בציוץ של משה חוגג על "חמשת בכירי המשתכרים בבית"ר" מסתתרת כל הגישה הבעייתית שלו לכדורגל: הנטייה להאשים אחרים, לזרוק אחריות, לחשוב שהכל זה כסף, העיסוק העצמי וטיפוח התדמית, ובעיקר הציפייה שהצעצוע שלו יספק לו שעשוע מיידי
הוא קורבן של הסטנדרטים העצומים שקבע, שנוא ונערץ במקביל, כל נפילה שלו מטריפה עולם שלם והשבוע הוכח: הוא מותג יותר גדול מיובנטוס. כריסטיאנו רונאלדו מרתק גם כשהוא מפסיד, והפרק הבא יהיה מעניין לא פחות
המטרה של ה-VAR הייתה להגביר את תחושת הצדק בכדורגל ולמנוע עוולות, אבל לאחרונה המערכת מייצרת תוצאה הפוכה: האמון בשופטים נפגע, תחושת התסכול גוברת, וההחלטות של שופטי המסך מקוממות הרבה יותר מאלה של קוון מוגבל. ככה זה כשצריך לפרש את החוק
האם הגיוני ששחקן מבני סכנין יירד על בלם ברצלונה ויאמר שהוא "גמור"? כשסארי פלאח מבקר את קלמון לנגלה, הוא למעשה נותן הכשר לאוהדי ספורט לקטול את גיבוריהם: אז מה אם אתם טובים יותר ממני, יא אפסים
הקטטה והמוכטה. הקללות והראסיה. אחת לשבוע עיני האוהדים נשואות לבית הדין בתהייה כיצד המשפטנים המכובדים ייקחו רגעי כדורגל קטנים, וינפחו אותם מעבר לכל פרופורציה. אז מי מרוויח מזה, מה הנזק, ולמה זו גם קומדיה וגם טרגדיה?
רימונים, סחיטה, יריקות. מעצרים, איומים, קללות. פרשנים מתלהמים, צביעות של בעלים, פנאטיות של אוהדים. בטבלת אירועי האלימות בכדורגל הישראלי, ה"תגרה" מהדרבי החיפאי ממש רחוקה מהצמרת
העימות החריף בין איברהימוביץ' ללוקאקו היה יכול להיות רגע נחמד של כדורגל, אבל במקום להמחיש את האמוציות והמחויבות לדרבי, הוא מהר מאוד התגלה כמאבק אגו, ורק חשף עד כמה זלאטן שחק את התדמית שלו
איך מתקבל בטבעיות שריאל מדריד שוקלת לפטר את אחד ממאמניה הגדולים אי פעם? למה פנאתינייקוס מאמינה שדווקא ישראלי יוציא אותה מהמשבר? זידאן וקטש ממחישים עד כמה מעורפל הוא תפקיד המאמן, ואיך הוא נתפס כהימור
לרגע אפשר להבין למה משה חוגג מרגיש שהוא מופלה לרעה: אם ידיעות על רימון בחצר ביתו של אלי טביב כבר לא מפתיעות אף אחד, למה בהתאחדות החליטו להתלבש על בן ח'ליפה? עוד לא התרגלתם?
זו כנראה רק שפת יציע, לא צריך להתרגש, הוא לא באמת מתכוון להפסיד 4:0, אז מה אם הוא בעל הבית ויו"ר ההתאחדות לשעבר, זה כולה כדורגל, תראו איזה מלך הוא עם עסקת עבדה. או במילים אחרות, מה אמור להרגיש אוהד כשהוא שומע את אבי לוזון
כי באיירן מינכן נראית מכונה גם בלעדיו, כי הוא "רק" סקורר, כי מסי עדיין על המגרשים. באופן מוזר, רוברט לבנדובסקי ראוי לתואר שחקן השנה של פיפ"א, אבל האם מגיע לו להיות ראשון בדירוג 100 הכדורגלנים של 2020?
הסרט "משקל הזהב" לא רק נותן זווית אחרת למשחקים האולימפיים ומזכיר כמה לחץ ומועקות יש על כתפי הספורטאים, אלא גם יגרום לכם לרצות לחבק אותם לפני אולימפיאדת טוקיו, ובעיקר אחריה
פאולו רוסי מת, והכול שוב צף: הילד שנשבר לו הלב, האבא שחורג ממנהגו, האוהד הצעיר שמבין שאפשר לבכות מגאווה ועצב ביחד, וחגיגה אחת שלעולם לא תשוחזר. זיכרונות ממונדיאל 1982, עם טלוויזיה שמנה, ספות רכות ומחסל איטלקי
ישראלים רבים השבוע הרכינו ראש למשמע הבשורה הקשה: ראסל ווסטברוק מצטרף לוושינגטון ויאפיל על דני אבדיה, כאילו לא מדובר בכוכב על, ספורטאי מרתק, שעיר לעזאזל ומפלצת שלא שולטת בתשוקה שלה. מה שבטוח: הולך להיות מעניין
היה פה כל מה שאפשר לבקש מהכדורגל הישראלי: דמויות מנופחות, לכלוכים בשידור חי, אלימות ומין, אינטרסים וערבובים, ניהול חובבני, פרשנים סלבס, והכל מתערבב לידיעה אחת, שאין לה שום קשר לכדורגל. מה הפלא שלכמה דקות גם מראדונה נדחק הצדה?
