על פניו היה פה חומר עם פוטנציאל משובח: שני כוכבי כדורגל, זלאטן איברהימוביץ' ורומלו לוקאקו, מתעמתים על הדשא ורוצים ללכת מכות, לפוצץ אחד את השני, בדרבי של מילאנו, במשחק גביע, והכל בשידור חי וישיר, לעיני כולם. והם מקללים, מנבלים את הפה, נצמדים זה לזה כמו שני תרנגולים, גברתנים חסונים שכמותם, ששים לקרב, שני נמרים שלא נרתעים. החברים מנסים להפריד אבל הם חומקים מהם ורודפים למגע. רוצים להתקוטט. מרגישים צורך אמיתי לפרוק את הזעם ולשחרר אותו פיזית, להלום זה בזה. והאוהד נדרך על הספה, זוקף צוואר, מחדד מבט, וקורא אל השמים - עזבו הכול, יש מכות!
ואלוהים יודע, אנחנו אוהבים לראות מכות. ולא בגלל שאנחנו חובבי אלימות (אנחנו כן), יותר חשוב לנו לדעת שאכפת להם. להאמין שהשחקנים האלה "מחויבים". לחשוב שהם כל כך נסחפים לתוך המשחק והרגש, עד שהם מוכנים לשבור את החומה ואת הפאסון. שבאותו הרגע הם שמים זין על החוקים והמקצוענות, ופשוט חיים את הרגע, חוזרים למקורות, לשכונה, לריבים על המגרש. לדעת שהם יודעים שזה יעלה להם בכרטיס צהוב, אולי אדום, כנראה ייקנסו, בוודאי שיספגו ביקורת, גם מהתקשורת וגם מהמאמן, ובכל זאת מתמסרים למאבק. הם יודעים שייתכן שיורחקו ואחר כך גם ירגישו אשמה על שהפקירו את החברים ויתחרטו על הכול ויביטו בתמונות במבוכה ויתנצלו על שאיבדו שליטה - ועדיין זה נסלח, אפילו מעורר הערכה, כי הם "מתנהגים כמו ילדים", כמו שנהוג להגיד בחיבה, בהשלמה, באמפתיה.
ובאמת, זה מתחיל נחמד. מפרידים ביניהם, והם לא נרגעים. מקללים, בלי בושה. ההוא אומר "אני אז—ן אותך ואת אשתך", השני עונה לו "בוא, יא חמור, עם הוודו החרא שלך", והתחושה היא של איבה אמיתית. לוקאקו באמת רוצה להכות בו, זה לא צחוק. הוא מבקש "לקחת את זה החוצה", בוא נרד לחדר ההלבשה, חכה לי במנהרה, אני מתחנן. וזלאטן לא פוחד. "בוא", הוא אומר לו. והצופה כבר מתחיל לפנטז - אם באמת מתפתחת קטטה, מי לוקח? לוקאקו הסוס? זלאטן המנוסה והגמיש עם בעיטות הקראטה? בתאכלס, מי מיומן יותר? עדיין יש להם את זה אחרי כל השנים?
אבל ככל שעוברות השניות, ההנאה דועכת. זה נהיה משעמם. ואחרי שזה נהיה משעמם, זה כבר הופך למתיש. אחר כך אפילו מעצבן, מביך, מעפאן. מתישהו הצופה אומר לעצמו, "טוב יאללה, הבנו, תפסיקו להיות מטומטמים". השניות חולפות, וזה נהיה ארוך מדי. לא נגמר. ואתה קולט, יש פה משהו שהוא מעבר למשחק. לא סתם שני שחקנים שנדלקו וקיבלו ג'ננה. יש פה היסטוריה. מטענים כבדים שנסחבים כבר שנים. ואז מתבהרת הבעיה: זה בכלל לא חלק מהדרבי. זה לא קשור ליריבות בין אינטר למילאן. לא מדובר פה על איבה עירונית. אלה לא היו שני איטלקים צעירים, שחקני בית, שהגנו על כבוד המועדון. אלו היו שני שחקנים מלאי אגו, שחשבו רק על עצמם. על האיבה ההדדית שלהם, השנאה. זה משהו אישי לחלוטין.
כן, הם שיחקו ביחד במנצ'סטר יונייטד ונאבקו על מקום בהרכב. פעם אחת זלאטן אף לגלג עליו ואמר שייתן ללוקאקו 50 ליש"ט על כל פעם שהוא משחק בנגיעה אחת. לוקאקו סיפר שהוא הופתע מהמחויבות של זלאטן, מהתחרותיות שלו, אחרי שהוא שיחק נגדו במשחק אימון ואיברהימוביץ' נכנס בו כאילו הוא יריבו הגדול. כן, אלה היו מכות של אגו. גאווה עצמית של שני כוכבים. הם הלכו מכות לא מתוך מחויבות לקבוצה, אלא רק לעצמם.
העימות הזה יכול היה להיות רגע רומנטי, שמשקף רגש, אבל הוא מגיע ממקום אחר לגמרי. הוא רק המחיש את מגבלות הכדורגל המודרני ותרבות הכוכבים. את הקשר הרופף בין שחקנים למועדון. הוא היווה תזכורת ששחקנים יכולים לשחק באותה קבוצה, ועדיין לשנוא אחד את השני.
כי כשאתה מפשפש בעברם, אתה נזכר בכמה קבוצות הם עברו, ומתחיל לפקפק במידת המחויבות שלהם לקבוצה, לחולצה. לוקאקו היה בצ'לסי, ווסט ברום, אברטון, יונייטד, עכשיו אינטר. וזלאטן בכלל, הוא היה בכל מקום. עכשיו הוא במילאן, אבל רק באיטליה הוא כבר שיחק ביובנטוס ובאינטר. כמה הוא מחויב? האם גם כשיעזוב את מילאן ילכלך עליה, כפי שעשה בקבוצות אחרות (כשלגלג על הגלאקסי וה-MLS, למשל)?
למעשה, הבעיה העיקרית היא עם זלאטן. האהבה העצמית שלו כבר מזמן עברה את שלב ההומור והפכה למעט מעיקה. הבדיחות שלו, עם ההתייחסות אליו בגוף שלישי, החלו למצות את עצמן. הביטחון העצמי הפך לשיגעון גדלות. השחצנות המשעשעת הפכה לנרקסיזם, על גבול הפרעת האישיות. ההתעסקות העצמית הפכה לאובססיה.
וכשאתה נע ונד וכל שנה מחליף קבוצה, משהו משתבש במחויבות. בקשר שלך עם המועדון, עם האוהדים. אתה מחויב רק לתדמית של עצמך, שאותה אתה מטפח ברצינות מוגזמת. ואז, כשאתה מתעמת עם שחקנים בחדר ההלבשה, זה לא מתוך שאיפה להצלחה קבוצתית, אלא מתחושה שהם פוגעים בהצלחתך האישית. זו לא מנהיגות, אלא בריונות. וגם כשאתה נקלע לעימות על הדשא עם שחקן יריב, גם כשזה קורה בגביע, בקרב העירוני, זה מתחיל נחמד, אבל מהר מאוד זה נחשף כמלאכותי, אגוצנטרי, ולעזאזל הדרבי.