ה"קרב" בין אלון מזרחי לערן זהבי היה כל מה שחובבי הכדורגל הישראלי אוהבים בענף. הוא כל כך מענג ומשעשע, כי הוא מספק כמה מהמרכיבים המרכזיים של הז'אנר: קטנוניות, בועתיות ותחושה של היכרות עם הדמויות, במעין אופרת סבון דלת תקציב. הוא מעורר דיון, אבל לא ממש על כדורגל, אלא מה שמסביב. זו התנצחות ללא תכלית, על שיא תמוה שעד לא מזמן לא ידענו על קיומו, ובכל זאת נשאבנו אליו, רק בשביל רגעים קצרים של דרמה מאולצת.
הנה שני כוכבים שככל הנראה לא ממש מחבבים אחד את השני, ומתחרים על אותה פסגה - המקום הראשון ברשימת הכובשים - אבל הנסיבות "אינן הוגנות": בעוד זהבי משחק בכל הכוח ומדביק את מזרחי, האווירון יושב בחוסר אונים בצד ורואה את הפער ביניהם מצטמק ונמחק. אפשר היה רק לדמיין את התסכול של מזרחי, שחיכה בראש ההר וראה את יריבו מטפס מעלה במטרה להדיחו, ובמקביל את המוטיבציה המוגברת של זהבי, כאילו שהוא זקוק לעוד דחיפה כדי לכבוש ולכבוש פסגות, ובעיקר לסתום פיות, הרי זו תכלית חייו.
המתח נבנה לאט, אבל היה בו מימד קומי בגלל התאונה שעומדת לקרות, ובזכות אופיין של הדמויות: זהבי המפלצת האכזרית לעומת מזרחי המבוגר המתוסכל, שנאלץ להתגונן. אומנם כיום אלון מזרחי משמש כפרשן, אבל חובבי הכדורגל זוכרים היטב שבעבר הצד הוורבלי היה הפחות מוצלח בארסנל שלו, כך שאין פלא שבמשך ימים ארוכים הכתבים ארבו סביב האווירון בבקשה לקבל ממנו תגובה על השיא החדש, בציפייה לראות אותו מתפתל, בידיעה שייתן תשובה שתשלב גם קנאה, גם חוסר פרגון וגם עקיצה קטנה. ואכן, הוא עמד בכל הציפיות.
אז הוא לכאורה בירך את זהבי, אבל ברור שהוא עשה את זה עם קצת עצב, קצת כעס, אבל בעיקר מרמור ומרירות, שהוא לא הצליח להסתיר, או לא ניסה להסתיר. לכן הוא התעקש לסייג את ההישג של זהבי, ולהבהיר ש"בישראל תמיד אהיה המלך", כשהוא דואג להזכיר שזהבי כבש רבים מהשערים שלו בליגה הסינית. וכשהוא אמר "כבש בסין" אפשר היה להרגיש מעין חיוך קטן, קצת מזלזל, כי מה זה לכבוש בסין לעומת כל הגולים בליגה הישראלית המהוללת, מול צפרירים חולון ובית"ר תל אביב.
ובכלל, אין העמדת פנים, וזה נחמד. בשנים האחרונות כשנשברים שיאים בעולם הספורט, השיאנים הקודמים ממהרים לברך את השיאנים החדשים בג'נטלמניות, אבל מזרחי לא שש להשתתף במשחק הזה. הוא לא ממהר לפרגן, לא משחק אותה מנומס, מבחינתו הוא עדיין "המלך" של ישראל, ומצדו שזהבי ימשיך לכבוש הרחק מכאן, בסין ובהולנד. הביצה מעולם לא נראתה קטנה כל כך.
למען האמת, לא אמור להפתיע אותנו שמזרחי לא ממש מפרגן, הרי זה מה שאפיין אותו כשחקן, כחלוץ, כסקורר, אילו היה מפרגן ודאי היה מסיים את הקריירה (האדירה שלו) עם פחות שערים וקצת יותר בישולים; אבל האווירון היה באמת חדור מטרה לכבוש ורק לכבוש, מאז ומעולם היה עסוק במספרים האישיים שלו וראה בעיקר את עצמו, או אם לתאר זאת במילותיו שלו, "אין לי כבר מה להוכיח, והיום הוכחתי את זה על המגרש". ומאחר שהמספרים מדברים בעד עצמם, למזרחי נותר רק לדבר בעד עצמו; ומאחר שעם מספרים אי אפשר להתווכח, מזרחי גורר את הדיון למקומות אחרים, מופשטים יותר - הגדול מכולם.
עוד בוואלה!
והרי ידוע שדיוני "הגדול מכולם" הם השנואים ביותר בעולם הספורט, בעיקר בגלל הסיבה שאי אפשר ליישב אותם או לנצח בהם, והם תלויי דעה או תחושה, וכל אחד יכול למשוך אותם למקום אחר. וכך מזרחי נאלץ לשנות גישה, וטען לפתע שזהבי אולי הכובש המצטיין, אבל "הוא לא בין חמשת השחקנים הכי גדולים שהיו כאן", כי עם זה איך אפשר להתווכח? אבל לצערו, תמיד יש מי שירצה להתווכח, ומזרחי נאלץ להיגרר לשיחות, ויכוחים ודיונים, וכפי שהזכרנו בעבר, הם מעולם לא החמיאו לו. והוא ממשיך לדבר ולהתפתל ולהסתבך, ומי שצופה או מאזין מפציר בו להפסיק, לוותר, להודות, אבל הוא פשוט לא מסוגל.
למעשה, כבר שנים מזרחי הולך על הקו הזה, של טענות סתומות שאי אפשר לבטל ודיונים שאי אפשר להכריע, כמו במשפט "לזהבי לא היה מקום בהרכב של נבחרת ישראל מול אוסטריה". הרי מה אפשר להגיד על זה? לך תוכיח שזה לא נכון. אבל הנה הבעיה: שוב ושוב מתגלה שיש פה דור שלם של "שחקני על" שיכול להתגאות אך ורק במשחק אחד, לחזור אל החמישייה הזאת שוב ושוב ולהתרפק עליה ביום העצמאות, גם אם היא לא הובילה לכלום. ואולי לזהבי יש כל כך הרבה, אבל את זה אין לו. וכך, יותר מתמיד, זה נראה ומרגיש כמו דיון של שני ענקים בעולם של גמדים.