תנו לה ללכת: אם אתם אוהבים את אלונה ברקת, שחררו אותה לחופשי

בווידאו: הקליפ שהפועל באר שבע הפיקה לכבוד יום ההולדת ה-50 של אלונה ברקת

ונניח שאלונה ברקת באמת השתמשה בסירוב של השחקנים כתירוץ לעזוב את הפועל באר שבע. נניח שבאמת היא רק חיפשה דרך מילוט מהקבוצה, וניצלה את התנהלות השחקנים כדי להשתחרר מהמועדון ומהתפקיד (קצת מוזר איך כולם מבטלים את האפשרות שהיא באמת נעלבה מהשחקנים, כן? אלה שהתווכחו איתה ושכרו עורך דין בזמן שהיא נלחצת ומפסידה מיליונים, כן?). אבל גם אם משלימים עם התאוריה לפיה היא כבר מזמן רצתה לצאת וניצלה את ההזדמנות, אז מה? מה כל כך נורא בלרצות לצאת מהכדורגל הישראלי? מה כל כך מפתיע?

הרי רק מלראות את התגובות להחלטה שלה אפשר לדמיין את השבוע הסיוטי שעבר עליה. כמה מועקות, כמה התחבטויות נפש, כמה לחצים. מי צריך את זה? למי יש כוח לזה? כמה שיחות היא בטח קיבלה מאוהדים, כמה הודעות, איך כולם מרגישים בנוח להרים לה טלפון, הלא זאת "אלונה". כמה שיחות היא ניהלה עם שחקנים, סוכנים, עיתונאים, אנשים מהעירייה, אף אחד לא מהסס לצלצל, לשלוח סמס, הרי עם כל הכבוד אליה - גורל הקבוצה על הפרק!

אתם צריכים לראות לפעמים את לוני הרציקוביץ' מגיע למשחקים של מכבי תל אביב. כמה נוח לו להגיע למשחקים כאוהד. כשהוא צועד בניחותא לכיסא שלו, שורק, עם חיוך מתוק מתחת לשפה, ממש לא נראה שהוא מתגעגע לתפקיד. הוא לא צריך לתת דין וחשבון לאף אחד, אף אחד לא מציק לו בדרך, אף אחד לא מייעץ לו מה לעשות, את מי לקנות. אף אחד לא דורש ממנו לפתוח את הכיס, אין כלפיו כבר מבטי שטנה ולחישות מאחורי הגב, שלא לומר קללות ואיומים, אנשים שמחכים לו מחוץ לבית, מחאות קולניות. פשוט ליהנות מכדורגל בשקט.

כמה שנים אפשר להישאר בעלים של קבוצת כדורגל בישראל? זה מתיש. מה עבר על משה חוגג, למשל, בשלוש שנים. נכנס בכל הכוח, מלא התלהבות, השקיע וקנה במיליונים, קיבל מכה, התפכח, שינה גישה, השקיע שוב, יזם יוזמות, נחל אכזבות, האוהדים לא באים, הכסף נוזל, עכשיו כבר נראה שהוא שחוק ומיואש, והוא בקושי בעונה השלישית שלו. וחוגג עוד נחשב לטיפוס חיובי בענף. כמה שרלטנים היו פה, שלא לומר נוכלים וגונבי דעת מפוקפקים, או סתם מנהלים גרועים, או סתם טיפוסים חלקלקים עם קבוצות בלי אוהדים, כמה מייאש הענף הזה.

והאוהדים? כפויי טובה. רובם טובים, כן, אבל הרעים שוברים אותך. לא מתנהגים יפה. מדי פעם איזה גברתן נצמד אליך, או לחלון הרכב שלך, צועק לעברך משהו, מאשים אותך, אתה יוצא מהאצטדיון מלווה באבטחה ותוהה עבור מי אתה נלחם פה. מדבר על ערכים, תרבות ומשפחה, ופתאום לא הולך, ואתה עומד לדין על נהמות ומשלם קנסות. ייאוש.

והתקשורת? פולשנית. חסרת רחמים. כולם עם זיכרון קצר. שנה-שנתיים גרועות, ופתאום אתה קורא משהו נבזי, שומע איזה פאנליסט מלכלך עליך, משמיץ אותך, עוקץ. ואתה לא מבין למה. מה זאת הרישעות הזאת? זה אישי? נקמה? מי יודע. ומה לגבי ראשי הענף? כמה קשה ההתנהלות מול ההתאחדות, המנהלת, ראשי הקבוצות, כל אחד מושך לכיוון אחר, הכל אינטרסים. סוכנים מלוקקים, שחקנים חסרי נאמנות, דברים כאלה שוברים את רוחך. אז כן, לפעמים אתה מחפש תירוץ לברוח.

וכל זה עוד לפני שמדברים על הכסף. כן, מפסידים פה כסף. אולי זה יישמע תלוש, אולי מובן מאליו, אבל גם אנשים עשירים לא אוהבים להפסיד כסף. גם עבור אנשים עשירים לשים מכספם הפרטי 15 מיליון שקל בעונה זה הרבה. לא תרומה לקהילה, אלא לניב זריהן. לא כסף שמושקע בעיר או בדרום, אלא בכיסים של זרים מזדמנים וסוכניהם, במקום בילדים שלך. כמה אפשר? ועוד בתקופה שהכל קורס, מלא פחדים וחרדות, כולם מפסידים, והשחקנים מסרבים לתוכנית. אפשר להשתגע.

אז יש שאומרים לברקת "בסדר, תלכי, אבל לפחות תגידי, תודי שרצית לעזוב". ואם כן, אז מה? מה כל כך מפתיע? אחרי 14 שנה, אפשר להבין. היא עשתה עבודה יפה, תניחו לה. היא נתנה מספיק. תנו לה ללכת. אם אתם אוהבים אותה, שחררו אותה.

אי אפשר להגיד שברקת היא אישה שחרדה לפרטיות שלה, שרק רוצה לחזור לאנונימיות שלה, שנרתעת מהחשיפה ומהציבוריות, אחרת לא הייתה מנסה ללכת לפוליטיקה. היא כנראה אוהבת את עמדת הכוח, את היכולת להשפיע, קצת נהנית מתשומת הלב, ייתכן שאף מכורה לזה. לכן זה היה שבוע מבחן עבורה. אם היא נהנתה מהאהבה שהרעיפו עליה, מכל הטלפונים, אם אהבה להיות בכותרות, לשמוע את התחנונים והבקשות, אם היא הרגישה צביטה בלב וגעגוע למשחק, אם היא מתחילה לעשות חישובים ולהגיד לעצמה שבמתווה מסוים זה יכול לעבוד - הקאמבק בלתי נמנע. אם היא הרגישה שדי, שהיא מוצפת, שאין לה יותר כוח ומוטיבציה, רק מבקשת שיניחו לה לנפשה, הרי שזה הדבר הראוי לעשות.