפת בפנטזיות, למחרת בהלקאה עצמית. היא חסרת אחריות, קפריזית, מהפנטת. מי שרוצה להרגיש את העוצמות של מכבי חיפה פשוט צריך לצפות במסיבות העיתונאים שלה
גדלנו לצדו. חווינו איתו הכל. השתנינו במקביל אליו, ועברנו ביחד את המהפך. המוות של קובי בריאנט המחיש את המסע המיוחד שעובר האוהד עם הספורטאי, והבונדינג שהוא מרגיש. אולי בגלל זה במשך שבוע שלם מלמלנו "מסכנה ונסה"
קבוצות נלחמות על הכסף שהוא מניב, אנשי עסקים גוזרים את גורלו בציניות, סוכנים ובני משפחה לוחצים, ובאמצע שחקן שרק רצה לשחק כדורגל וליהנות מהכישרון והמתנה שקיבל, ומבין שזה עסק מורכב. השבוע שעבר על גדי קינדה היה לא קל לכולנו
ילדים בני 6 בגרביים מתוחים, משחקים בכדור ספוג, משתובבים כמו גורי נמרים, לא שמים לב לשעון, כשלפתע מצטרף אליהם אבא מבוגר שמתבונן בהם מוקסם, עד שהוא נזכר בגדי קינדה. פז חסדאי צבר חוויות מחצר בית הספר
זה משחק שעשה את הבלתי ייאמן: הוא השכיח את פארסת הקונפטי, את אברמוב והשקרים, את לוזון המתווך, את הבדיחה העצובה. הוא גרם לאנשים ללכת באוויר. אחרים קיבלו מהלומה לבטן, ועדיין אמרו תודה. ה-3:4 בין מכבי תל אביב למכבי חיפה היה משחק שגרם לנו לחשוב על החיים
מה היה קורה למאור מליקסון אילו לא היה פורש ופשוט דועך לאיטו? האוהדים היו מאבדים סבלנות. הפרשנים היו שוכחים מהעבר. הוא היה מרגיש את מה שחוו לאחרונה ברק בכר ואיביץ': זיכרון קצר ואכזריות של טורפים. על רגעי חסד נדירים
מי שקיבל את ההחלטה להעניש ולהשפיל את האוהדים כנראה לא מבין בזכות מי כל העסק הזה עובד ומהי המהות של הספורט. על בית הדין והעונש שהחזיר את הכדורגל שלושה עשורים אחורה
ההצלחה המדהימה של וייסמן באוסטריה, בניגוד לכל ההערכות והציפיות, היא תזכורת לעד כמה המשחק הפכפך ולא צפוי, כמה מעט יודעים המאמנים והמומחים (מזידאן ועד מוריניו), ומיהם שוב המנצחים הגדולים: הסוכנים ומשווקי החלומות
ג'יימס הארדן שוב קלע 50 נקודות, ואתה לא יודע אם אתה אוהב או שונא את זה, מתלהב או אדיש, אם זה מרהיב או מכוער, אם זה הטופ או עוד רגע שפל, אם זה באמת מוצדק להתגעגע לכדורסל של פעם, ומה הקשר בין זה לגיבורים האמיתיים: ווילבקין ואבדיה
בבתי ספר לילדים מותר הכל. ברשתות החברתיות האלימות מתבקשת. האוהד האכזרי ראוי להיענש, על האוהד המתייסר חובה לרחם, מתי מומלץ לעקוץ ומתי אסור לקלל. בעקבות הדרבי, להלן תזכורת קלה לקודים המומלצים להתנהגות נאותה בין אוהדים יריבים, על כל סוגיהם
לא, מכבי תל אביב לא צריכה להיבהל מההפסד בגביע, גם אם היא חוששת מאובדן הזהות. לא צריך להתחרפן ולהלחיץ את כולם, לא להתלונן על המנהלת, זה כולה גביע, יש דברים חשובים יותר. עכשיו גם אות'לו האנטר יודע: לפעמים המכביזם עושה נזק
אם כשארגנטינה ואורוגוואי נפגשות למשחק ראווה "חסר חשיבות" הן נותנות את הלב, ונבחרת ישראל במשחק רשמי מספקת ערב כדורגל מדכא, מה הפלא שכולם פה אוהדי ברצלונה ולא מאמינים לצעקה "גול גדול של שחקן גדול"?
הראיונות משעממים, הקלישאות עצובות. נאומי המוטיבציה שחוקים. משה סיני "נציג הבעלים", קלינגר "חתם על מענק עלייה לאירופה". גם השבוע הכדורגל הישראלי ניסה להסתיר את המציאות באמצעות מילים ריקות
