מתחיל בקללות, מי יודע איפה זה ייגמר: האם התגובה של שחקני באיירן מוגזמת?

בווידאו: שחקני מנצ'סטר סיטי חוגגים זכייה בגביע הליגה

ההחלטה של תובע ההתאחדות להעמיד לדין קבוצות על קללות הומופוביות היא נכונה ומוצדקת. היה נחמד אם לא הייתה נדרשת החלטה הצהרתית שכזאת - הרי המילה "הומו" לא אמורה להיחשב כקללה, ועצם האיום בעונש על קריאות "הומו" מגדירה רשמית את המילה כגנאי - אבל מאחר שאנחנו עדיין חיים בעולם פרימיטיבי וחשוך, ומאחר שגם בשנים האחרונות רק ספורטאים בודדים העזו לצאת מהארון, ומאחר שלא רק לאורך ההיסטוריה אלא עדיין במקומות רבים בכל רחבי העולם להט"בים נסקלים ומוחרמים וחייהם נהרסים, ומאחר שאפילו אצלנו שר החינוך משלב את המילים "נורמלי", "טבעי" ו"טיפולי המרה" באותו משפט - אפשר להבין למה ננקטה פעולה חינוכית שכזו מצד הרשויות שיוצאת בפומבי נגד הקריאות האלה, מגנה אותן ואוסרת אותן, ומבהירה שאסור להשלים עמן.

אבל לאט לאט נכנסים לתחום אפור ובעייתי. יש כמה דברים שעליהם יש הסכמה מוחלטת, כמו קללות גזעניות. כשאוהדי כדורגל צועקים "טועמה מחבל", הם לא מתכוונים שסלים טועמה הוא טרוריסט, אלא שהוא מחבל רק בגלל שהוא ערבי. יש פה הכללה גזענית, מסוכנת ומכוערת, שמסיתה נגד מיליוני אנשים במדינת ישראל, ולכן חייבת להיות אסורה בחוק. כך גם בנוגע לנהמות נגד שחקנים שחורים.

עם זאת, קללות וקריאות אחרות כבר מעלות ויכוחים על ענייני סגנון ומגבלות של חופש הדיבור. שירי שואה? מגעילות אותי עד עמקי נשמתי, לדעתי מוצדק להעניש עליהן, אבל אחרים מאמינים שזו סתימת פיות אלימה. קריאות דוחות כמו "X תתאבד", "Y מת" או "Z חולה סרטן"? מעולם לא היו לי איתן בעיות מיוחדות, אולי כי התרגלנו כבר לביוב הזה. זה עניין של סגנון, שלא לטעמי, עניין של חינוך, ואילו הייתי הולך עם בני הצעיר ורואה אותו שר את זה הייתי גוער בו. עם זאת, סביר להניח שמגיל מבוגר יותר, כשהיה הולך לבדו ולא מבקש ממני אישור, ודאי היה צועק את זה בכל הכוח, כמו שאבא שלו עשה בצעירותו, ובכל זאת יצא אזרח הגון ושומר חוק.

הבעיה היא שרק לאחרונה קרו כמה מקרים "מדאיגים" שהבהירו שאנחנו על מדרון, והוא מתחיל להיות חלקלק. לפני כמה שבועות במשחק היורוליג של מכבי תל אביב נגד ברצלונה השופטים פנו לכרוז בבקשה לדרוש מהקהל להפסיק עם הקריאות "פאק יו מירוטיץ'". אסור לצעוק "פאק יו"? זה קצת תמוה. לא ברור מה כל כך הבהיל את השופטים, או מאיזו תרבות הם מגיעים, שכל כך נדהמו לזהות קללות. בנוסף, בסוף השבוע המשחק של באיירן מינכן הופסק בגלל שלט שטען שהבעלים של היריבה הוא - שומו שמיים - בן זונה!

אין פה ניסיון להיכנס לדמותו המורכבת של דיטמר הופ, או להצדיק קללות ואלימות. גם יש הבדל בין קללה לקהל יריב, לבין הסתה אישית נגד אדם אחד. אבל חשוב לזכור את הרקע התרבותי ואת הנורמות של המשחק. הרי לכל ענף יש את הקודים והכללים שלו. בכדורסל שחקן עומד על קו העונשין, אוהדי היריבה מנסים להוציא אותו משלוותו ולבלבל אותו, וחובה עליו להתמודד. בטניס, לעומת זאת, נדרשת דממה מוחלטת, הריכוז של הטניסאי הוא קדוש, וכל צליל או תנועה ביציע גוררים נזיפה מהשופט. בסנוקר יש קודים של נימוס. בראגבי יש קשיחות ג'נטלמנית וכבוד הדדי. ובכדורגל יש מסורת של קהל אמוציונלי, עם שירי עידוד אלימים כחלק מאופיו העממי של המשחק, היריבויות ארוכות השנים וההזדהות הגדולה של האוהדים.

אף אחד לא אוהב אלימות. כל אבא חושב פעמיים אם ומתי לחשוף את הילד/ה שלו לאצטדיון כדורגל. אבל זה מה שנלווה לאמוציות הייחודיות של המשחק. יריבות גדולה, בשילוב של אהדה מושבעת והזדהות גדולה עם הקבוצה, בדרך כלל יוצרות אווירה ססגונית, שאין בשום משחק אחר. חוויית האצטדיון, על אף שהיא כרוכה בקללות נוראיות, היא עדיין ה-בסיס להצלחה הגלובאלית של הכדורגל. שירי העידוד, הקפיצות, הצעקות, זה לב המשחק, זה הסמל שלו. ברגע שהכרוז מבקש להפסיק עם קריאות "פאק יו", ברגע ששחקנים יורדים מהמגרש בגלל שלט עם נאצות לבעלים של היריבה, כל הבסיס של העסק מתערער ומסורס.

כי הצעד הבא יכול להיות מגבלות קשות יותר. זה התחיל באיסור לפצח גרעינים (מה כל כך נורא בגרעינים, כל עוד לא יורקים לך אותם על הגב?), ועלול להידרדר לאיסור לעמוד. או לקפוץ. או בכלל, לצעוק. ומה לגבי קריאות כמו "יא אפס", "יא זבל", הלא הן פוגעות ברגשות השחקן. "לך הביתה" או "תתפטר" מאיימות לפגוע בתעסוקה המקצועית של אדם. "שבו בשקט יא מנאייק"? "תשתחוו יא בני זונות"? הרי זו פגיעה ברגשות האוהדים.

בסופו של דבר, אחד מקסמיו של הכדורגל הוא האצטדיון כבועה. ההבנה שזה המקום שבו מותר לעשות דברים שבחוץ אסור. רוב המוחלט של האוהדים מבינים את זה. הם יודעים לעשות את ההבדל. הם לא עד כדי כך מטומטמים. יש להם מודעות ותודעה. הם אומרים הרבה דברים שהם לא באמת מתכוונים אליהם. גם שירי האהבה הרומנטיים לשחקנים, גם הם מוגזמים. אוהד יכול לתעב שחקן ולשיר לו באצטדיון שירים קשים ואכזריים, להיצמד לגדר ולצעוק עליו רפש נוראי, אבל אם יפגוש אותו למחרת בקניון על בגדים אזרחיים ישמור על קור רוח. ברוב המקרים הגבולות די ברורים.

בנוסף, צריך להזכיר שיש ליגות קטנות, ממדינות זניחות, שבהן הרמה המקצועית נמוכה. ליגות, מאזורים מוכי גורל, שבהן השחקנים בינוניים ואווירה זה כל מה שנשאר. מקומות שבהם כל הסיפור מבוסס על רגש, מסורת, יריבויות ויצרים. ברגע שגם את זה ייקחו, לא ברור מה יישאר.