הקטארים המהודרים הגיעו לאצטדיון ברכבי פאר, לבושים בגלאביות הלבנות והצחורות שלהם, התיישבו ביציע לראות מה הכסף שלהם עשה, וקיבלו בראש מאקוודור הקטנה: על שני אוהדים עצבניים, יציע של שכירי חרב ורגע בלתי נשכח
הנאום של ג'אני אינפנטינו המחיש את כל התסכול הקטארי ושל העולם הערבי: מבחינתם המערב צבוע, גזעני ובעל דעות קדומות. הטורניר שאמור היה לקרב לבבות ותרבויות, בינתיים רק ממחיש את הפערים ומייצר מתיחויות, והאיסור על שתיית אלכוהול הוא רק ההתחלה
כל גביע עולמי הופך במהרה לחגיגה בינלאומית ומזכיר לאוהדים שמגיעים מכל קצות תבל עד כמה הכדורגל מאחד, אבל בדוחא קורה משהו אחר. פז חסדאי, שליחנו לטורניר, על עיר שכרגע אפופה באנרגיות רעות, שהתפאורה בה פתטית ושהכסף שנשפך בה ללא חשבון רחוק מלרגש
מה לסקר? במה להתמקד? להתחבק עם עיתונאי איראני? להישמר מהקהל הסעודי? לבטוח במשטרה הקטארית? ומה יגיד לאשתו? אומנם מדובר בטורניר הגדול והחגיגי בעולם, אבל שליחנו למונדיאל נוטה לדאגות (וזה עוד לפני שהתחיל הכדורגל)
עדיין השפלות באירופה, עדיין עונשי רדיוס, עדיין טעויות שיפוט. מצחיק לשמוע דווקא את אבוקסיס מתלונן על בזבוזי זמן ש"מחזירים את הכדורגל 30 שנה לאחור", כי למעשה השתנה פה רק דבר אחד קטן ומהותי
העובדה ש-7,000 אוהדי מכבי חיפה כל כך נהנו ממשחק שבו הובסו 7:2, היא עוד תזכורת שהסוד לחיים טובים הוא להיות במוד חיובי, אסיר תודה, מעורפל מאהבה, ליהנות ממה שיש, לבלות עם המשפחה והחברים ופשוט לשיר. והכי חשוב? להתחבק, כל עוד זה נמשך
רונאלדו במצב לא קל: במסגרת מצבו החדש הוא צריך למחול על כבודו, להשלים עם המגבלות שלו, להתפשר ולהבין שהוא כבר לא הכי טוב בעולם, ובכך לפעול נגד כל האינסטינקטים שלו, ובמה שהביא אותו עד הלום. פלא שהמיליארדר הזה מעורר קצת רחמים?
הוא פגע בתדמית שלו כמנהיג, פגע בקבוצה, המאיס את עצמו, אבל זה הרבה מעבר לסתם עימות באימון. האגרוף של דריימונד גרין הזכיר כמה אלימות היא טריוויאלית בעולם הספורט, כל עוד היא מניעה את הביזנס
למה אנחנו לא מופתעים מהסטירה של גיא לוזון בפרצופו של זיו מורגן? כי זה האיש, זאת המשפחה, זאת ההתאחדות, אלה הנורמות. פעם נבחרת ישראל הייתה מוסד ממלכתי וייצוגי, היום המאמן עצמו כבר מדבר על הבילוי בבוקרשט
אם חזיזה חושב שזה רק מ"קנאה של אוהדי מכבי ת"א", הוא מבטל את כל ההיסטוריה והעקרונות של נבחרות לאומיות. אם חזן מבקש מהאוהדים "להתבגר", זה כבר זלזול בקהל. אחרי הנזק שיצר הזימון המפוקפק, אנשי הנבחרת החמירו אותו עם תגובות מטופשות
אירועי הפרידה מרוג'ר פדרר הזכירו עד כמה הוא היה נערץ ואת קסמו הייחודי, אבל סצינת הדמעות שלו ושל רפאל נדאל זה לצד זה המחישה עד כמה אהבת הספורט מבוססת על רגש ולא היגיון. תודה רוג'ר על עוד ערב בלתי נשכח, שהוא הרבה יותר מטניס
הקרנבל לפני פ.ס.ז' היה מוצדק, ההתרגשות מהמשחק הייתה מובנת, אבל למה האופוריה וההתלהבות אחרי הפסד? כמה אפשר להתלהב מאבו פאני מתקל את ניימאר, כשזה לא הספיק? לשמחתה של מכבי חיפה, הקבוצה הזאת מנותקת מהמסורת הישראלית
גם אחרי שתי עונות ב-NBA ואליפות אירופה בעייתית עם הנבחרת, חובב הכדורסל הישראלי מתקשה להחליט אם דני אבדיה הוא כישרון-על שלא מנוצל, שחקן משלים מוגבל, או שמא עוד קורבן של נסיבות בלתי אפשריות
המשחק האחרון של סרינה וויליאמס היה כל מה שאפשר לבקש מאירוע פרישה: טניס משובח, זיכרונות מתוקים, הילה של אגדה ורגעים שהזכירו מה הפך אותה לגדולה בכל הזמנים. חסרונה יותיר חלל, שספק אם אפשר למלא
ההכרזה של איילת שקד על עלי מוחמד לצד ההצהרה של ברק בכר שמכבי חיפה הפכה ל"קבוצה של המדינה" עוררו תחושות לא נעימות, שאמורות להדאיג גם את האוהדים הירוקים. מה הכיף הגדול בלהיות קונצנזוס וגאווה לאומית?
אוהדי מכבי חיפה הרגישו שהתקשורת מתנכלת להם. אוהדי הפועל באר שבע ניתחו את התרומה של מיכה ככדורגלן. אוהדי מכבי תל אביב התעסקו בצבע החולצות בפרומואים. היחס לפרשה על ידי הקהל חשף פנאטיות וקטנוניות, ובעיקר חוסר הבנה
ההתקפה המושלמת. הבעיטה, בנגיעה הראשונה. ההצהרה והתשובה לזהבי. הדמות השנויה במחלוקת. תפיסת הראש, תחושת ההלם, מבחן ה"שיואו", ההבנה שכל השאר שולי. הגול של עומר אצילי באלוף האלופים המחיש את כל המורכבות של הכדורגל
בכל בוקר אוהד הכדורגל מתעורר, ונתקל בכותרות מדכאות. הטיפוסים מפוקפקים, החשדות חמורים, בראשו רצים תסריטים מפחידים. הוא מרגיש מוזנח על ידי המוסדות, מושפל שהוא בכלל חלק מזה. לא, אוהדי בית"ר לא לבד. העסקה הזאת היא טראומה לכל חובבי הכדורגל הישראלי
גם כש"ישראל פרמייר טק" מצליחה לזכות בקטע בטור, ישראלים לא בטוחים מה הקשר שלה למדינה. כשהמרחקים בינינו לאירופה כל כך גדולים, לפעמים מה שצריך זה רק תמונה קטנה, כדי להרגיש מקרוב את גודל ההישג
"ישראל פרמייר טק" קיוותה לתוצאות טובות יותר בקטע הראשון במירוץ, נגד השעון: ניב סיים רביעי מהסוף לעיני הקהל הנלהב ברחובות הגשומים של קופנהאגן, כריס פרום סיים במקום ה-112
למה המכונאי ניסר מילימטר מהכידון של פרום, למה רופא הקבוצה גורם לכולם לדמוע, ומה באמת מדאיג את התזונאי. מעקב צמוד אחרי האנשים שמסביב לטור דה פראנס חושף עד כמה הפרויקט הזה מופרע
צפו ברוכב הישראלי אחרי שהגיע לדנמרק במטרה להחליף את עומר גולדשטיין: "הפעם הטור שלי ייראה אחרת". הבריטי שומע את הביקורת, ומחמיא לרוכבים הישראלים
הרוכב הישראלי ייאלץ להפסיד את הטור דה פראנס בגלל חשש לקורונה, הבעלים מזדהה עם כאבו אבל מתרגש: בכל מקום פה מדברים עלינו
פסטיבל תומר גינת העלה השבוע הרבה שאלות: עד כמה טראומתיים חובבי הספורט שחושבים שהבחירה שלו "אמיצה"? מה משותף בינו לבין ערן זהבי, ולמה בכל זאת חשוב להחמיא לו בפומבי? על "ההחלטה" שעשתה טוב לכולם, גם לאוהדי מכבי תל אביב
עור של פיל? זה רק בידור? גם אחרי שזכו באליפות מתוקה, קרי, תומפסון וגרין לא שוכחים את האנשים שלעגו והספידו אותם בעבר, ודואגים לעקוץ אותם בפומבי. כוכבי גולדן סטייט מראים: ככה לוקחים "שטויות", והופכים אותן לאנרגיה חיובית
המקום המובטח ביורוליג ממשיך לייצר תחושת "עסקים כרגיל", בקבוצה שהפכה לביזנס. הליגה הפכה לבדיחה, והשחקן הישראלי לא משקם אותה. האוהדים מאיימים בחרם על ההנהלה, אבל כולם כבר שכחו מה לא בסדר. הבעיה העיקרית: אין מה שיטלטל את מכבי תל אביב
עשיתי אותך בגיל מאוחר, ויש לזה מחיר. כנראה שלא נוכל לשחק כדורגל בחצר. אולי אעשה בושות בטיולים השנתיים. אשתעמם באומללות בזמן שאנדנד אותך בגינה. אבל לפחות אני כבר בגיל שלא מתייסר. זה גם חשוב | טור אישי
ריאל מדריד האכזרית הזכירה למה היא הקבוצה הכי מפחידה באירופה. ליברפול הוכיחה לאוהדיה שאין כמוה בעולם. שתי אימפריות עלו לגמר, אבל רק לאחת מהן "מגיע" לזכות. מוכנים לעוד ערב בלתי נשכח?
כמה כותרות יהיו, כמה פרשות, כמה יספידו אותו וכמה הוא יגיב בהשתקות, איזה כיף יהיה. אם ערן זהבי יחזור, סביר להניח שהקאמבק שלו יהיה דומה יותר לזה של רונאלדו ביונייטד, ולא לזה של ברקוביץ' ובניון לישראל
לא מפרגנים לאלופה ("הליגה חלשה"), מתלוננים באובססיה על השופטים ("דופקים אותנו"), מלשינים לתובע ההתאחדות ("בוא נראה אותו עכשיו") ומגבירים את מעגל האיבה. הכדורגל הישראלי ממשיך להיות הזירה המושלמת לממורמרים
