קולות מן העבר: האתגר הקשוח של ברק בכר

אחד המושגים הכי שנואים על אנשי תקשורת ספורט הוא "אליפות מעשית". יש עוד 6 נקודות בקופה, הפרש השערים בין המוליכה לסגניתה עצום, ועדיין - יש סיכוי תאורטי (הנמוך מהסיכוי של זכייה בלוטו, אבל עדיין קיים) למהפך. אז לא מכריזים ולא יוצאים בכותרת "רשמי", אבל לכולם ברור שזה סגור, נעול וחתום. מקרה כזה, שבו אתה עדיין לא יכול לכתוב "מכבי חיפה אלופת המדינה", מתסכל במידה מסוימת, שהרי אף אחד לא אוהב לחבר 999 חלקים של הפאזל בלי למצוא את החלק ה-1,000, גם אם התמונה ברורה מאוד.

אלא שגם לסיטואציה כזאת יש כמה זוויות. למשל, ניצחון אמש של מכבי חיפה, ולו 0:1 קטן (במקביל לניצחון של הפועל באר שבע בבלומפילד, כדי להחזיק את התאוריה), היה מגביר את עוצמות הדילמה. "זו אלופה!", היו חושבים עורכי האתרים והעיתונים, "מעשי או לא מעשי, זו אלופה".

בפועל, קיבלנו ערב ביזארי, כזה שבו אוהדים זורקים מהיציע זיקוקים אחרי הפסד שלישי בארבעה משחקים, ומוחמד אבו פאני מנסה בכוח להתמוגג, אף על פי שהיריבה הכי שנואה שלו הייתה רחוקה גלוך קטן אחד מ-1:4 משפיל. התוצאה מדברת בעד עצמה - זו אליפות ראויה ומוצדקת, אבל לא זה הערב שבו צריכה מכבי חיפה להיות מוכתרת רשמית.

כל מה שאמרו אנשי מכבי חיפה לאחר שריקת הסיום נכון ומדויק - בראי ההיסטוריה לא יזכרו איך הושג התואר הזה. הקבוצה תהיה חקוקה כאלופה בפעם השנייה ברציפות. אליפות לא מושגת על ידי רצף משחקים טובים או גרועים, אלא דרך 36 מחזורים שאין בהם רגע דל. התואר הזה כמעט לא היה מוטל בספק מאמצע ינואר, מאז הניצחון 1:2 בבאר שבע. אפשר לתלות אותו גם בחולשת היריבות ולספר עוד הרבה מאוד סיפורים, אבל אליפות היא אליפות היא אליפות, ומכבי חיפה זכתה בה בצדק.

כל אלה הן עובדות יבשות. ברמה האווירתית, מכבי חיפה ניסתה לייצר נרטיב של חגיגות, אבל אי אפשר לחתום על כך שהשמחה שלמה. בשלושת החודשים האחרונים היא לא ייצרה אטמוספירה של שליטה בלעדית. קשה לזייף רגשות, גם אם ממש מתאמצים. לו הייתה לי את היכולת להיכנס אמש לראשם של כל אוהדי הקבוצה, אני מעריך בזהירות שבקרב 99.5 אחוז מהם הייתי מאתר מועקה מסוימת.

ב-17 בינואר צפיתי בטרנר באחת המחציות הראשונות הטובות ביותר של קבוצה ישראלית בשנים האחרונות. מכבי חיפה ועומר אצילי היו אדירים בבאר שבע. בהפסקה רז מאיר הורחק ובמקום תבוסה הניצחון הסוחף הפך מטבעו להרואי. אלה היו שתי פנים יפות של מכבי חיפה. דווקא אחריו משהו קרה לקבוצה ולכוכב שלה. הם יצאו מסנכרון. מכבי חיפה של החודשים האחרונים הצליחה לסחוב כל הדרך אל התואר, אבל זו לא האלופה שראינו ברוחנו.

את התקריב על פניו של אצילי יורד מהמגרש לאחר שריקת הסיום קשה היה לפספס. הוא זכה באליפויות במכבי תל אביב, הוא הביא תואר אדיר למכבי חיפה אשתקד. הוא יודע שלא ככה חוגגים. וכהרגלו, גם לא ניסה להעמיד פנים.

בעונת האליפות הראשונה של ברק בכר, הפועל באר שבע ניהלה קרב איתנים נגד מכבי תל אביב ושדי העבר כדי לזכות בתואר עצום. בעונה השנייה הייתה לה קבוצה בקנה מידה היסטורי. את האליפות השלישית היא לקחה באפיסת כוחות, עם סגל עייף שהשאיר הרבה מקום לדאגה. מכבי חיפה של בכר עשתה מסלול דומה, בהבדל אחד: היא דילגה על העונה השנייה. אחרי זכייה נוצצת בזכות מנטליות קשוחה אשתקד, הפעם הירוקים שייטו תואר שני בהילוך שני. בשני המקרים, אגב, האות לחגיגות בזכייה האחרונה ניתן אחרי הפסד ביתי למכבי תל אביב.

זו לא רק הסמליות. למוד ניסיון, אפשר להניח שבכר מבין את ההשלכות של סיום עונה כזה. הוא יודע שיהיו לו לא מעט אתגרים בקיץ - הוא יצטרך לזהות מי מהשחקנים שלו רעב ומי לא, מי מיצה את הפוטנציאל ומי ימשיך. הוא מבין שיש חובה לחזק במספר עמדות, ושיש לא מעט שחקנים שסיימו את העונה בכושר לא טוב. זה יהיה קיץ לא קל, שבמסגרתו ינסה המאמן לא לחזור על הטעויות שעשה עם באר שבע לפני עונת 2018/19.

