ילדים בני 6 בגרביים מתוחים, משחקים בכדור ספוג, משתובבים כמו גורי נמרים, לא שמים לב לשעון, כשלפתע מצטרף אליהם אבא מבוגר שמתבונן בהם מוקסם, עד שהוא נזכר בגדי קינדה. פז חסדאי צבר חוויות מחצר בית הספר
זה משחק שעשה את הבלתי ייאמן: הוא השכיח את פארסת הקונפטי, את אברמוב והשקרים, את לוזון המתווך, את הבדיחה העצובה. הוא גרם לאנשים ללכת באוויר. אחרים קיבלו מהלומה לבטן, ועדיין אמרו תודה. ה-3:4 בין מכבי תל אביב למכבי חיפה היה משחק שגרם לנו לחשוב על החיים
מה היה קורה למאור מליקסון אילו לא היה פורש ופשוט דועך לאיטו? האוהדים היו מאבדים סבלנות. הפרשנים היו שוכחים מהעבר. הוא היה מרגיש את מה שחוו לאחרונה ברק בכר ואיביץ': זיכרון קצר ואכזריות של טורפים. על רגעי חסד נדירים
מי שקיבל את ההחלטה להעניש ולהשפיל את האוהדים כנראה לא מבין בזכות מי כל העסק הזה עובד ומהי המהות של הספורט. על בית הדין והעונש שהחזיר את הכדורגל שלושה עשורים אחורה
ההצלחה המדהימה של וייסמן באוסטריה, בניגוד לכל ההערכות והציפיות, היא תזכורת לעד כמה המשחק הפכפך ולא צפוי, כמה מעט יודעים המאמנים והמומחים (מזידאן ועד מוריניו), ומיהם שוב המנצחים הגדולים: הסוכנים ומשווקי החלומות
ג'יימס הארדן שוב קלע 50 נקודות, ואתה לא יודע אם אתה אוהב או שונא את זה, מתלהב או אדיש, אם זה מרהיב או מכוער, אם זה הטופ או עוד רגע שפל, אם זה באמת מוצדק להתגעגע לכדורסל של פעם, ומה הקשר בין זה לגיבורים האמיתיים: ווילבקין ואבדיה
בבתי ספר לילדים מותר הכל. ברשתות החברתיות האלימות מתבקשת. האוהד האכזרי ראוי להיענש, על האוהד המתייסר חובה לרחם, מתי מומלץ לעקוץ ומתי אסור לקלל. בעקבות הדרבי, להלן תזכורת קלה לקודים המומלצים להתנהגות נאותה בין אוהדים יריבים, על כל סוגיהם
לא, מכבי תל אביב לא צריכה להיבהל מההפסד בגביע, גם אם היא חוששת מאובדן הזהות. לא צריך להתחרפן ולהלחיץ את כולם, לא להתלונן על המנהלת, זה כולה גביע, יש דברים חשובים יותר. עכשיו גם אות'לו האנטר יודע: לפעמים המכביזם עושה נזק
אם כשארגנטינה ואורוגוואי נפגשות למשחק ראווה "חסר חשיבות" הן נותנות את הלב, ונבחרת ישראל במשחק רשמי מספקת ערב כדורגל מדכא, מה הפלא שכולם פה אוהדי ברצלונה ולא מאמינים לצעקה "גול גדול של שחקן גדול"?
הראיונות משעממים, הקלישאות עצובות. נאומי המוטיבציה שחוקים. משה סיני "נציג הבעלים", קלינגר "חתם על מענק עלייה לאירופה". גם השבוע הכדורגל הישראלי ניסה להסתיר את המציאות באמצעות מילים ריקות
מצד אחד שריקות הבוז ליוסי בניון ב"משחק השלום" היו צורמות, מצד שני הן המחישו את העוצמות של הכדורגל: שחקן שלא עומד בדרישות הרגשיות של המשחק ואוהדיו, לא יזכה למחילה. האין זה רומנטי?
זלאטן איברהימוביץ' כבר מתחיל להשתגע, מרקו בלבול מראה חוסר אונים, קאקה משדר נאיביות, גרינפלד מרגיש בטופ האירופי, שייע פייגנבוים לא מבין מה לא בסדר. ניסיון לברר מה עומד מאחורי ציטוטי השבוע
בזמן שלברון ג'יימס התנהג בחמדנות והרס לעצמו תדמית שבנה במשך שנים ארוכות, סאדיו מאנה סיפק נאום קטן וקיטשי והחזיר קצת את הפרופורציות לעולם הספורט. על האיש שזוכר מאיפה הוא הגיע, וזה ששכח
אולי זה בגלל שהוא נראה גבוה וחזק. אולי כי בכדורגל מותר לקלל ולהתנהג בנבזיות. אולי אתם פשוט נהנים מההקנטה ומתחזקים על חשבונו כמו ילדי בית ספר. עד מתי אוהדי הנבחרת החלשה הזאת יחפשו אחרי כל הפסד את השעיר לעזאזל ויתלבשו עליו ללא רחמים?
מרגשות. מעוררות השראה. מנצחות כנגד כל הסיכויים, בניגוד לכל היגיון. מדליות הזהב של אליסון פליקס ושלי אן פרייז'ר פרייס הן כל מה שיפה בספורט, בימים לא קלים לנשים
מה רוצים ממנו, למה נטפלים דווקא אליו, למה עוד פעם המאמן לא מכבד אותו. אלירן עטר תמיד נזקק ליחס מיוחד של ילד רגיש, ואוהדי מכבי תל אביב תמיד ידעו לתת לו אותו. אבל הבעיה היא שלאיביץ' יש שיקולים אחרים
מה היה שם? זעקת כאב, תסכול וזעם, קצת הדחקה, הרבה נחמה, ובעיקר רגשות הזדהות וכתף לבכות עליה. הנאום של אנדי הרצוג אחרי סלובניה הוכיח: לפני מאמן, הכדורגל הישראלי זקוק לספת פסיכולוג
פעם האשמנו את העסקנים, התשתיות והשריר הקצר, אחרי שלושה עשורים כושלים הגיע הזמן לבדוק למה מאמני הדור החדש יודעים לדבר בלשון חלקלקה אבל לא מסוגלים לייצר כדורגלנים איכותיים. פז חסדאי מתייאש
זו עדיין מדינה בטירוף פטריוטי שמכורה להצלחות, עדיין מתמוגגים פה מלחיצות יד שלא קרו ואיראנים שלא התייצבו, אבל ההישג הגדול של שגיא מוקי והג'ודו הוא לגרום לישראלים להרגיש לרגע ערכי ספורט אמיתיים. פז חסדאי שוב נסחף אחרי ה"חבר'ה עם החלוקים"
פתיחת העונה היא זמן טוב לבחון מחדש את הסוגיה הקלאסית: האם לקחת את הילד למגרשים? מה התועלת בזה, ומה אמור לעשות אבא חמום מוח שבתו דורשת להיות לצדו בשעתו העלובה ביותר? פז חסדאי מחפש פתרון
איזה יפי נפש, מה בסך הכל קרה? מאמן בליגת העל צעק לאוהד "יא בן ש*** שיבוא לך ס***"? על זה צריך להעניש? מה זה פה, אופרה? אסור לקלל? תנו לגוטמן לשחרר. בשביל זה אנשים באים לכדורגל, לא?
בזמן שמכבי תל אביב מתרחקת מצמרת היורוליג ומקבלת מכות וסירובים, התקווה הגדולה שנותרה לאוהדיה היא פנטזיה על המשולש זוסמן-כספי-אבדיה. פז חסדאי מסביר למה זה גם נפלא וגם עצוב
מכבי ת"א נחלשה, חיפה לא התחזקה, באר שבע סימן שאלה, בית"ר לא יציבה, נדמה שכל הליגה מגיעה לעונה הקרובה עם יותר חששות מאמונה, אז איך בכל זאת נמכרים פה רבבות מינויים? פז חסדאי על עוד שבוע שהמחיש את ההבדלים בין אוהדי הכדורסל והכדורגל בישראל
ההדלפות, הכותרות, הספינים, הדרישות, גם אותי הפרשה הזאת מביכה. חורה לי שבגללי כדורגלנים שוב מוצגים כספורטאים מפונקים ובוגדנים. היה לי הכל, ורציתי עוד. טעיתי, חטאתי, אני רק בן אדם". פז חסדאי שוב מפנטז על הצהרה פומבית של ניימאר
לניימאר נמאס, פוגבה שולח רמזים, כל כדורגלן עושה מה שבא לו בקיץ, אבל השיא הוא אנטואן גריזמן: למה לו לעזוב את הטירוף של אתלטיקו ולעבור לכוכבי ברצלונה? האם גם הוא שכח את המהות של המשחק?
מצד אחד יש בה משהו אותנטי, נטול פוזה, כמו בני יהודה של פעם, מצד שני היא משדרת חוסר מחויבות, חוסר רצינות ומעלה הרבה חששות: מה אפשר ללמוד מהחולצה שלבש השבוע ברק אברמוב במעמד החתימה?
אליפות אפריקה היא קשה לעיכול ובעייתית לצפייה, הקופה אמריקה בשעות קשות וברמה מאכזבת, ובסוף הטוב ביותר מגיע דווקא מיורו הצעירות, הרחק מהיבשות ה"אקזוטיות". פז חסדאי כבר בגיל שהוא לא מבדיל בין השחקנים
משה חוגג יודע שבית"ר ירושלים חייבת להתאזר בסבלנות, אבל במקביל הוא שופך כסף, משחרר הצהרות ומעביר את הלחץ לבניון, רוני לוי, השחקנים והקהל. האם יש לו את האופי הנכון להתמודד עם האתגר המורכב?
אז מה אם הרצועות קרועות. אז מה אם הקריירה בסכנה. המחויבות שהפגינו השבוע תומפסון ודוראנט מנפצת שורה של סטיגמות, וממחישה את הכוחות שמניעים ספורטאים אמיתיים (עם כל הכבוד לדיאנדרה קיין)
עם כל הכבוד למערך ולשיטה של הרצוג, בשביל לשבור את התבנית הקבועה של הנבחרת צריך משהו מופרע, יוצא דופן, חסר מעצורים, מישהו שיבעט בבקבוקים גם כשהוא שמח. כך ערן זהבי הפך למעניין יותר מהנבחרת
