זן נדיר: הקסם המיוחד של השחקנים שפורחים דווקא בנבחרת

פול פוגבה. גארת' בייל. ניימאר, פאנדב, כל קרואטי בעולם. אין דבר משמח יותר מלראות כדורגלן שמגיע לשיא שלו דווקא בנבחרת הלאומית, ומשכיח לרגע את הסוכנים המעצבנים והחמדנים שלו. או בקיצור, כל מה שאין לנו בישראל

צפו בעשרת השערים היפים ביותר בשלב הבתים של יורו 2020 (ספורט1)

היורו והמונדיאל מבליטים זן מיוחד ואהוב של שחקנים: הכדורגלן המצטיין בנבחרת. זה שמזייף בקבוצה שלו, ופורח במדים הלאומיים. זה שפתאום מגיע לנבחרת, ונראה אחרת לגמרי. זה שמרגיש בבית, מתמלא במוטיבציה מיוחדת ומוצא את עצמו מחדש.

עוד בוואלה!

על גאג העולם: לירוי סאנה ממשיך להיות הילד הבעייתי של גרמניה

לכתבה המלאה
כיף להיזכר בפוטנציאל שלו. בייל עם החברים (צילום: רויטרס)

זה לא אמור להיות ככה. יש בזה משהו לא הגיוני. שחקן אמור להיות בשיאו דווקא בקבוצה שלו. זו שמשלמת לו את השכר, זו עם הקהל המסור, זו שאצלה הוא מתאמן כל השנה ואמור לפתח כימיה ותיאום. המאמן של הקבוצה אמור להכיר אותו מקרוב ולדעת איך לנצל ממנו את המיטב. ואז הכדורגלן אמור להגיע לנבחרת, זו שמתאמנת בקושי פעם בכמה שבועות או חודשים, לשחק במערך שהוא בקושי מכיר, עם הרכב מתחלף וסגל דינמי, ולהתקשות למצוא את עצמו. הרי זו, קצת, בלי לפגוע בכבודו של הוד מעלתו, מורשת מסי.

אבל לא. יש את השחקנים האלה, שאצלם זה שונה. אלה שדווקא בנבחרת פורחים. למשל, גארת' בייל ופול פוגבה. כיף לראות אותם מצליחים כל כך ביורו. כיף להיזכר בפוטנציאל שלהם, דווקא ברגע הזה. שניהם נותנים תפוקה גדולה יותר, מעורבים יותר, כאילו חולצת הנבחרת מעניקה להם כוח פלא ומחזירה להם איזה ניצוץ שאבד. שניהם מצליחים להשכיח את העונות המאכזבות שעברו בקבוצות, את השמועות סביבם, את הסוכנים המעצבנים והחמדנים שלהם.

שחקן שונה בנבחרת. פוגבה (צילום: רויטרס)

זה לא רק עניין של מוטיבציה או פטריוטיות. במקרה של פוגבה, למשל, אפשר לזהות את האלמנטים המקצועיים שהופכים אותו לשחקן שונה בנבחרת צרפת בהשוואה למנצ'סטר יונייטד. בנבחרת הוא משחק בתפקיד קדמי יותר, בנבחרת יש לו את אנגולו קאנטה שמפנה אותו (ולמעשה את כולם) ממשימות הגנתיות, בנבחרת אין לצדו בקישור עושה משחק דומיננטי כמו ברונו פרננדש. פתאום רואים אותו יצירתי, עם מסירות גאוניות, מלא ביטחון. האלגנטיות שבה השתחרר לפני הבעיטה שסחטה הצלה מדהימה מרוי פטריסיו הייתה שנייה נדירה של עונג, שעבורה, בציפייה לה, אנחנו מקדישים שעות על גבי שעות של צפייה הכדורגל. כזאת שגורמת לסולשיאר לתהות מה הוא עושה לא נכון.

