זה כל הרגש: קלינגר צדק, הקללות בכדורגל הפכו למרושעות יותר
מה אפשר להגיד על אוהדי הכדורגל שקיללו אותי בלי בושה תוך כדי נסיעה פרועה על קורקינט לדרבי? שקלינגר צדק, האווירה רעילה, הקריאות נהיו אכזריות יותר, ומי שמלבה כל השבוע לא צריך להתפלא שזה מתפרץ
פז חסדאי
משנה לעורך וואלה! ספורט
כל הכתבות של פז חסדאי
איפה פה הבעיה? השבוע הגדול של רונאלדו, והתשובה האמיתית
אחרי שהתפנה מלהציל את סולשיאר ומנצ'סטר יונייטד, כריסטיאנו רונאלדו הציל לרגע קצר גם את הכדורגל מהמומחים והטקטיקנים הגדולים שהתעסקו בשטויות ושכחו מהי מהות המשחק: שואו וגולים
וכל מילה מיותרת: רוני לוי צריך לבדוק למה שרקו לו בוז
לא ברור מה רוני לוי סינן ולמי הוא התכוון, אבל אם המאמן ביקר את אוהדי הפועל באר שבע אפשר להבין אותו. ואם האוהדים נרתעים ממנו גם כשהם בפסגה, כדאי להבין גם אותם. דבר אחד בטוח: היה נחמד לשמוע קצת אמת (וגם, אלירן עטר צדק)
כאן ועכשיו: אוהדי ליברפול יודעים להעריך את היום המיוחד במנצ'סטר
לרגע אחד העבר לא חשוב, הכל נשכח, והפרצוף של אלכס פרגוסון ביציע מבהיר שזה לא "עוד יום". ליברפול עברה חוויה מיוחדת עם החמישייה באולד טראפורד, ומי שהיה שם תמיד יודע להעריך את הרגע
מה זה בכלל אומר, המאמן "איבד את חדר ההלבשה"?
שחקנים שמוותרים לעצמם, מסירים מעצמם אחריות, מדליפים ומאשימים את המאמן שאיבד שליטה, ומרשים לעצמם לשחק ברפיון עד שיגיע המאמן הבא. עד מתי נשלים עם המונח המעוות הזה?
העם דורש צדק חברתי: איך אפשר לצפות מאיתנו לרחם על ספורטאים מיליונרים?
איך אוהד קשה יום אמור להבין את הסבל של ניימאר המיליונר, להעריך את האומץ של אירווינג, לחשוב על העוול שנעשה לאבדיה ולהזדהות עם "הקושי" של כוכבי הכדורגל הישראלים שחוגגים בחתונות נוצצות?
העיקר החוויה: כך המשחק המהנה בחיפה הכין אותנו לסקוטלנד
המשחק של מכבי חיפה נגד באר שבע היה כל מה שחובב כדורגל ישראלי יכול לבקש: מהפך, דרמה, שערוריות ואווירה לוהטת. השאלה היא עד כמה וילי רוטנשטיינר נהנה, ומה עבר לו בראש כשצפה בו
הכל חלק מהמשחק: על התמונה הוויראלית של ניימאר, מסי ואמבפה
הם מצטלמים מחובקים כי זה מה שהעולם דורש. זו לא תמונה אלא הודעת יח"צ, ששווה הרבה כסף, חלק מהדרישות המקצועיות, סחורה שעליהם לספק. התמונה של כוכבי פ.ס.ז' רק ממחישה את כל הבעייתיות שטמונה בשלישייה
חבל על הזמן של כולנו: בזבוזי הזמן הם המכה של הכדורגל הישראלי
זו כבר לא סתם תופעה מביכה ומעצבנת, אלא סכנה אמיתית. פגיעה במשחק, בצופים, במהות שלו, בערכים. בזבוזי הזמן בכדורגל הם סמל להשחתה של השופטים, המאמנים, השחקנים, הצופים ומביאי הכדורים. הגיע הזמן להכריז מלחמה
עד הנשמה האחרונה: ההצגה של דג'וקוביץ' בארה"ב, והנערות שהופכות לנשים
נובאק דג'וקוביץ' לא אהב את איך שאנדי רודיק הגדיר אותו, אבל הניצחון שלו על זברב הוכיח את העוצמות ההיסטוריות הייחודיות שלו, ולמה תמיד ייזכר בצורה שונה מפדרר. וגם: איך פרננדז ורדוקאנו ייצאו מגמר הנשים?
הקרב על מלכות הביצה: הדרמה הקטנונית בין אלון מזרחי לערן זהבי
המאבק המשעשע בין מזרחי לזהבי היה כל מה שחובבי הכדורגל הישראלי אוהבים: קרבות אגו, התרפקות על העבר ודיונים על שטויות שאי אפשר ליישב. הביצה מעולם לא נראתה קטנה כל כך
אז מי פה באמת שונא כדורגל ישראלי? על ההנאה בקטילות על ליגת העל
איך ייתכן שעיתונאי ספורט מתייחס בזלזול וברישעות לליגת העל? למה אנשים מרשים לעצמם ללגלג על כדורגל ישראלי בכזאת קלות? האם זה מרמור וריקבון, או כעס לגיטימי? פז חסדאי מנסה להתכונן לעוד עונה
יש מגיע בכדורגל: הקונפרנס ליג היא העונש הראוי לקבוצות הישראליות
אחרי שנים של הידרדרות והזנחה, השלמה עם סטנדרטים נמוכים ופמפום של "כוכבים", הקבוצות הישראליות מוצאות עצמן מתקשות באזרייבג'אן וקזחסטן וחולמות על הליגה האזורית המדכאת. כנראה שזה מה שמגיע להן, ולנו
כלום לא עצוב, הכל כרגיל: איך המעבר של מסי ישפיע על חובבי הכדורגל?
לא נתחיל להתעניין בליגה הצרפתית, אוהדי ברצלונה לא יעברו לאהוד את פריז, הקלאסיקו יישאר קלאסיקו, כלום לא ישתנה: המעבר של ליאו מסי הוא לא מות הכדורגל, אלא רק ימחיש את חוסנו של הענף ועל מה הוא מבוסס
או גיבורים או לוזרים: על עשרה שלבים של צפייה באולימפיאדה
ההתרגשות, ההתמקצעות ("כניסה חלקה לבריכה"), הזגזוג בין סימון ביילס לגביע הטוטו, הדמעות על הפודיום, המדליה הישראלית, טירוף הג'ודו, הקטילה והלעג ("בשביל זה שלחנו אותם?"). המשחקים האולימפיים עומדים להיפתח, אנחנו כבר יודעים איך זה ייגמר
חלום, ג'וינט וסיוט: ההשעיה של שקארי ריצ'ארדסון היא עוול קורע לב
היא לא רימתה, לא שיקרה, לא בגדה בערכי הספורט, אבל אחת הרצות המהירות בהיסטוריה לא תשתתף באולימפיאדה בגלל כמה ג'וינטים. איך אפשר שלא להשתגע מהסיפור של שקארי ריצ'ארדסון?
כשהעיניים צופות ביורו, והראש נזכר בשועה: ישראל על רקע החגיגה האירופית
מי היה מאמין: גם לשוויץ יש גאווה ורוח לחימה, גם לשבדים יש יכולת טכנית, גם הצ'כים כישרוניים, וייתכן שאפילו הכוכבים העולים ליאל עבדה, דין דוד ואוסמה חלאיילה יתקשו להתמודד איתם, גם תחת ידיו של מאמן הנערים המבטיח עומר דמארי
זן נדיר: הקסם המיוחד של השחקנים שפורחים דווקא בנבחרת
פול פוגבה. גארת' בייל. ניימאר, פאנדב, כל קרואטי בעולם. אין דבר משמח יותר מלראות כדורגלן שמגיע לשיא שלו דווקא בנבחרת הלאומית, ומשכיח לרגע את הסוכנים המעצבנים והחמדנים שלו. או בקיצור, כל מה שאין לנו בישראל
קרב על כל דקה: כך תתמודדו עם העומס של אירועי הספורט
היורו ממשיך בקצב רצחני, פלייאוף ה-NBA מספק לילות שאסור לפספס, וחובב הספורט מתקשה להשתלט על העומס וחי בתחושת פספוס נצחית. מה עושים? אז הנה כמה עצות להכנה טקטית ומנטלית, לתקופה המאתגרת של השנה
קיץ אין סופי: הדברים שהופכים את היורו לחוויה נצחית
כן, אנחנו יודעים, כדורגל נבחרות זה דבר ארכאי ומיושן, אבל מה לעשות, עדיין יש פה זקנים נאיבים, שמתרפקים על העבר וזוכרים עולם אבוד וקסום, ומבחינתנו היורו יישאר לנצח הדבר האמיתי
פגיעה ברגשות של איזה ציבור? על ההתפרצות של ניר קלינגר
לא צריך להיפגע מאדם שהתחרפן בדרבי בגמר הגביע, לא צריך לכנות את האוהדים "כפויי טובה", לא צריך להתפלא שאלה רואים עבירה ואלה טוענים שלא היה כלום. צריך להבין שזה כל מה שאפשר לבקש
על מי רובצת הקללה: הנאצות של אצילי חמורות בהרבה מאלה של חזיזה
כבר התרגלנו לקללות מטופשות של שחקנים במהלך חגיגות, אבל כשעומר אצילי שר "לכל אוהד מכבי תל אביב יש בת זונה", מדובר בבעיה חמורה הרבה יותר, שלמרבה הצער, הוא כנראה לא מצליח להבין
היה ממש נחמד: אירועי מכבי חיפה הם כל מה שליגת העל יכולה לבקש
בוכים איתם, צוחקים עליהם, העיקר שבוכים וצוחקים: בזמן שהיציעים הריקים בכדורגל העולמי מעוררים שיממון, רגעי השיגעון של מכבי חיפה ואוהדיה הצליחו לרגש מדינה שלמה. כך נראים ימי השיא של הכדורגל הישראלי
כמו בשכונה: בין מנצ'סטר לטרנר, ממי ילמדו ילדי ישראל את עקרונות המשחק?
מצד אחד שחקני פ.ס.ז' ומנצ'סטר סיטי שמשחקים על הקרח ומתעלים על הבוץ והנסיבות, מצד שני שחקני ליגת העל שנשכבים על הדשא אחרי כל מכה ואחר כך צוחקים על זה ב"בובה של לילה": את מי יחקו וממי ילמדו ילדי ישראל?
אל תתרגשי, כולה קללות: מה מצפה לספיר ברמן במגרשי ליגת העל
ספיר ברמן לא צריכה להתרגש אם תספוג קללות במגרשים כי אלה הן הנורמות, אף אחד לא אוהב שופטים. הבעיה תהיה אם אוהדים ירגישו "לא נעים", כאילו הציבו אותם במבחן חברתי ולא במשחק כדורגל
אוי פלורנטינו פלורנטינו: כך עולם הכדורגל נראה דרך עיניו של פרס
זה היה שבוע שבו החרא צף: נשיא ריאל מדריד חושב שכדורגל זה משעמם. נשיא אופ"א חושב שהיו"רים "נחשים וחמדנים". יורש איטלקי מפונק משתף פעולה עם מיליארד מהמפרץ ומשקר לחברו. האמת התגלתה: הם נוכלים, אנחנו הפראיירים
איזה כיף, איזה סיוט: מירוץ האליפות מעיניו של אוהד חרדתי
"זה לא שאני פקעת עצבים, שיושב ומקלל וכוסס ציפורניים, לפעמים אני אשכרה מכבה את הטלוויזיה. לא עומד בלחץ. מעדיף שלא להסתכל. האם האפשרות לשמחה נדירה שווה את הסיכון לשיברון לב?" וידוי קשה מיומנו של אוהד מחורפן
אותה התשוקה, אבל מי רואה את זה? המאבק הנואש של ספורט הנשים
המאבק של מייגן ראפינו והקמפיין שהוביל מרקו אסנסיו לטובת כדורגל הנשים הזכירו את הקיפוח המובנה, התפיסה המעוותת ואת העובדה הפשוטה: עוד כמה שנים נביט לאחור, ולא נאמין ששידרו פה רק ספורט של גברים
הם לא יחליטו: מדינת ישראל שוב נגד וילי רוטנשטיינר
המתקפה חסרת הפרופורציה על מאמן הנבחרת הובילה לתופעת ה"וויליזם", כשאוהדים הגנו עליו בחירוף נפש ממלתעות התקשורת וההגמוניה. על נימוס ואכזריות, זהבי ונאתכו ומשפט אחד שאומר הכול
הכבשה השחורה: אולי הגיע הזמן לשנות קצת את הגישה כלפי נבחרת ישראל
אם כלפי הקבוצה שלו האוהד מחפש רומנטיקה ויודע להפגין חמלה ואהבה חסרת תנאים, הנבחרת זוכה ליחס אכזרי, הלקאה עצמית ולא מצליחה לצאת מהמעגל השלילי. הגיע הזמן לשחרר את הייאוש והרוע, ופשוט לוותר