אחרי שנים של הידרדרות והזנחה, השלמה עם סטנדרטים נמוכים ופמפום של "כוכבים", הקבוצות הישראליות מוצאות עצמן מתקשות באזרייבג'אן וקזחסטן וחולמות על הליגה האזורית המדכאת. כנראה שזה מה שמגיע להן, ולנו
לא נתחיל להתעניין בליגה הצרפתית, אוהדי ברצלונה לא יעברו לאהוד את פריז, הקלאסיקו יישאר קלאסיקו, כלום לא ישתנה: המעבר של ליאו מסי הוא לא מות הכדורגל, אלא רק ימחיש את חוסנו של הענף ועל מה הוא מבוסס
ההתרגשות, ההתמקצעות ("כניסה חלקה לבריכה"), הזגזוג בין סימון ביילס לגביע הטוטו, הדמעות על הפודיום, המדליה הישראלית, טירוף הג'ודו, הקטילה והלעג ("בשביל זה שלחנו אותם?"). המשחקים האולימפיים עומדים להיפתח, אנחנו כבר יודעים איך זה ייגמר
היא לא רימתה, לא שיקרה, לא בגדה בערכי הספורט, אבל אחת הרצות המהירות בהיסטוריה לא תשתתף באולימפיאדה בגלל כמה ג'וינטים. איך אפשר שלא להשתגע מהסיפור של שקארי ריצ'ארדסון?
מי היה מאמין: גם לשוויץ יש גאווה ורוח לחימה, גם לשבדים יש יכולת טכנית, גם הצ'כים כישרוניים, וייתכן שאפילו הכוכבים העולים ליאל עבדה, דין דוד ואוסמה חלאיילה יתקשו להתמודד איתם, גם תחת ידיו של מאמן הנערים המבטיח עומר דמארי
פול פוגבה. גארת' בייל. ניימאר, פאנדב, כל קרואטי בעולם. אין דבר משמח יותר מלראות כדורגלן שמגיע לשיא שלו דווקא בנבחרת הלאומית, ומשכיח לרגע את הסוכנים המעצבנים והחמדנים שלו. או בקיצור, כל מה שאין לנו בישראל
היורו ממשיך בקצב רצחני, פלייאוף ה-NBA מספק לילות שאסור לפספס, וחובב הספורט מתקשה להשתלט על העומס וחי בתחושת פספוס נצחית. מה עושים? אז הנה כמה עצות להכנה טקטית ומנטלית, לתקופה המאתגרת של השנה
כן, אנחנו יודעים, כדורגל נבחרות זה דבר ארכאי ומיושן, אבל מה לעשות, עדיין יש פה זקנים נאיבים, שמתרפקים על העבר וזוכרים עולם אבוד וקסום, ומבחינתנו היורו יישאר לנצח הדבר האמיתי
לא צריך להיפגע מאדם שהתחרפן בדרבי בגמר הגביע, לא צריך לכנות את האוהדים "כפויי טובה", לא צריך להתפלא שאלה רואים עבירה ואלה טוענים שלא היה כלום. צריך להבין שזה כל מה שאפשר לבקש
כבר התרגלנו לקללות מטופשות של שחקנים במהלך חגיגות, אבל כשעומר אצילי שר "לכל אוהד מכבי תל אביב יש בת זונה", מדובר בבעיה חמורה הרבה יותר, שלמרבה הצער, הוא כנראה לא מצליח להבין
בוכים איתם, צוחקים עליהם, העיקר שבוכים וצוחקים: בזמן שהיציעים הריקים בכדורגל העולמי מעוררים שיממון, רגעי השיגעון של מכבי חיפה ואוהדיה הצליחו לרגש מדינה שלמה. כך נראים ימי השיא של הכדורגל הישראלי
מצד אחד שחקני פ.ס.ז' ומנצ'סטר סיטי שמשחקים על הקרח ומתעלים על הבוץ והנסיבות, מצד שני שחקני ליגת העל שנשכבים על הדשא אחרי כל מכה ואחר כך צוחקים על זה ב"בובה של לילה": את מי יחקו וממי ילמדו ילדי ישראל?
