חומק מבין האצבעות: מאבק האליפות שמתסכל את אוהדי מכבי ת"א ומכבי חיפה

רגע אחד הם חוגגים אליפות בעיני רוחם, שנייה אחרי זה קורסים. אחרי כל דקת אופוריה, מגיע מיד שיברון לב. חוסר היציבות של מכבי תל אביב ומכבי חיפה גורם למפח נפש לאוהדים, כל הסימנים מראים שזה לא ייגמר בקרוב

פלייר מכבי חיפה שוב בעטה בדלי (עריכת וידאו: ירדנה עבודי פוקס, אפטר: אביחי ברוך)

בווידאו: טור דעה של דוד רוזנטל על מרקו בלבול

ימים לא קלים עוברים על אוהדי מכבי תל אביב ומכבי חיפה. ימים של טלטלה רגשית, גדושים בעליות וירידות קיצוניות. יהיו שיגידו שזה לא פחות מסיוט, לאור העובדה שכל כך הרבה מונח על הכף, יהיו שיקראו לזה "רכבת הרים" ויעניקו לזה הגדרה שובבית של מתקן בלונה פארק - אבל האמת שזה יותר קרוב לאותה מאניה דיפרסיה נודעת לשמצה, חיים שנעים בין אופוריה לדיכאון, חיים שבהם אדם מרגיש חוסר יציבות ושגורלו תלוי בדברים שאין לו בהם שליטה, ושלמעשה הוא סירה רעועה שמיטלטלת ברוח.

והאירוניה שזה דווקא אמור להיות נחמד, מאבק האליפות הזה. הרי אם אנחנו עוצרים לרגע לנשום, ומסתכלים על זה מהצד, מלמעלה, הרי שאדם אמור ליהנות מהמסע, לא מהיעד. ליהנות מהחיים עצמם, מהדרך, ממה שקורה בדיוק עכשיו: מכל השבתות שבהן הוא צופה במשחקים בהתרגשות ולא יודע כיצד יסתיימו. זה אמור להיות כיף לרוץ בצמרת, להיות חלק מהליגה, מה"מרתון", מעין תחושת סיפוק על מאמץ בלתי פוסק, לא?

בפועל מה שקורה לאוהדי שתי המוליכות בתקופה האחרונה זה מפח נפש. אדם צובר אנרגיות כל השבוע לקראת משחק, ואז איבוד הנקודות מרסק אותו. מוציא לו את הרוח מהמפרשים. הוא סחוט רגשית. פגוע נפש. דמיינו אוהד מכבי חיפה שרואה למשל את מכבי תל אביב מאבדת נקודות מול הפועל חיפה. בדקה ה-93. משער שנפסל, ואז מאושר על סנטימטר. והרי המוליכה משחקת כל כך רע. וחיפה ניצחה זה עתה 0:5 את הפועל תל אביב. "זה שלנו", הוא אומר, "די, השנה זה שלנו".

עוד בוואלה! ספורט

מרקו בלבול מתלבט בין ליו לסאן מנחם בהרכב מכבי חיפה, דולב חזיזה יפתח

לכתבה המלאה
בין אופוריה ודיכאון: אמאדור מול רוקאביצה במשחק העונה האחרון (צילום: דני מרון)

הוא מנסה להרגיע את עצמו, יודע שהדרך עוד ארוכה, אבל לא מצליח. מזהיר ממנחוסים, דורש לא להיסחף, אבל בעיני רוחו הוא כבר רואה את חגיגות האליפות. את הצלחת חוזרת לארון. למעשה, הוא כבר יודע מה הוא ישיר בחגיגות האליפות. מסתכל על לוח המשחקים, וממלמל לעצמו "קשה, אבל אפשרי". מי יכול לעצור אותו? הביטחון בשמים. הוא נחוש ומלא אמונה. "כן, מרקו, דווקא מרקו". אלפי אוהדים ירוקים נוסעים לטדי. צעיפים מתנופפים מחוץ לרכב. האווירה מושלמת, מחשמלת, הכל מוכן, ואז מתחיל המשחק. אגרוף לבטן. סטירה לפרצוף. חוזרים הביתה, בתחושה שהכל נגמר. לפני כמה שעות הוא היה אלוף, פתאום הוא מבין שזה בלתי אפשרי.