למה שידורי ה-NBA של ערוץ הספורט הם מקצועיים ואיכותיים, ובכדורגל הישראלי מתעקשים למשוך את הקהל למטה? דווקא ערב הדראפט המהנה הזכיר את הפערים, הגישה המיושנת ואיך הם רואים את הקהל
בזמן שהונגריה וסקוטלנד העפילו ליורו ובישראל בוחנים איפה טעינו, מספיק להצטרף ביום שישי בצהריים למסע בערוץ הספורט בין מגרשי הלאומית ולפרשנינו שייע והאווירון, ולספוג את הפערים. פז חסדאי צלל לביצה
איך ספורטאי יכול להיות מלא ביטחון על המגרש וכל כך מעורער מחוצה לו? ההאשמות הקשות נגד סשה זברב שוב מזכירות את הפער בין התדמית של הספורטאי לדמותו האמיתית, את תחושת חוסר האונים של האוהד ואת ההזדמנות שהפרשה מספקת
חגיגות מראדונה מזכירות לנו מה כובש אוהדים: שילוב של כישרון ושיגעון, ספורטאי שנחשף לחלוטין על המגרש, קצת פראי, קצת מלוכלך, מישהו שאפשר להזדהות איתו, וכמה טוב שהוא בצד שלך. זה מה שהופך את ז'וזואה לשחקן הכי מעניין בליגה
אוהדי באר שבע מדמיינים איך היה נראה הניצחון בטרנר. מנור סולומון פספס חוויה בלתי נשכחת בברנבאו. רבבות אנשים מרגישים כל שבת שנלקח מהם חלק מהותי מהמשחק. כדורגל בלי קהל, זה משהו שאי אפשר להתרגל אליו
כולם ספורטאים גדולים אבל את מי היית מסדר לבת שלך? מי משעמם ומלא בעצמו, ומי בטוח שהוא בן האלוהים? השבוע בו לברון, רונאלדו, זהבי ונדאל עוררו את השאלה הקלישאתית: עם מי היית רוצה "לשבת לכוס בירה"?
שוב הפרשנים מדברים על היתרון הטכני שלנו לעומת ההגבהות המיושנות שלהם, שוב נבחן איפה טעינו ולמה זלזלנו, שוב נתכונן להצערה ודיבורים על מאמן, אבל השבוע דווקא גרוטו וחוגג היו אלה שהוכיחו שההבדל בינינו לסקוטלנד הוא מהותי. נבחרת ישראל, הקלישאה שלא נגמרת
הידעתם? הולנד בטירוף על זהבי, בספרד מהללים את וייסמן, בגרמניה מחמיאים לדאבור, ובישראל ממשיכים לחגוג ולהתמוגג מכל ציטוט של עיתונאי עלום מאירופה, גם אם זה השייע של הפרשנים
הוא הביע ביטחון מופרז, אבל גם רגשי נחיתות. גם זלזל בטוטנהאם, וגם חשף את ההערצה. מוחמד אבו פאני צעק שהארי קיין על ה**ן שלו, אבל בעצם התכוון לומר: אני כל כך מתרגש להגשים את החלום שלי. פז חסדאי סולח לו
שדני אבדיה ולינוי אשרם יעמדו בלחץ, שרז זהבי ייקח אחריות, שנלמד מירדן ג'רבי: לפז חסדאי יש 35 תקוות קטנות לקראת השנה החדשה, כולל הפרשנים שנמאס לנו לשמוע, והידיעות שנמאס לנו לקרוא
פודקאסט "דאבל טים" מארח את עיתונאי חדשות 13, שחשף את סיפור השנה בספורט הישראלי ומודה: "ידעתי שנעשה רעש, אבל לא חשבתי שזה יגיע לממדים האלה. אני מוריד את הכובע בפני מכבי תל אביב, ומקווה שתצליח בגלל הצעד שעשתה"
ההתרגשות הפכה לבהלה קלה, הצמרמורות באו והלכו, והנה הוא שוב ביציע, מביט לצדדים, מצטרף לשירה ו... מוציא הכול
משתגע מהארדן, מתחרפן מבייל, מתרגש מאזרנקה, מתהפנט מלברון, מתגעגע לקלופ, עצוב על ווסטברוק, חושב על גלזר, מסתקרן מזייש. ליגות אירופה חוזרות בכל הכוח, וחובב הספורט מתקשה להתמודד עם המציאות
לא במקרה העולם עצר את נשימתו: פרשת מסי בברצלונה גילתה פנים אחרות של הארגנטינאי, חשפה אותו כאבא מסור וטיפוס רגשן ונקמן, כשהשיא הגיע בריאיון, המפתיע בכנותו. ייתכן שמעכשיו הוא ייראה לנצח באור שונה
איזו ביקורת מגיעה למסי, למה באיירן כל כך התענגה מההשפלה, כמה אומלל באמת סמדו, מה עבר לגווארדיולה בראש ולמה אי אפשר שלא לחבב את מולר. ה-8:2 שספגה ברצלונה היה ערב גדוש בסיפורים, והוכחה נוספת לגדולתו של המשחק
