ואז תהיתי: מה בדיוק עובר לירון הוכנבוים בראש?
היה נחמד לשמוע את ירון הוכנבוים משווה בין הד.נ.א שלו ושל נוף הגליל לזה של סבו ניצול השואה, ולהיווכח שוב בפער שבין איך שהענף תופס את עצמו לבין המציאות העגומה. על עולם מונחים מעוות, וטרללת בעמדת הריאיונות
היה נחמד לשמוע את ירון הוכנבוים משווה בין הד.נ.א שלו ושל נוף הגליל לזה של סבו ניצול השואה, ולהיווכח שוב בפער שבין איך שהענף תופס את עצמו לבין המציאות העגומה. על עולם מונחים מעוות, וטרללת בעמדת הריאיונות
אין חוקים, אין מגרש, רק הכדורגלן הטוב בעולם, בגרביים ופיג'מה, מהתל על השטיח בשלושה ילדים מאושרים. זו לא סתם הצצה וחטטנות. הסרטון של ליאו מסי משחק עם בניו בסלון היה רגע מושלם של כדורגל
זאת המסורת, הערכים של המשחק, הדמויות שמסביב, הסטנדרטים שהתקבעו, ובעיקר התקווה הגדולה של הקהל, שמשולבת בייאוש. לא במקרה הכדורגל הישראלי מושך טיפוסים כמו משה חוגג, וזה לא עומד להיגמר
אם יש אוהדים של מכבי תל אביב שנותרו עצבנים מיובל זוסמן, ולא מבינים את האושר, ההקלה והעקיצות שלו אחרי הניצחון, הרי שהם מפספסים את התמונה הגדולה - ואת מה שהוביל אותו לרגע הזה. כמה אפשר לנטור ל"אקסים"?
נכון, זאת רק העונה הרגילה, כבר התרגלנו למספרים "מפלצתיים", אבל מה שסטפן קרי עושה העונה זה קסם מיוחד, שהופך את המספרים לחסרי משמעות: אלו הקלילות והחיוך, הנסים הקטנים והתדהמה, והתחושה שמדובר בהתעלות שעבורה שווה לעצור את הכל
מה אפשר להגיד על אוהדי הכדורגל שקיללו אותי בלי בושה תוך כדי נסיעה פרועה על קורקינט לדרבי? שקלינגר צדק, האווירה רעילה, הקריאות נהיו אכזריות יותר, ומי שמלבה כל השבוע לא צריך להתפלא שזה מתפרץ
אחרי שהתפנה מלהציל את סולשיאר ומנצ'סטר יונייטד, כריסטיאנו רונאלדו הציל לרגע קצר גם את הכדורגל מהמומחים והטקטיקנים הגדולים שהתעסקו בשטויות ושכחו מהי מהות המשחק: שואו וגולים
לא ברור מה רוני לוי סינן ולמי הוא התכוון, אבל אם המאמן ביקר את אוהדי הפועל באר שבע אפשר להבין אותו. ואם האוהדים נרתעים ממנו גם כשהם בפסגה, כדאי להבין גם אותם. דבר אחד בטוח: היה נחמד לשמוע קצת אמת (וגם, אלירן עטר צדק)
לרגע אחד העבר לא חשוב, הכל נשכח, והפרצוף של אלכס פרגוסון ביציע מבהיר שזה לא "עוד יום". ליברפול עברה חוויה מיוחדת עם החמישייה באולד טראפורד, ומי שהיה שם תמיד יודע להעריך את הרגע
שחקנים שמוותרים לעצמם, מסירים מעצמם אחריות, מדליפים ומאשימים את המאמן שאיבד שליטה, ומרשים לעצמם לשחק ברפיון עד שיגיע המאמן הבא. עד מתי נשלים עם המונח המעוות הזה?
איך אוהד קשה יום אמור להבין את הסבל של ניימאר המיליונר, להעריך את האומץ של אירווינג, לחשוב על העוול שנעשה לאבדיה ולהזדהות עם "הקושי" של כוכבי הכדורגל הישראלים שחוגגים בחתונות נוצצות?
המשחק של מכבי חיפה נגד באר שבע היה כל מה שחובב כדורגל ישראלי יכול לבקש: מהפך, דרמה, שערוריות ואווירה לוהטת. השאלה היא עד כמה וילי רוטנשטיינר נהנה, ומה עבר לו בראש כשצפה בו
הם מצטלמים מחובקים כי זה מה שהעולם דורש. זו לא תמונה אלא הודעת יח"צ, ששווה הרבה כסף, חלק מהדרישות המקצועיות, סחורה שעליהם לספק. התמונה של כוכבי פ.ס.ז' רק ממחישה את כל הבעייתיות שטמונה בשלישייה
זו כבר לא סתם תופעה מביכה ומעצבנת, אלא סכנה אמיתית. פגיעה במשחק, בצופים, במהות שלו, בערכים. בזבוזי הזמן בכדורגל הם סמל להשחתה של השופטים, המאמנים, השחקנים, הצופים ומביאי הכדורים. הגיע הזמן להכריז מלחמה
נובאק דג'וקוביץ' לא אהב את איך שאנדי רודיק הגדיר אותו, אבל הניצחון שלו על זברב הוכיח את העוצמות ההיסטוריות הייחודיות שלו, ולמה תמיד ייזכר בצורה שונה מפדרר. וגם: איך פרננדז ורדוקאנו ייצאו מגמר הנשים?
