פספסתי את המכות בסיום הדרבי החיפאי. לא ראיתי את האירועים בשידור חי. כיביתי את הטלוויזיה סמוך לשריקת הסיום והלכתי לישון. התעוררתי בבוקר למבול של פושים בטלפון, שמתארים כל שלב ושלב ב"פרשה", כל תגובה ותגובה, כל התפתחות זניחה (כפול שלוש פעמים, לשלוש האפליקציות). מיד נכנסתי לאתר הבית שלי, והסתערתי על ה"צפו בתקרית" הראשון שראיתי. כי בכל זאת, זו התגובה המסורתית לאירועי מכות מסוג אלה: "איחס איזה גועל נפש, יש סרטון?". להלן: גילוי ראשון של אלימות.
הקטטה עצמה איכזבה. יכול להיות שזה כי באתי עם ציפיות גדולות מדי, ייתכן שעשרות הפושים הדרמטיים והגרנדיוזיים יצרו הייפ מעט מוגזם, ועדיין, זה הכל? על זה כל הבלגן? הרי לא נראתה שם ולו מהלומה הגונה אחת. לא סטירה, לא בעיטה, שום אגרוף שהתלבש. ולא שקיוויתי לראות מישהו מדמם או נפגע, חלילה, אני לא מאלה שנמשכים לכותרת "צפו בפציעה המחרידה" או "הנוקאאוט שהחריד את העולם"; אבל בחיאת, זו הקטטה? מזה להזדעזע? מההמולה הגדולה והמגושמת, שהרוב המכריע של המעורבים בה ניסה להפריד? ולא שאני מקל ראש באלימות, אבל מה הביג דיל? תנו אדום או שניים, הרחקה ממשחק או שניים, וקדימה, הלאה.
יותר מזה - האם אין לנו צרות גדולות יותר? כי בטבלת מקרי האלימות של התקופה האחרונה, ממש לא ברור איפה התגרה הזאת ממוקמת. כי אם כבר אלימות, לדעתי פרשן שעולה לשידור בטלוויזיה כמה דקות אחרי ה"מהומה" ומתרגש ומתלהם וקורא להוריד נקודות - הוא לא פחות אלים מהשחקנים המיוזעים מלאי האדרנלין בסיומו של דרבי. וכשהצופה תוהה מה מקור הזעם הזה, מאיפה מגיע הצורך שלו לדרוש עונשים כל כך קשים - הוא נזכר שרק בשבוע שעבר אותו פרשן ירד על שחקן וקטל אותו, עורר סערה, ואחר כך נאלץ להבהיר: לא התכוונתי שאני בז רק לו ולעיר שלו - אני בז לכולכם במידה שווה.
אלימות? אלימות זה לשלוח הודעות נאצה ואיומים לשופט לירן ליאני. זה הרבה יותר חמור ומסוכן מהקטטה. לא סתם להיסחף אחר הסיטואציה, לא לשבת ביציע ולקלל את השופט בלהט הרגע, זה עוד טבעי. אבל הרבה אחרי שהמשחק נגמר, לשבת בבית או במשרד באמצע שבוע ולחפש את הפרופיל שלו בפייסבוק ולהמשיך לשלוח לו קללות באופן אישי? מי הם האנשים האלה? תבע אותם ליאני, תתלונן עליהם, תחשוף אותם.
אלימות נוכחת בכל פעם שאתם רצים לרשתות החברתיות כדי לחפש דם, ויכוחים, השמצות, ריבים. כשאתם פותחים חשבון פיקטיבי כדי שתוכלו לטנף בצורה חופשית, מכל הלב. כשאתם נהנים מהאנונימיות של הטוקבקים ומקללים אחד את השני בשרשורים בלתי נגמרים. כשאתם בזים לכל מי שלא חושב כמוכם, לא סבורים שהוא טועה אלא בטוחים שהוא "אפס", וממש חשוב לכם שהוא יידע את זה.
אלימות זה להחזיר את עומר אצילי לקבוצה שלך, ולדרוש ממנו להתנצל על הקריאות "חיפה חיזבאללה" ולא על התנהלות מבזה כלפי נערות. כבר דחפנו אחד את השני במגרש בשכונה, נכנסנו ברגליים, קיללנו, ואחר כך נחנו בצד, שתינו ביחד בקבוק במים ברוגע. אבל לקבל צעד שכזה, הצהרתי, בעל הד תקשורתי, עם חשיבות ציבורית - זה מהלך מסוכן ומנציח אלימות, הרבה יותר חמור מכמה שחקנים שמתעמתים בסיום משחק.
אלימות זה לא רק להעביר נערות מיד מיד ולתת להן אלכוהול, לא רק להניח רימונים מחוץ לבית של טביב ושל אצילי, לא רק לנסות לסחוט את ההורים של דור מיכה. אלימות זו היריקה של ז'וזואה, וההתעקשות להגן עליו בטענה שלא רואים רוק במקום להתנער מהמעשה, לגנות אותו. אלימות זה בעלים שעושה ספינים מביכים בתקשורת, מנהלים שקרנים, חוסר בושה. אלימות זה להיות בטוח בצדקת הדרך שלך, בלי שום ביקורת עצמית, להאמין שאתה טוב מאחרים, לגבות שליליות כשהיא קורית בצד שלך, שמעונמזרחיזם.
בהזדמנות זאת גם כדאי להבהיר משהו ליושב ראש המנהלת ארז כלפון, שכולו כוונות טובות אבל קצת חדש בכדורגל, ואולי לכן טען השבוע על אירועי הדרבי החיפאי שהם "פגעו אנושות בתדמית הענף". יש שורה ארוכה של דברים שעושים לענף נזק הרבה יותר חמור. למשל בזבוזי זמן. זה הדבר הכי שפל בענף, זוועה אמיתית. משהו שבאמת גורם לאדם לרצות לכבות את הטלוויזיה, לנחור בבוז. חובב ספורט שרואה שחקנים מתפתלים על הדשא ומזייפים פציעות ומורחים את הזמן ושופט שמאפשר לזה לקרות - מתחלחל מזה פי כמה וכמה מלראות כמה שחקנים מתלהטים בסיומו של דרבי חם. זה נזק. על זה צריך להעניש. בזה צריך להכריז מלחמה.
רגש, לעומת זאת, זה גולת הכותרת של הענף. אף אחד לא רואה כדורגל ישראלי בגלל הרמה, בגלל הקצב, בגלל האיכות המקצועית. כדורגל ישראלי מבוסס אך ורק על יריבויות ומסורת. אף אחד לא פותח טלוויזיה ומתיישב מול הדרבי החיפאי, ומאמין שיקבל קרב איכותי, אסתטי, מהוקצע, של ספורטאים מיומנים. הוא מצפה לאש, נחישות, איבה מסורתית של מאבק עירוני. זה מה שנשאר. סביר להניח שבפרומואים, ככה יקדמו את הדרבי הבא.