אוהדי מכבי תל אביב חווים בדיוק אותו דבר. התיקו מול הפועל חיפה ריסק אותם. זה היה מעבר לאכזבה או ייאוש, הם חשו נבגדים. "היום איבדנו את האליפות", אמרו בשיא הרצינות האוהדים של הקבוצה שמוליכה את הטבלה. אבל מה פתאום מוליכה? חיפה מנצחת את בית"ר, מנצחת את חדרה, ולמשחק מול קרית שמונה מגיעים כבר מהמקום השני. ובמצב כזה כבר מתחילים להרגיש אובדן. לנתח את הגופה. לשבת שבעה. לדבר על המנוח במבט לאחור. לסכם את קדנציית איביץ'. להספיד את השחקנים. לספוד להם. תחושה של אבל. אין התקפה, אין מי שיכבוש, אין אופי. ואז היריבה מועדת והצבע חוזר לפנים. שוב יש תקווה.

איך אפשר לחיות ככה? וזה רחוק מלהיגמר. יש עוד המון משחקים. פלייאוף שלם. יש עוד שני משחקי עונה. למכבי תל אביב אולי מצפים עוד שלושה דרבים. מה, ככה יהיה כל שבוע? התקפי לב? שברונות לב? כמה עומס על הלב. ומילא העונה הזו, שתיגמר עוד כמה חודשים, אבל מה לגבי העונות הבאות? זה מה שמצפה להם כל החיים? מתח, לחץ, חרדות? מעבר קיצוני בין תקווה לאכזבה? הרי אלה הסיבות שבגללן כותב שורות אלה נשבע לעצמו לפני שנים שלעולם לא יחזור למגרשי הכדורגל.


דווקא אמור להיות נחמד, מאבק האליפות הזה. צ'ארון שרי מול עומר אצילי (צילום: דני מרון)

אלה הרגעים בהם אדם חושב על המשכיות. כמה קשה לשמור על יציבות רגשית ולא להיסחף. הרי אותו אוהד שמתלונן על חוסר היציבות של שחקניו - הוא עצמו, אפילו ככדורגלן חובב במגרש השכונתי, לא פעם מאבד שליטה, צועק, מכסח, מתעצבן, מרגיש צורך לפוצץ את המשחק. אלה הרגעים בהם חושבים שוב על אלירן עטר. הרי עצם העובדה שהיה כל כך טוב (יחסית) מול מכבי חיפה רק מראה כמה לא יציבים שחקנינו, וכמה קשה להתמודד איתם. פתאום הוא נלחם על כל כדור, משחק בהתלהבות, עושה הגנה, מלא חיים? ואם פתאום שוב יבאסו אותו, אלוהים יודע איך - הוא שוב יחזור לעשות פרצופים, לשחק בלי חשק, להיראות ממורמר על הספסל?

אלה הרגעים בהם שוב נזכרים בכריסטיאנו רונאלדו, שרק השבוע העלה סרטון שלו מתאמן בבית ועושה כפיפות בטן כשלידו מתרוצצים שלושה פעוטות. זה כמובן לא מפריע לו, לא עוצר אותו, לא מגביל אותו, הוא חדור מטרה לשמור על הקוביות בבטן. וכשאומרים "תהיה רונאלדו", לא מצפים שתהיה טוב כמוהו, אלא שתנסה לתת את המיטב שלך בכל אימון, בוודאי בכל משחק. לא שתהיה מכונת שערים מטורפת, אבל שתדע לשמור על נחישות ודריכות לאורך כל כך הרבה שנים.

ואז נזכרים בלברון ג'יימס וקובי בריאנט, שני ספורטאי על, אחד שומר על הגוף שלו בקנאות, חיה רעה, מנתק עצמו מהרשתות החברתיות בפלייאוף כדי שלא יפריעו לו, השני שיחק 20 שנה בשיניים חשופות. או ערן זהבי, שאיביץ' הסכים שיהיה באימונים רק כדי שימחיש מהו מוסר עבודה, איך נראה רעב. ואז נזכרים ביונתן כהן, שמאז שהגדירו אותו כדבר הבא פשוט דועך. או דור מיכה, שאחרי עונת השיא שלו פשוט נרדם לכמה חודשים ולא הצליח להתעורר. או וילדסחוט, או סלליך, שרגע כן ורגע לא, פתאום מבריקים ופתאום נעלמים. לא, לא קל לאוהדים. וכל הסימנים מראים שככה זה יימשך עד הרגע האחרון.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully