אולי הוא בלט במיוחד מול הרכות של פ.ס.ז' וכוכביה, אבל אוהדי ריאל מדריד יודעים שזה המצב הטבעי של לוקה מודריץ': שחקן שלא טועה והופך להכל להיראות קל, האיש שכבר שנים גורם להם להבין מה הם מחפשים על המגרש ומה בדיוק הם אוהבים בכדורגל
לא היה שום דבר מפליא בגערות של אבי לוזון על ניר קלינגר: התרגלנו כבר שלוזון מתנהג כמו שבא לו, שהאיש על הקווים תמיד סופג את כל השליליות והרפש, ושאת הקהל מעניין יותר המיץ הצהוב והרכילותי מאשר הכדורגל עצמו
כולם מעריצים, מתלהבים, ניגשים אליו ביראה כמו לסנדק, והוא מניח להם יד על הכתף בפטרונות ומבהיר מי הבוס. משחק האולסטאר איגד את כוכבי המשחק הגדולים בכל הזמנים, אבל 20 שנה אחרי שפרש, מייקל ג'ורדן הוכיח שהוא עדיין ברמה אחרת לגמרי. גם מלברון
מה שעבר השבוע על אוהדי הספורט התל אביבים היה לא קל: שני דרבים חריגים בעוצמתם, ניצחון והפסד מענגים וכואבים, עם הקנטות והשפלות, אושר וסבל. שבוע שגרם לאוהדים להכיר בנזקי המלחמה הבלתי נגמרת, והכרה סופית: אין משחק גדול מזה
גובר על ילדים חצי מגילו, מספק ביצועים מרהיבים, מדבר כמו זן מאסטר ומנצח כמו ווינר. הוא נחשב כבר שנים לגולש הטוב בכל הזמנים, אבל מה שקלי סלייטר עשה השבוע בגיל 50 כבר שם אותו בליגה של ג'ורדן, בריידי והגדולים מכולם. פלא שהוא הגדיר זאת כניצחון המתוק בחייו?
הוא כבר מדבר כמו גורו. הנוכחות שלו מחשמלת. הקאמבק שלו מדהים אפילו אותו, וכל דקה שלו על המגרש היא זכות לחובבי הספורט. זה ממש לא משנה אם רפאל נדאל ינצח בגמר ויוכתר כ"גדול בכל הזמנים". מה שהוא עשה באליפות אוסטרליה זה הרבה מעבר לטניס
בית"ר ירושלים מבהירה למה אסור להתייחס לאוהדי הכדורגל הישראלי כאל קהל שבוי, ומזכירה שמי שמזלזלים בו וצוחקים עליו במשך שנים בסוף מצליח לברוח מהשבי. על בדיחות עצובות ונשמה שאובדת
ייתכן שספורטאי אחר היה נעלב מהיחס המשפיל ובורח מאוסטרליה, אבל נובאק דג'וקוביץ' מחכה במלון לערעור עם מוטיבציה מיוחדת: רק תנו לי לשחק, ואראה למנוולים שהם לא יכולים לעצור אותי. ככה זה כשאבא שלך בטוח שאתה "בן האלוהים"
5-4 משחקים בשבוע, אלפי שעות צפייה, עשרות לילות בלי שינה, ימים של חרדות בשביל דקות ספורות של אושר, עשרות ריבים מיותרים, זמן שמושחת על קליפים מהעבר ועדכונים על כלום, ואלוהים ישמור, כמה ג'ודו. סיכום 2021: המספרים
בזבוזי הזמן של סכנין והשוער גד עמוס היו חריגים אפילו לסטנדרטים של הכדורגל הישראלי. כשמאמן אומר "לא נתייפייף" אבל הקהל בבית נשבר ומתייאש, כדאי שהמנהלת תבדוק אם יש פה תופעה שהורסת את המוצר. ובבקשה, רק אל תגידו ש"זה חלק מהמשחק"
היה נחמד לשמוע את ירון הוכנבוים משווה בין הד.נ.א שלו ושל נוף הגליל לזה של סבו ניצול השואה, ולהיווכח שוב בפער שבין איך שהענף תופס את עצמו לבין המציאות העגומה. על עולם מונחים מעוות, וטרללת בעמדת הריאיונות
אין חוקים, אין מגרש, רק הכדורגלן הטוב בעולם, בגרביים ופיג'מה, מהתל על השטיח בשלושה ילדים מאושרים. זו לא סתם הצצה וחטטנות. הסרטון של ליאו מסי משחק עם בניו בסלון היה רגע מושלם של כדורגל
זאת המסורת, הערכים של המשחק, הדמויות שמסביב, הסטנדרטים שהתקבעו, ובעיקר התקווה הגדולה של הקהל, שמשולבת בייאוש. לא במקרה הכדורגל הישראלי מושך טיפוסים כמו משה חוגג, וזה לא עומד להיגמר
אם יש אוהדים של מכבי תל אביב שנותרו עצבנים מיובל זוסמן, ולא מבינים את האושר, ההקלה והעקיצות שלו אחרי הניצחון, הרי שהם מפספסים את התמונה הגדולה - ואת מה שהוביל אותו לרגע הזה. כמה אפשר לנטור ל"אקסים"?
נכון, זאת רק העונה הרגילה, כבר התרגלנו למספרים "מפלצתיים", אבל מה שסטפן קרי עושה העונה זה קסם מיוחד, שהופך את המספרים לחסרי משמעות: אלו הקלילות והחיוך, הנסים הקטנים והתדהמה, והתחושה שמדובר בהתעלות שעבורה שווה לעצור את הכל
מה אפשר להגיד על אוהדי הכדורגל שקיללו אותי בלי בושה תוך כדי נסיעה פרועה על קורקינט לדרבי? שקלינגר צדק, האווירה רעילה, הקריאות נהיו אכזריות יותר, ומי שמלבה כל השבוע לא צריך להתפלא שזה מתפרץ
אחרי שהתפנה מלהציל את סולשיאר ומנצ'סטר יונייטד, כריסטיאנו רונאלדו הציל לרגע קצר גם את הכדורגל מהמומחים והטקטיקנים הגדולים שהתעסקו בשטויות ושכחו מהי מהות המשחק: שואו וגולים
לא ברור מה רוני לוי סינן ולמי הוא התכוון, אבל אם המאמן ביקר את אוהדי הפועל באר שבע אפשר להבין אותו. ואם האוהדים נרתעים ממנו גם כשהם בפסגה, כדאי להבין גם אותם. דבר אחד בטוח: היה נחמד לשמוע קצת אמת (וגם, אלירן עטר צדק)
לרגע אחד העבר לא חשוב, הכל נשכח, והפרצוף של אלכס פרגוסון ביציע מבהיר שזה לא "עוד יום". ליברפול עברה חוויה מיוחדת עם החמישייה באולד טראפורד, ומי שהיה שם תמיד יודע להעריך את הרגע
שחקנים שמוותרים לעצמם, מסירים מעצמם אחריות, מדליפים ומאשימים את המאמן שאיבד שליטה, ומרשים לעצמם לשחק ברפיון עד שיגיע המאמן הבא. עד מתי נשלים עם המונח המעוות הזה?
איך אוהד קשה יום אמור להבין את הסבל של ניימאר המיליונר, להעריך את האומץ של אירווינג, לחשוב על העוול שנעשה לאבדיה ולהזדהות עם "הקושי" של כוכבי הכדורגל הישראלים שחוגגים בחתונות נוצצות?
המשחק של מכבי חיפה נגד באר שבע היה כל מה שחובב כדורגל ישראלי יכול לבקש: מהפך, דרמה, שערוריות ואווירה לוהטת. השאלה היא עד כמה וילי רוטנשטיינר נהנה, ומה עבר לו בראש כשצפה בו
הם מצטלמים מחובקים כי זה מה שהעולם דורש. זו לא תמונה אלא הודעת יח"צ, ששווה הרבה כסף, חלק מהדרישות המקצועיות, סחורה שעליהם לספק. התמונה של כוכבי פ.ס.ז' רק ממחישה את כל הבעייתיות שטמונה בשלישייה
זו כבר לא סתם תופעה מביכה ומעצבנת, אלא סכנה אמיתית. פגיעה במשחק, בצופים, במהות שלו, בערכים. בזבוזי הזמן בכדורגל הם סמל להשחתה של השופטים, המאמנים, השחקנים, הצופים ומביאי הכדורים. הגיע הזמן להכריז מלחמה
נובאק דג'וקוביץ' לא אהב את איך שאנדי רודיק הגדיר אותו, אבל הניצחון שלו על זברב הוכיח את העוצמות ההיסטוריות הייחודיות שלו, ולמה תמיד ייזכר בצורה שונה מפדרר. וגם: איך פרננדז ורדוקאנו ייצאו מגמר הנשים?
המאבק המשעשע בין מזרחי לזהבי היה כל מה שחובבי הכדורגל הישראלי אוהבים: קרבות אגו, התרפקות על העבר ודיונים על שטויות שאי אפשר ליישב. הביצה מעולם לא נראתה קטנה כל כך
איך ייתכן שעיתונאי ספורט מתייחס בזלזול וברישעות לליגת העל? למה אנשים מרשים לעצמם ללגלג על כדורגל ישראלי בכזאת קלות? האם זה מרמור וריקבון, או כעס לגיטימי? פז חסדאי מנסה להתכונן לעוד עונה
אחרי שנים של הידרדרות והזנחה, השלמה עם סטנדרטים נמוכים ופמפום של "כוכבים", הקבוצות הישראליות מוצאות עצמן מתקשות באזרייבג'אן וקזחסטן וחולמות על הליגה האזורית המדכאת. כנראה שזה מה שמגיע להן, ולנו
לא נתחיל להתעניין בליגה הצרפתית, אוהדי ברצלונה לא יעברו לאהוד את פריז, הקלאסיקו יישאר קלאסיקו, כלום לא ישתנה: המעבר של ליאו מסי הוא לא מות הכדורגל, אלא רק ימחיש את חוסנו של הענף ועל מה הוא מבוסס
ההתרגשות, ההתמקצעות ("כניסה חלקה לבריכה"), הזגזוג בין סימון ביילס לגביע הטוטו, הדמעות על הפודיום, המדליה הישראלית, טירוף הג'ודו, הקטילה והלעג ("בשביל זה שלחנו אותם?"). המשחקים האולימפיים עומדים להיפתח, אנחנו כבר יודעים איך זה ייגמר
פיקוד העורף