אם עד לפני מספר שבועות היינו משוכנעים שפניה של מכבי חיפה לאליפות שלישית, רביעית וכד', כרגע נראה שמכבי תל אביב מתחילה לקבל בוסט מחודש ותאוות הצמרת של אלונה ברקת בבאר שבע לא שוככת. ייתכן ששתיהן יגיעו מבושלות יותר. גם המטבח של בכר יצטרך לייצר יותר.

בכל ארבעת המפגשים בין מכבי תל אביב למכבי חיפה העונה, הצהובים עלו ראשונים ליתרון. דווקא בפעם האחת שהיתרון הזה היה בן שני שערים, הם הפסידו. במבט לאחור, ה-2:3 ההוא, שהושג בתקופת השיא של מכבי חיפה העונה, נראה כמו הבלחה בהיסטוריית המפגשים של העשור האחרון. עם העובדות קשה להתווכח - אם לא השער של צ'ארון שרי בבלומפילד, מכבי תל אביב הייתה לוקחת שלושה מארבעת המשחקים. הקוף הצהוב אולי יצא בינואר להפסקה קלה, אבל שב מיד להתנחל על הגב הירוק.

מבחינת מכבי תל אביב הניצחון הזה, ובעיקר הדרך שבה הושג, היה סוריאליסטי כמו העונה שלה, כמו המאמן שלה, כמו כל מה שקשור אליה. אחרי שהעשן יתפזר, מכבי תל אביב עשויה לסיים עונה בינונית במקום השני, עם מאמן שעושה על המגרש מה שבא לו, בלי להיצמד לקודים מוסכמים. מה אומר הניצחון הזה על העתיד של מלאדן קרסטאיץ'? ומה הוא אומר על העתיד של מכבי תל אביב? הספירה לאחור לגילוי התשובות כבר החלה.

המילה הראשונה שעולה בראש בהקשר של הפועל באר שבע היא "פראיירים". עם נקודה אחת מתשע במשחקי החוץ האחרונים, באר שבע יכלה, לכאורה, להיות עכשיו עמוק במאבק האליפות, אבל זו אחיזת עיניים. באר שבע לא יכלה להיות אלופה כי היא קבוצה נטולת התקפה. היא לא פראיירית, היא חסרת יכולת. את סימן הקריאה לכך קיבלנו דווקא במשחק היחיד שניצחה בארבעת המחזורים האחרונים, ה-0:1 בשבת על מכבי חיפה משער שכבש הבלם שלה ואחרי אין ספור החטאות של חלוציה. החלק הקדמי של הקבוצה הזאת היה רע לאורך העונה הרגילה ולא פחות שערורייתי בפלייאוף.

לבאר שבע יש התקפה "בינארית". מדי פעם מבליח לה משחק של שניים או שלושה שערים, אבל לרוב היא מסתפקת בספרות 0 או 1. ממרומי המקום השני יש לה 49 שערים לאחר 34 מחזורים. אפילו לא קרוב למספרים של טוענות אמיתיות לכתר כמו מכבי תל אביב של העונה שעברה (65 שערים), מכבי חיפה של 2019/20 (73 שערים) או מכבי תל אביב 2015/16 (61 שערים). הקבוצה הזאת נבנתה להגן, אבל כדי לקחת אליפות צריך לפעמים גם לדעת לכבוש, ואת זה כנראה צריך לעשות בעונה הבאה עם חלק קדמי שונה לגמרי.

איני נמנה עם אלה המצדדים אוטומטית באוהדים כשהם מותקפים על ידי שוטרים. האמת, לא אחת, נמצאת באמצע. אוהדים יודעים היטב להחביא את ההתגרויות והפעולות האלימות שהובילו לתגובה. כוחות השיטור צריכים לקבל גושפנקא להפעלת כוח מבוקר כדי ליצור הרתעה. יש מצבים שבהם זה אפילו הכרחי.

אלא שלפעמים התמונות לא מותירות מקום לספק. על פי כל העדויות והמראות מבלומפילד אמש, לפחות חלק מאוהדי הפועל תל אביב שהותקפו על ידי שוטרים מחוץ לאצטדיון לא נקטו בכל אלימות. כל שהאוהד רועי פוליטי רצה הוא לתעד שוטר. זה מותר על פי חוק, גם אם זה לא ממש מוצא חן בעיני המצולם. השוטר התקרב בצורה של "אסגור איתך חשבון" ואכן סגר. זו לא עדות שמיעה, רואים את זה בבירור בסרטון.

העניין הוא שמתישהו הגיבוי למשטרה שנותנת מנהלת הליגות בראשות ארז כלפון, אותו אחד שאחרי אירועי סמי עופר מוקדם יותר השנה אמר ש"נמשיך לתת למשטרה כלים להילחם באלימות", צריך לעמוד תחת איזושהי עין בוחנת. מישהו צריך לסמן את הגבול ולכל הפחות לתת תדרוך מפורט ושקוף לכוחות השיטור, שנדע מה מותר לנו ומה לא. כי לצלם שוטר מותר לנו. לא יכול להיות שאוהד כדורגל יותקף מחוץ לאצטדיון על ידי אדם שאמור להגן עליו ולא יכול להיות שמקרים כל כך מובהקים של תקיפת אוהדים על ידי שוטרים ינופנפו בבוז במח"ש ובוועדות הכנסת.

זה נכון, יש פעמים שבהן הפעלת הכוח כנגד אוהדים היא מוצדקת. כדי שנאמין שהיא מוצדקת, חייבים לחקור לעומק את המקרים שבהם היא לא.