המאבק המשעשע בין מזרחי לזהבי היה כל מה שחובבי הכדורגל הישראלי אוהבים: קרבות אגו, התרפקות על העבר ודיונים על שטויות שאי אפשר ליישב. הביצה מעולם לא נראתה קטנה כל כך
איך ייתכן שעיתונאי ספורט מתייחס בזלזול וברישעות לליגת העל? למה אנשים מרשים לעצמם ללגלג על כדורגל ישראלי בכזאת קלות? האם זה מרמור וריקבון, או כעס לגיטימי? פז חסדאי מנסה להתכונן לעוד עונה
אחרי שנים של הידרדרות והזנחה, השלמה עם סטנדרטים נמוכים ופמפום של "כוכבים", הקבוצות הישראליות מוצאות עצמן מתקשות באזרייבג'אן וקזחסטן וחולמות על הליגה האזורית המדכאת. כנראה שזה מה שמגיע להן, ולנו
לא נתחיל להתעניין בליגה הצרפתית, אוהדי ברצלונה לא יעברו לאהוד את פריז, הקלאסיקו יישאר קלאסיקו, כלום לא ישתנה: המעבר של ליאו מסי הוא לא מות הכדורגל, אלא רק ימחיש את חוסנו של הענף ועל מה הוא מבוסס
ההתרגשות, ההתמקצעות ("כניסה חלקה לבריכה"), הזגזוג בין סימון ביילס לגביע הטוטו, הדמעות על הפודיום, המדליה הישראלית, טירוף הג'ודו, הקטילה והלעג ("בשביל זה שלחנו אותם?"). המשחקים האולימפיים עומדים להיפתח, אנחנו כבר יודעים איך זה ייגמר
היא לא רימתה, לא שיקרה, לא בגדה בערכי הספורט, אבל אחת הרצות המהירות בהיסטוריה לא תשתתף באולימפיאדה בגלל כמה ג'וינטים. איך אפשר שלא להשתגע מהסיפור של שקארי ריצ'ארדסון?
מי היה מאמין: גם לשוויץ יש גאווה ורוח לחימה, גם לשבדים יש יכולת טכנית, גם הצ'כים כישרוניים, וייתכן שאפילו הכוכבים העולים ליאל עבדה, דין דוד ואוסמה חלאיילה יתקשו להתמודד איתם, גם תחת ידיו של מאמן הנערים המבטיח עומר דמארי
פול פוגבה. גארת' בייל. ניימאר, פאנדב, כל קרואטי בעולם. אין דבר משמח יותר מלראות כדורגלן שמגיע לשיא שלו דווקא בנבחרת הלאומית, ומשכיח לרגע את הסוכנים המעצבנים והחמדנים שלו. או בקיצור, כל מה שאין לנו בישראל
היורו ממשיך בקצב רצחני, פלייאוף ה-NBA מספק לילות שאסור לפספס, וחובב הספורט מתקשה להשתלט על העומס וחי בתחושת פספוס נצחית. מה עושים? אז הנה כמה עצות להכנה טקטית ומנטלית, לתקופה המאתגרת של השנה
כן, אנחנו יודעים, כדורגל נבחרות זה דבר ארכאי ומיושן, אבל מה לעשות, עדיין יש פה זקנים נאיבים, שמתרפקים על העבר וזוכרים עולם אבוד וקסום, ומבחינתנו היורו יישאר לנצח הדבר האמיתי
לא צריך להיפגע מאדם שהתחרפן בדרבי בגמר הגביע, לא צריך לכנות את האוהדים "כפויי טובה", לא צריך להתפלא שאלה רואים עבירה ואלה טוענים שלא היה כלום. צריך להבין שזה כל מה שאפשר לבקש
כבר התרגלנו לקללות מטופשות של שחקנים במהלך חגיגות, אבל כשעומר אצילי שר "לכל אוהד מכבי תל אביב יש בת זונה", מדובר בבעיה חמורה הרבה יותר, שלמרבה הצער, הוא כנראה לא מצליח להבין
בוכים איתם, צוחקים עליהם, העיקר שבוכים וצוחקים: בזמן שהיציעים הריקים בכדורגל העולמי מעוררים שיממון, רגעי השיגעון של מכבי חיפה ואוהדיה הצליחו לרגש מדינה שלמה. כך נראים ימי השיא של הכדורגל הישראלי
מצד אחד שחקני פ.ס.ז' ומנצ'סטר סיטי שמשחקים על הקרח ומתעלים על הבוץ והנסיבות, מצד שני שחקני ליגת העל שנשכבים על הדשא אחרי כל מכה ואחר כך צוחקים על זה ב"בובה של לילה": את מי יחקו וממי ילמדו ילדי ישראל?
ספיר ברמן לא צריכה להתרגש אם תספוג קללות במגרשים כי אלה הן הנורמות, אף אחד לא אוהב שופטים. הבעיה תהיה אם אוהדים ירגישו "לא נעים", כאילו הציבו אותם במבחן חברתי ולא במשחק כדורגל