פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        המדריך לשמחה לאיד: כך ניתן לשמור על כבוד הדדי בין אוהדים יריבים

        בבתי ספר לילדים מותר הכל. ברשתות החברתיות האלימות מתבקשת. האוהד האכזרי ראוי להיענש, על האוהד המתייסר חובה לרחם, מתי מומלץ לעקוץ ומתי אסור לקלל. בעקבות הדרבי, להלן תזכורת קלה לקודים המומלצים להתנהגות נאותה בין אוהדים יריבים, על כל סוגיהם

        המדריך לשמחה לאיד: כך ניתן לשמור על כבוד הדדי בין אוהדים יריבים
        צילום: ניב אהרונסון, עריכה: ניר חן

        בווידאו: התגובות לאחר הדרבי התל אביבי

        ישראל היא מדינה קטנה וצפופה. אוהדי הספורט והקבוצות השונות מעורבבים זה בזה, יושבים זה לצד זה בכל משרד ופינת רחוב, ולכן נאלצים לראות אחד את השני בבוקר שאחרי המשחקים המסעירים ביותר ולחלוק את אותו מרחב בניגוד לרצונם. ומה לעשות, לא תמיד כולם יודעים להתנהג בצורה נאותה. לא כולם שולטים ברגשות שראוי שיפגינו, ובעיקר לא כולם מבינים באיזו מידה מותר להם להשתמש בנשק הקטלני מכל - השמחה לאיד, המופגנת והאכזרית. אירועי הדרבי השבוע הזכירו שוב את הצורך לקבוע סטנדרטים ברורים ולהציב גבולות על מנת להימנע מפגיעה ברגשות הזולת ולעבור על החטא האיום: הפגנת חוסר כבוד כלפי האוהד הכואב.

        כמובן יש לזכור שמדובר בסך הכל בכדורגל (ומדי פעם, רחמנא ליצלן, כדורסל), ולכן אין צורך להפריז ולהיסחף במגבלות, הלא כבר ידוע לכל ש"זה רק ספורט" - ובכל זאת, יודע כל אוהד שזה עסק רציני מאוד ולא ראוי ולא הגון להתעסק עם לב של אוהד שבור. גם בתחום הזה נדרשת רגישות גבוהה על מנת לדעת את מי מותר להקניט ובאיזו מידה, וממי כדאי להיזהר ולהישמר, פן ייפגע ברמה שלא תאפשר לו לסלוח, שלא לומר להגיב באלימות פיזית. הלא מדובר בדיני נפשות, באנשים בנקודת שפל, וברגעים כאלה נדרשים חמלה, הזדהות ורחמים.

        חשוב להבהיר שהתקנות לא חלות על ילדים ובני נוער בבתי ספר יסודיים ובתיכונים. בתי ספר הם ג'ונגל, שבהם החוקים הם שאין חוקים, כל אדם לעצמו במרחץ הדמים גדוש ההורמונים הזה, ולכן כל ילד חובה עליו לנצל כל ניצחון קטן כדי לזכות בנקודות קטנות במלחמת ההישרדות וההקנטות ההדדיות, מלחמה שבה הכל כשר. החוקים גם לא חלים על הרשתות החברתיות, שגם בהן הקודים הם גם ככה אלימים ומתלהמים, ומי שנמצא בהן (מבחירה, ביוזמתו) ככל הנראה מחפש אותן במכוון וביודעין, ולכן לא רק שאין צורך להתחשב בו, אלא בדיוק להפך - לספק לו את מנת האלימות שלו, לתקוף ולהשפיל, לתת לו את מה שמגיע לו ומה שנפשו ביקשה.

        לא, הכוונה היא לא לאוהדים שמחפשים ביודעין זירות קרב, אלא לאנשים רגילים, שמתעוררים בבוקר שאחרי הפסד ונאלצים ללכת לעבודה, כשכל מה שבא להם זה להיקבר. אנשים סטנדרטיים, שבבוקר שאחרי מפלה קשה קמים לחייהם, וממלמלים "הו לא, הניחו לי, לא עכשיו", רק רוצים לשכוח מאירועי אמש, לשים את הטלפון על השתק, כל צליל וואטסאפ מבהיל אותם, הדבר האחרון שמתחשק להם זה הצקות. במקרה הזה החוק ברור: על אנשים אלה - חובה לרחם! לא רק מתוך נימוס בסיסי, לא רק על סמך "ואהבת לרעך כמוך", לא רק בגלל "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", אלא שוב, מתוך כבוד לאוהד ולסבלו. מתוך אהבת כדורגל.