ספיר ברמן לא צריכה להתרגש אם תספוג קללות במגרשים כי אלה הן הנורמות, אף אחד לא אוהב שופטים. הבעיה תהיה אם אוהדים ירגישו "לא נעים", כאילו הציבו אותם במבחן חברתי ולא במשחק כדורגל
זה היה שבוע שבו החרא צף: נשיא ריאל מדריד חושב שכדורגל זה משעמם. נשיא אופ"א חושב שהיו"רים "נחשים וחמדנים". יורש איטלקי מפונק משתף פעולה עם מיליארד מהמפרץ ומשקר לחברו. האמת התגלתה: הם נוכלים, אנחנו הפראיירים
"זה לא שאני פקעת עצבים, שיושב ומקלל וכוסס ציפורניים, לפעמים אני אשכרה מכבה את הטלוויזיה. לא עומד בלחץ. מעדיף שלא להסתכל. האם האפשרות לשמחה נדירה שווה את הסיכון לשיברון לב?" וידוי קשה מיומנו של אוהד מחורפן
המאבק של מייגן ראפינו והקמפיין שהוביל מרקו אסנסיו לטובת כדורגל הנשים הזכירו את הקיפוח המובנה, התפיסה המעוותת ואת העובדה הפשוטה: עוד כמה שנים נביט לאחור, ולא נאמין ששידרו פה רק ספורט של גברים
המתקפה חסרת הפרופורציה על מאמן הנבחרת הובילה לתופעת ה"וויליזם", כשאוהדים הגנו עליו בחירוף נפש ממלתעות התקשורת וההגמוניה. על נימוס ואכזריות, זהבי ונאתכו ומשפט אחד שאומר הכול
אם כלפי הקבוצה שלו האוהד מחפש רומנטיקה ויודע להפגין חמלה ואהבה חסרת תנאים, הנבחרת זוכה ליחס אכזרי, הלקאה עצמית ולא מצליחה לצאת מהמעגל השלילי. הגיע הזמן לשחרר את הייאוש והרוע, ופשוט לוותר
בציוץ של משה חוגג על "חמשת בכירי המשתכרים בבית"ר" מסתתרת כל הגישה הבעייתית שלו לכדורגל: הנטייה להאשים אחרים, לזרוק אחריות, לחשוב שהכל זה כסף, העיסוק העצמי וטיפוח התדמית, ובעיקר הציפייה שהצעצוע שלו יספק לו שעשוע מיידי
הוא קורבן של הסטנדרטים העצומים שקבע, שנוא ונערץ במקביל, כל נפילה שלו מטריפה עולם שלם והשבוע הוכח: הוא מותג יותר גדול מיובנטוס. כריסטיאנו רונאלדו מרתק גם כשהוא מפסיד, והפרק הבא יהיה מעניין לא פחות
המטרה של ה-VAR הייתה להגביר את תחושת הצדק בכדורגל ולמנוע עוולות, אבל לאחרונה המערכת מייצרת תוצאה הפוכה: האמון בשופטים נפגע, תחושת התסכול גוברת, וההחלטות של שופטי המסך מקוממות הרבה יותר מאלה של קוון מוגבל. ככה זה כשצריך לפרש את החוק
האם הגיוני ששחקן מבני סכנין יירד על בלם ברצלונה ויאמר שהוא "גמור"? כשסארי פלאח מבקר את קלמון לנגלה, הוא למעשה נותן הכשר לאוהדי ספורט לקטול את גיבוריהם: אז מה אם אתם טובים יותר ממני, יא אפסים
הקטטה והמוכטה. הקללות והראסיה. אחת לשבוע עיני האוהדים נשואות לבית הדין בתהייה כיצד המשפטנים המכובדים ייקחו רגעי כדורגל קטנים, וינפחו אותם מעבר לכל פרופורציה. אז מי מרוויח מזה, מה הנזק, ולמה זו גם קומדיה וגם טרגדיה?
רימונים, סחיטה, יריקות. מעצרים, איומים, קללות. פרשנים מתלהמים, צביעות של בעלים, פנאטיות של אוהדים. בטבלת אירועי האלימות בכדורגל הישראלי, ה"תגרה" מהדרבי החיפאי ממש רחוקה מהצמרת
העימות החריף בין איברהימוביץ' ללוקאקו היה יכול להיות רגע נחמד של כדורגל, אבל במקום להמחיש את האמוציות והמחויבות לדרבי, הוא מהר מאוד התגלה כמאבק אגו, ורק חשף עד כמה זלאטן שחק את התדמית שלו
איך מתקבל בטבעיות שריאל מדריד שוקלת לפטר את אחד ממאמניה הגדולים אי פעם? למה פנאתינייקוס מאמינה שדווקא ישראלי יוציא אותה מהמשבר? זידאן וקטש ממחישים עד כמה מעורפל הוא תפקיד המאמן, ואיך הוא נתפס כהימור
לרגע אפשר להבין למה משה חוגג מרגיש שהוא מופלה לרעה: אם ידיעות על רימון בחצר ביתו של אלי טביב כבר לא מפתיעות אף אחד, למה בהתאחדות החליטו להתלבש על בן ח'ליפה? עוד לא התרגלתם?
זו כנראה רק שפת יציע, לא צריך להתרגש, הוא לא באמת מתכוון להפסיד 4:0, אז מה אם הוא בעל הבית ויו"ר ההתאחדות לשעבר, זה כולה כדורגל, תראו איזה מלך הוא עם עסקת עבדה. או במילים אחרות, מה אמור להרגיש אוהד כשהוא שומע את אבי לוזון
כי באיירן מינכן נראית מכונה גם בלעדיו, כי הוא "רק" סקורר, כי מסי עדיין על המגרשים. באופן מוזר, רוברט לבנדובסקי ראוי לתואר שחקן השנה של פיפ"א, אבל האם מגיע לו להיות ראשון בדירוג 100 הכדורגלנים של 2020?
הסרט "משקל הזהב" לא רק נותן זווית אחרת למשחקים האולימפיים ומזכיר כמה לחץ ומועקות יש על כתפי הספורטאים, אלא גם יגרום לכם לרצות לחבק אותם לפני אולימפיאדת טוקיו, ובעיקר אחריה