אצל גארת' בייל זה כנראה עניין של מוטיבציה. כנראה שיש אמת בססמה "ויילס, גולף, מדריד, בסדר הזה", כי בנבחרת הוא באמת פתאום מתעורר לחיים, ברמה שצריכה להרתיח את האוהדים של הקבוצות שלו. הרי נראה שהוא כבר איבד עניין במשחק, צוחק על הספסל, מדבר על פרישה, עושה טובה שהוא משחק, ופתאום הוא איש אחר. לוקח על עצמו, נחוש, מנהיג. אפשר להתרגז, ואפשר להתעודד: הנה, יש עדיין אנשים שהנבחרת היא עבורם מקור מיוחד למוטיבציה. אפשר לשמוח עבור הוולשים, שרואים ספורטאי משועמם וחסר חיים מתעורר כשהוא שומע את ההמנון.

ויש כאלו שהנבחרת עושה להם קצת פחות טוב. ביטון (צילום: מערכת וואלה!, אודי ציטיאט)

כי על כל שחקן שפורח בנבחרת, יש את אלה שנובלים בה. אלה שדווקא במדיה לא מוצאים את עצמם. מי כמו ישראלים מכיר אותם. אנחנו, שרואים את מנור סולומון תופר שחקנים בליגת האלופות, ואז מקרטע מול סקוטים מסכנים. או כל מיני ניר ביטונים וביברס נאתכואים שהיינו קוראים כמה הם בכירים וחשובים במערך של הקבוצות הגדולות שלהם, ואז הם הגיעו לנבחרת וקיבלו בדיוק את האפקט ההפוך מזה של בייל: המדים הלאומיים כאילו שאבו מהם את הכוחות. רק שמים חולצה כחול לבן, ונובלים.

גם ניימאר הוא שחקן מהז'אנר הזה, הפורח בנבחרת. הרי די ברור שהוא בפריז סן ז'רמן בשביל הכסף. והוא כבר הסכים לוותר על חלק מהכסף בשביל לחזור לברצלונה. הוא בורח משם בכל הזדמנות, חומק ליום הולדת של אחותו. ספק אם מרגש אותו לקחת אליפות בצרפת, או לאבד אותה. הוא נראה אדיש, מסמל שחיתות ורדיפת בצע, ריקבון ופינוק. אבל בנבחרת ברזיל הוא נראה אחרת. רואים שבנבחרת הוא מונע ממקום אחר, לא של כסף. זו תשוקה אחרת. משהו טהור יותר. חלום ילדות, אתגר שהוא פינטז עליו כל החיים, משימה קדושה.

יחידת קומנדו. שחקני נבחרת קרואטיה חוגגים, שוב (צילום: רויטרס)

זה מה שקורה לשחקני נבחרת קרואטיה. ולא שהם לא טובים בקבוצות שלהם, אבל כנראה שקצת פחות מאשר כשהם עטופים בקוביות האדומות-לבנות האלה, שפתאום הופכות אותם ליחידת קומנדו. או שחקני שבדיה, שלנצח יהיו סוס שחור, שבמדים צהובים כחולים נהיים חבורת ויקינגים בלתי ניתנת להכנעה. וכמובן מעל כולם גוראן פאנדב, האיש שפרש השבוע מהנבחרת אחרי קריירה יוצאת דופן, מלאת שיאים ונסים, מי שהתפתח לנגד עינינו משחקן כישרוני לגבר לסמל בינלאומי, גיבור עממי, אדם שהוא נבחרת, בנבחרת שהיא אדם.

האנשים האלה משמחים בעיקר את אלה שעדיין מעריכים ואוהבים נבחרות וכדורגל בינלאומי, אלה שעדיין שומרים כבוד מיוחד לטורנירים האלה, אלה שעדיין נהנים ממסגרת מיושנת, מושמצת וארכאית כמו נבחרת לאומית. אלה שעדיין מוצאים את הצד היפה בפטריוטיות, בזהות לאומית, בסגנונות שונים ומובהקים של כדורגל, במסורת. לכל מיני נאיבים שמחפשים תזכורת שהמשחק הוא קצת יותר מכסף, ונהנים להיסחף לשקר הזה, ולו לרגע קצר אחד.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully