ממורמרי העולם התאחדו: ליגת העל נעה בין בכיינות לתוקפנות

נדמה שבשנים האחרונות, יותר מאי פעם, בכל סוף עונה מופיעים האנשים שטוענים שהשנה "הליגה חלשה". המטרה כמובן היא לנסות להקטין בערך של תואר האליפות של המנצחת, ולהבהיר לה שהיא רק זכתה מן ההפקר, שאין לה במה להתגאות, ואילו רק הייתה לה תחרות אמיתית כמו בשנים עברו, אילו רק הייתה נתקלת ביריבות חזקות ואיכותיות כפי שהיו בימים הגדולים ההם - כנראה שהייתה מתקשה. זאת מסורת משעשעת שמתפתחת בכדורגל הישראלי, שכוללת לא רק ניסיון להמעיט בערך האלופה, אלא באופן כללי בערך הליגה.

כמובן שמה שמעניין בתופעה זה זהות הווכחנים. לא מומחי כדורגל מהעולם, שמדי פעם צופים במשחק המרכזי מליגת העל ומזהים רמה מקצועית ירודה, אלא דווקא אנשי ההארד קור של הכדורגל הישראלי. האוהדים ששקועים עמוק בביצה, אלה שרמת המשחק מעולם לא הפריעה להם ובוודאי שלא מנעה מהם לצפות בעשרות משחקים אומללים - ובכל זאת מתעקשים להצהיר בנחרצות שהאלופה הנוכחית לא באמת ראויה להיכלל בין הגדולות, כי השנה, ורק השנה, הרמה הייתה לא מספקת.

אז מה זה למעשה אומר "הליגה חלשה"? איך בוחנים את האיכות שלה? אם אחוזי ההצלחה של האלופה נמוכים, היא נקטלת. אם אחוזי ההצלחה של האלופה גבוהים, אומרים שלא הייתה לה תחרות. אם היא מתקשה מול היריבות שלה לאליפות, זה סימן לחולשה. אם היא כותשת אותן, כנראה שלא היו לה מתחרות. אלה שמחפשים סיבות להקטין את ההישג, תמיד ימצאו.

עוקצנות, מרירות, עין צרה, והמגמה נמשכת בהתעסקות עם בית הדין. כי אם לא מספיקים הדיינים האכזרים שמחלקים פה עונשים לאוהדים ומשפילים אותם (לזה לכאורה כבר התרגלנו), השליליות נמשכת בימים שאחרי העונשים, בין הדיונים, לפני ההכרעות של תובע ההתאחדות המכובד ואחריהן. זו תופעה די חדשה, שגם היא תופסת תאוצה: אחרי כל תקרית זניחה הקבוצות מתחילות להפעיל לחץ פסיכולוגי על התובע, ולמעשה מלבות את האש. "בוא נראה עכשיו מה יחליט התובע", מוסר גורם בכיר באחת הקבוצות, שדורש להמשיך את סבב האיבה.

זה כמובן הופך לכותרת. קבוצות מתערבות בפרשות שהן לא היו מעורבות בהן. קבוצות שכבר נענשו, כעת דורשות שגם היריבות שלהן ישלמו מחיר כבד. יש פה מעגל נקמה בלתי נגמר, שיוצר אבסורד ועוול: הענישות נמשכות ורק מחמירות. כולם כועסים, תוקפים, מאשימים. המקור הוא בדיוק אותה מנטליות קטנונית, שדורשת בכל שנה להקטין את ההישג של האלופה ולהתעקש ש"הליגה חלשה". זו מלחמה לשם המלחמה.

במקביל גוברת המגמה של האשמת שופטים. אין בכל הענף אוהד אחד שלא מרגיש שהקבוצה שלו מקופחת באופן סיסטמתי. לאחרונה הקבוצות עצמן משקיעות אנרגיה בעריכה של קטעי וידאו קצרים, ומעבירים לעיתונאים וגופי תקשורת לקט של טעויות שיפוט "מגמתיות", שכמובן "דורשות הסבר". כל קבוצה מרגישה ששדדו אותה, שעושים לה דווקא, שככה זה לא יכול להימשך. איגוד השופטים מסרב לשתוק, ושולח עקיצה. כולם כועסים על כולם, מאוכזבים, מרגישים שהם מצדם עושים הכל נכון, ורק ליקויים בשאר המקומות מונעים מהם להצליח.

הפרשות השליליות סביב הכדורגל הן דבר קבוע. בבקרת התקציבים נושמים לרווחה כששוכחים מהם, ועוברים לקטול את השופטים. משה חוגג ובית"ר שברו העונה שיאי שפל, ברק אברמוב ובני יהודה מתעקשים להשוות ואף להעלות. ככל שהעונה מתקדמת, השם "וייצמן יער" מופיע לעתים תכופות יותר, ובעלים מעכבים משכורות יותר. הרעש במקומות האחרים נותן קצת שקט ליוסי בניון, ומשכיח את המינויים התמוהים של אלון חזן וגיא לוזון לנבחרות ישראל. נראה שכל הכיף פה זה להאשים, להתלונן
ולהתמרמר.