        גיף נלסון (Giphy)

        תבין מה עובר עליו. תזדהה. תזכור מה עבר עליך כשהיית בנעליו. הרי אתה יודע שזה רציני. נניח שהוא אדום כואב אחרי תבוסה 3:0, ואתה צהוב מדושן עונג אחרי ניצחון 0:3, הוא לא צריך שתזכיר לו את זה, הוא יודע את זה היטב. הנוכחות שלך מרגיזה מספיק גם בלי לומר כלום. מספיק לחייך אליו חיוך צנוע ולומר "בוקר טוב", זה יעשה את העבודה. אל תדבר על המשחק. אל תראה לידו את התקציר בקולי קולות. אפילו להגיד דברים מקצועיים מתונים ואובייקטיביים ("היה משחק חלש", "אתם חייבים חלוץ"), גם זו חוצפה. פשוט סתום. ואם בכל זאת אתה רוצה לשלוח לעברו עקיצה, חכה יום נוסף. זה יהיה גם מנומס ומתחשב ולא זורה מלח על פצעים מדממים, וגם מתוק במידה הנכונה: עוד לא שכחנו.

        בכל הנוגע להתנהגות באצטדיון ובסביבתו, נדמה שגם שם החוקים פרוצים. אז נבהיר: לשיר בתוך האצטדיון שירי שנאה איומים ואלימים, ולהפנות את האיבה המסורתית לעבר גוש של אלמונים ללא פנים שמייצגים ישות יריבה - לגיטימי. לתפוס אוהד בודד מחוץ לאצטדיון ולקלל אותו מקרוב - לא לגיטימי. לשמוח אחרי ניצחון, לשיר ברחובות ולהביע שמחה, לצפצף מרכב נוסע ולקרוא קריאות גנאי תוך כדי תנועה - לגיטימי. להיטפל לאוהד מובס שרק רוצה לחמוק מההמולה - לא לגיטימי. לקלל שחקן יריב באצטדיון - לגיטימי. לקלל אותו מחוץ לאצטדיון, אחרי שהמשחק נגמר - חציית גבול. ברגע שהאויב מקבל פנים, זה כבר לא כיף.

        אבל גם פה יש מספר סייגים. כי מה לעשות, חיים בקרבנו גם האכזרים שבאוהדים, המתלהמים שבמתלהמים, כאלה שהוגדרו בעבר כ"מניאק שיודע שהוא מניאק", ואתה יודע - אילו היית בצד המפסיד, הוא לא היה מרחם עליך. יותר מזה, הוא היה מנצל את הכאב שלך, מתחזק על חשבונו ומתמוגג מכל רגע. האם גם כלפיהם צריך לגלות התחשבות? ומה לגבי השחצנים והיהירים, אלה שהתרברבו לפני המשחק, האם זו לא מצווה לנפנף לעברם אצבע משולשת ואף לתקוע להם אותה בעין?

        ובכן, יש שיאמרו שגם במקרים הנ"ל מומלץ לגלות גדלות נפש, ופשוט לתת להם להתבשל במיץ של עצמם, הרי לשחצנים ולאלימים אין תקנה, אין טעם ללבות את האש. מנגד, יש שיזכירו ויזהירו: "כל שנעשה רחמן על האכזרים, בסוף נעשה אכזר על רחמנים", זה לא הזמן לשחק אותה הדלאי למה. כך או כך, תמיד כדאי לזכור שהבסיס צריך להיות האהבה והגאווה ולא האיבה ליריבה, ושמחה לאיד לפעמים מהולה באנרגיות שליליות שכדאי להימנע מהן. לכן ההמלצה היא להשתמש אך ורק בעקיצות קטנות ומשועשעות, בהומור מדוד ומרומז, לשלוח אולי סמיילי או קריצה, רק להזכיר שאתה פה, זה אמור להספיק.

        שחקני מכבי תל אביב ארון שוינפלד, אייל גולסה, מול הפועל תל אביב (ניב אהרונסון)
        אם בכל זאת אתה רוצה לשלוח עקיצה, חכה יום נוסף. זה יהיה גם מנומס ומתחשב ולא זורה מלח על פצעים מדממים, וגם מתוק במידה הנכונה: עוד לא שכחנו (צילום: ניב אהרונסון)