מדי פעם אני מגיע למשרד הנטוש. עד לפני כמה שבועות שני השולחנות הארוכים שבמרכזו היו מלאי חיים. על הקירות שלושה מסכי טלוויזיה שידרו בלייב, תמיד מנצנצים, אף פעם לא מכובים. ברקע סאונד קבוע של מגרש גועש, שדר צועק, אתה לא יודע לאיזה כיוון להסתכל. גברים מבוגרים, ילדותיים להפליא, מנהלים דיונים רציניים על שטויות. מקלדות תקתקו. הדפדפנים מלאי חלונות פתוחים. מגשי פיצה פזורים בכל עבר, שאריות של טייק אוויי זול של אנשים שאוכלים מול המסך כי משעמם להם לאכול במטבח, מפחדים להחמיץ את האקשן. ועכשיו המשרד דומם. ריק מאדם. שקט ועצוב. על השולחן בקבוק אלכוג'ל, ומסיכת פנים משומשת. אני שם כפפות ומשליך אותה לפח.
על הרצפה זרוק לוח השנה שעליו מצוינים אירועי הספורט. המנקה התבקשה לאוורר את כל החדרים, אז היא השאירה את כל החלונות פתוחים, והרוח תלשה את הלוח מהקיר. הוא מיטלטל לו מצד לצד, מקיר לקיר, כמו שיח מדברי במערבון. אני מרים אותו - מאובק וחבוט - ומעלעל, מציץ, מברר מה יכול היה להיות היום. משחקי גביע, חצי גמר הצ'מפיונס, טורנירי טניס, פלייאוף ה-NBA, הכרעות בכל מקום. כן, אנחנו בחודש מאי. כל משחק קובע, מאני טיים, נצח או לך הביתה, חודש של קלישאות.
לא ניילל פה על הגעגוע לכדורגל, כלומר כן ניילל פה על הגעגוע לכדורגל, אבל לא נהפוך את זה לטרגדיה של ימינו, לסיפור המרכזי, הלא גם חובבי המשחק המושבעים ביותר מודאגים יותר מהבריאות, מהכלכלה, ממשרד החינוך. ועדיין, ממליץ לכם בחום שלא להיתקל באותו לוח שנה ארור, שמהווה תזכורת כואבת, יומיומית, לאיפה יכולנו להיות עכשיו. לוח שכל שורה בו הוא צביטה קטנה. אולי מהלומה גדולה. מה כבר ההבדל. כבר לא מרגישים כלום.
אולי הבעיה היא מזג האוויר הנעים. ימים נדירים של שמש מלטפת ורוח קרירה, בדיוק במידה הנכונה. ימים של חלונות פתוחים, אפילו לא צריך מאוורר. וגם היום, בפגרה מכל ספורט, אתה הולך ברחוב ושומע את הקולות הנעימים מהבתים מלאי החיים, את האנשים בסלונים, את הטלוויזיות פתוחות, הרמקולים והספוטיפיי, ויודע - זה מזג אוויר מושלם לצפייה בכדורגל!
וחודש מאי, כידוע, הוא חודש שהופך ספורטאים למיתולוגיה. זה חודש שיכול לקחת כדור קרן של אלכסנדר ארנולד, ולהפוך אותו לעל זמני. הוא חודש שאם אתה יודע להתעלות בו, להבריק ברגע הנכון, הרי שעוד 30 שנה מהיום, בפגרה המאולצת בגלל המגיפה הבאה, ייעשו עליך כתבות נוסטלגיה ויתרפקו על ביצועיך. כן, זהו חודש מאי, חודש שבו אדם בוחר בזהירות את הקרבות שלו, מזגזג במיומנות בין שעון אירופה לשעון ישראל לשעון ארה"ב לזמן משפחה, יודע מתי לדחוף פלייאוף NBA ללוז הבלתי אפשרי שלו, ומתי בדיוק לנצל את ההקצבה לביקור אצל חבר לצפייה משותפת. זה חודש שהופך חובב ספורט לחרוץ, אחראי, מחושב.
אבל עזבו את חודש מאי. זה נכון שבכל שנה חודש מאי הוא הוא גולת הכותרת, ימים שבהם אנחנו קמים מהמיטה במבט דרוך, מאמצים את הקלישאה על שוער, שיכול לסיים משחק תשוש גם אם הוא לא נוגע בכדור - אבל השנה, השנה השיא הוא בכלל בחודש יוני! כן כן, אמור היה להיות יורו. אליפות אירופה לאומות. גם בהנחה שנבחרת ישראל, השם ישמור, לא העפילה לטורניר, והיסטריה משתלטת על המדינה, הרי שגם אז מדובר היה בחודש ימים שבהם אנחנו מוצפים בכדורגל משובח, כמות עצומה של משחקים, אחר הצהריים ובערב, ובין לבין תוכניות סיכום ואולפני חג, ואדם כבר בונה לעצמו סדר יום שמבוסס על אותו לוח משחקים וסובב אך ורק אותו.
ועוד מעט כבר היינו אמורים לקבל את המוסף המיוחד מהעיתון לקראת הטורניר, שלמען האמת, איני יודע אם עדיין מוציאים מוספים שכאלה, ובוודאי שאני אישית כבר מזמן לא קורא בהם, אבל עם זאת עדיין זקוק להם, ולו רק בשביל הנוסטלגיה והמסורת, ולו רק בשביל לעלעל בהם מספר דקות, לעבור קצת על הנבחרות והשמות, לעשות סדר בראש, במשחקים, לתכנן, לפנטז, לראות מי יפגוש את מי ברבע, להרגיש את הטורניר, להגיע מוכן.
כי עכשיו אנחנו בחודש מאי, המשובח והכביר, אבל הוא לא כמו יוני, שבו כבר לא נידרש לשלם 12 שקל לקילו אבטיח, אלא נקבל במחירים סבירים מנגואים ואפרסקים ושזיפים ומשמשים ונציע ונגיש אותם לאורחינו בצלחת גדולה בסלון על רקע הטלוויזיה הגדולה והשידור האיכותי. ובחודש יוני אמור היה להתקיים גם טורניר ווימבלדון, ושוב ושוב היינו אומרים לעצמנו "כמה גדולים וחזקים הם אנשי האול אינגלנד קלאב, ידידינו האנגלים העקשנים שמסרבים לשנות את תאריכי הטורניר שלהם בגלל היורו, הרי הם היו כאן קודם, ולעזאזל כל השאר, שהם יסתגלו, שהם יתגמשו".
בחודש מאי אמורות להסתיים כל הליגות, ימים של אלופים וגביעים, רגעים שמגדירים קריירות, אם אדם הוא ווינר או לוזר, אבל זה לא משתווה לאינטנסיביות של חודש יוני שנלקחה מאיתנו, ימים שבהם אנחנו מתעוררים עם פרצוף של ג'יג'י בופון בהמנונים, ודעתנו מוסחת בין סדרות הגמר בארה"ב לשלבי הגמר באירופה. ולמעשה בגלל שדעתנו כל כך מוסחת, בגלל שהראש שלנו שקוע כל כך בבידור המשובח הזה, כל העסקנים והפוליטיקאים יכולים להמשיך לעסוק בשלהם ללא הפרעה, כל הליצמנים והבר סימנטובים ימשיכו בהתנהלותם חסרת המעוף וחסרת האחריות, ואנחנו, מוצפים באהבת כדורגל, לא נבין למה מקשקשים בחדשות על פקידים ותקציבים ונוהל לא תקין, הבו לנו כדור ודשא.
חודש מאי מתחיל, ובדרך כלל זו תקופה שבה חובבי הספורט מאוחדים, כולם יודעים שכולם צופים באותו אירוע, כולנו ביחד, ולא צריכים להתאסף בכוח מול מדורת שבט מאולצת, כמו "הריקוד האחרון" או "בובה של לילה" - שאמורים להיות לפתן צדדי, והפכו למנה העיקרית - רק כדי ששוב נרגיש את כוחה של הקהילה, שיהיה לנו על מה להתווכח. ולמעשה, אם כבר אנחנו כאן, הרי שגם חודש מאי המהולל והאהוב, וגם חודש יוני ושיאיו המופלאים, כולם אמורים לעמוד בצלו של אוגוסט והמשחקים האולימפיים בטוקיו, שהם שיאם של המין האנושי. וכך לא נותר לנו אלא לומר שוב שהכל שטויות, והעיקר הבריאות, ולהעמיד פנים, לתלוש את הדפים מאותו לוח שנה ארור, ולהתפלל שהכל יחזור לקדמותו, ושבשנה הבאה נשב על המרפסת, ונספור תארים וזכיות.