"זה היה מסע כיפי", סיכמה סרינה וויליאמס את משחקה האחרון בקריירה, כשהיא פורצת בבכי, "אלה דמעות של אושר, נראה לי", הבהירה, וסיכמה במדויק את התחושות של המיליונים שצפו בריקוד האחרון שלה בארצות הברית. קשה היה להחליט אם אלה דמעות של עצב מהפרידה מהמשחק ומסיומה של קריירה, או שמא דמעות של התרגשות מהמעמד המיוחד, או אולי באמת אלה דמעות של אושר וגאווה, אחרי עוד ערב של טניס משובח, מרהיב, גדוש בכל הדברים שאפשר היה לבקש מסרינה בטורניר הפרישה שלה.
הרי היה ברור שהיא לא יכולה לזכות בטורניר. בגיל 41 (כמעט), אחרי פציעות והיעדרות ארוכה, כשהיא לא בכושר משחק, בלי כושר גופני, בלתי אפשרי להתמודד שבועיים עם הטופ של הענף. ההפסד שלה במשחק הקאמבק בווימבלדון הזכיר כמה היא רחוקה ממה שהייתה, והחשש היה שבארה"ב תיאלץ לפרוש במבוכה, בצליעה, אחרי עוד הפסד קליל, בצורה קצת צורמת. אבל היא ניצחה בסיבוב הראשון. ואז ניצחה בסיבוב השני, את המדורגת 2 אנט קונטבייט.
גם הלילה מול אילה טומליאניביץ' היא נאבקה במשך יותר משלוש שעות, בטרם נכנעה. במשחקון האחרון היא הצילה חמש מצ'-פוינטס, נאחזת בשיניים, סוחטת שניות אחרונות על המגרש, מסרבת להיכנע. שוב ושוב היא גרמה לקהל להיעמד על רגליו, ולהריע. בשלב הזה של הקריירה שלה, זה כל מה שאפשר לבקש. עוד רגע קטן של הנאה, השתאות, תזכורת למה שהיא הייתה, למה שהיא תרמה, למורשת שהותירה - אף פעם לא לוותר, גם כשזה נראה בלתי אפשרי, גם כשכולם אומרים לך שאין סיכוי. היא תשושה, בפיגור, נראית אאוט לגמרי, ואף אחד לא מעז להספיד אותה. לזה קוראים מיתוס.
בכלל, זה היה שבוע אדיר לספורט, לא רק לטניס. הענף היה זקוק לזה. במשך שלושה ערבים אצטדיון ארתור אש שוב הפך לזירה הכי לוהטת בניו יורק. שוב הסלבריטאים ממלאים את המקום, לברון והכוכבים הגדולים צופים בה מהבית ומציפים את הרשתות, כולם מדברים על אישה אחת. כל משחק נפתח בטקס, עם מחווה מיוחדת על המסכים. כל משחק מרגיש כמו מאורע היסטורי, סיום של תקופה. כל רגע שלה על המגרש ממחיש את המעמד של סרינה כמלכה אמיתית. העוצמות, הנוכחות, ההילה. פרידה מלאת כבוד והערכה, הוקרת תודה של הקהל, עוד זיכרונות ורגעים יפים לרזומה. אכן מסע כיפי, לכולנו.
הטירוף סביב סרינה ממחיש את המצב בסבב הנשים. אפילו חובב מושבע של הענף לא מסוגל לנקוב בשמן של עשר הראשונות. קונטבייט יכולה עכשיו להסתובב ברחובות ניו יורק וליהנות מאנונימיות מוחלטת, אף אחד לא יזהה אותה, הבודדים שכן ודאי לא יתלהבו. איגה שביונטק, השם ה"חם" בשנה האחרונה, היא נטולת אבק כוכבים או כריזמה, ההישגים שלה עוררו מעט מאוד התלהבות. אמה רדוקאנו רק המחישה את הצמא של הענף למצוא בכוח כוכבת חדשה ולהמליך אותה, אבל גם היא וגם הספונסרים שלה גילו שמעטות יכולות לעמוד בציפיות, לתפקד תחת הלחץ כשכל העיניים עליהן, למצוא את הרעב. נאומי אוסקה מוכיחה את זה שוב ושוב. ואז מגיעה סרינה, וכובשת. את המסך, את המגרש, את כותרות העיתונים. כמו לא מעט ספורטאים ענקים, בשיאה היא עוררה אנטגוניזם, בלכתה חסרונה מותיר חלל שאי אפשר למלא.
להגיד שסרינה הגיעה לטורניר הזה "מעבר לשיאה" זה אנדרסטייטמנט. הרי מה הוא בכלל שיאה? אנחנו מדברים פה על יותר משני עשורים של שיא. האם שיאה בסוף שנות התשעים, כשהייתה נערה פורצת דרך, אתלטית ועוצמתית, כשהיא ואחותה הכניסו לענף אנרגיות שמעולם לא נראו בו? או ששיאה הוא בכלל בעשור הקודם, כשכבר הייתה עמוק בשנות השלושים לחייה, היריבות שלה מתחילת דרכה כבר מזמן פרשו והפכו לפרשניות, והיא המשיכה להיאבק בטניסאיות צעירות ולנצח שוב ושוב?
היא תמיד הייתה עבה ובשרנית, אבל עכשיו אפילו יותר. היא כבדה יותר, מגיבה לאט יותר, לא פעם נאלצת לוותר על נקודות, מפסידה בראלים הארוכים, אבל תמיד נלחמת. תמיד נותנת את התחושה שמתחת לגוף המתבלה מסתתרת אותה לביאה אכזרית. אחרי שב-2001 פיט סמפראס בן ה-30 הפסיד בגמר אליפות ארה"ב ללייטון יואיט בן ה-20, הוא אמר "אני אולי מנוסה יותר, אבל הרגליים, הלוואי והיו לי את הרגליים שלו". פעם לסרינה הייתה את כל החבילה, עכשיו היא נאלצת להסתפק בהבלחות. באופי, נחישות, לוחמנות. הפעם זה לא הספיק.
כשניצבה מולה טומליאנוביץ' - צעירה וקלילה, גבוהה וחסונה - ההבדלים ביניהם היו סמליים. אז הלילה האוסטרלית ניצחה תוך תצוגת טניס משובחת, עמדה בלחץ, מול הקהל העוין - אבל כמה היא מסוגלת להמשיך ככה? האם תנצח גם בסיבוב הבא? ואחר כך עוד סיבוב? תשמור על יציבות ותגיע לגמר? תתעלה בו ותזכה בטורניר? ואז בעוד טורניר? ועוד טורניר? ועוד עונה? גם כשכולם יתחילו לשנוא אותה? האם אפשר להמשיך ככה 20 שנה רצוף, עם "איקס על הגב", כפי שמכנה זאת סרינה? גם התגובה של טומליאנוביץ' בסיום המחישה את המעמד המיוחד. "זה ערב סוריאליסטי עבורי, לנצח פה את הגדולה מכולן, אולי במשחק האחרון שלה", אמרה, "זאת מישהי שגדלתי עליה, ששינתה את המשחק, כילדה הערצתי אותה. אני אוהבת אותה בדיוק כמוכם".
רבות כבר נכתב על המסע שעברה סרינה, הילדה מקומפטון שהפכה לטניסאית המפורסמת בעולם. אין טעם לפרט שוב את ההישגים, המספרים, התארים, את הדרך שבה ונוס והיא שינו את הטניס. לא צריך להזכיר את הגזענות שהתמודדה איתה בענף הלבן והמתנשא, את הפציעות הקשות, את זה שהייתה קרובה למוות, את הגרנד סלאם שבו זכתה כשהייתה בהיריון. את זה שגם אחרי שכבר נעשו עליה סרטים, נכתבו עליה ספרים, היא המשיכה לשחק. הלילה היא הזכירה שגם אחרי הפסד היא מצליחה לרשום עוד ניצחון.