בקצב האירועים, זה נראה כאילו חלפה מאז שנה. מדובר במשחק חסר חשיבות אמיתית, עוד תואר מפוברק, אלוף האלופים, שקרה לפני שבוע. מאז ארבע קבוצות ישראליות שיחקו במשחקים רשמיים באירופה. אליפות העולם באתלטיקה סיפקה רגעים מדהימים. לונה הביאה מדליה. לבנדובסקי לבש את החולצה של ברצלונה. בפסגות האלפים נרשמו מאבקים קשוחים בין רוכבי הטור. נבחרת העתודה עשתה כל מיני דברים וגרמה לנו לצפות בכדורסל בשעות לא נוחות. באמת שהיו מיליון אירועים. ובכל זאת, הרגע הזה. הגול הזה, של עומר אצילי. אחרי 23 שניות, מול הפועל באר שבע. עדיין, למרות הכל, זה היה הדבר הכי עוצמתי שחוויתי השבוע בספורט.
קודם כל, נתחיל במבחן הכי פשוט, מבחן הצעקה. ה"שיואו!" שנפלט מהפה בלי שליטה. העוצמה של קריאת הפליאה. יש מדד מדויק יותר? ותסלח לי שלי אן פרייז'ר פרייס אהובתי, שבגיל 35 לקחה את הזהב ב-100 מטר באליפות העולם. או יונאס וינגגור שנותן קונצרטים בהרים בטור. או רשימה אחרת של ספורטאים מכובדים, אמיתיים, שרשמו הישגים היסטוריים בעלי משמעות וחשיבות, בטח ובטח בהשוואה למשחק "אלוף האלופים" בליגה הישראלית המכוערת שלנו. יסלחו לי כולם. אף אחד מהם לא ייצר את תחושת התדהמה הזאת, של אותו גול של אצילי, שקבע 0:1 במשחק סתמי ומיותר, וגרם לי להניח יד על הראש, כדי לוודא שלא יעוף.
זה באמת היה גול מושלם. רגע מופלא של כדורגל. של ספורט. ההתקפה שלפני, ההשתחררות, הנעת הכדור המהירה, החדה, היעילה. תשע מסירות, כדור שנע מצד לצד, יריבה שמנסה ללחוץ אבל לא מצליחה לגעת בכדור. ואז מוחמד משאיר עם העקב, ועומר אצילי, בנגיעה הראשונה שלו בכדור, מפציץ לחיבורים בעיטה בלתי נתפסת. בעיטה חזקה, מסובבת, מדויקת. אי אפשר היה להירגע מזה.
הלא אנחנו מכירים כדורגל, מכירים את המשחק, את המגבלות, יודעים כמה זה קשה, כמה זה נדיר, בעצמנו היינו על דשא, רצנו על מגרש, בעטנו בכדור, ראינו שחקנים גדולים מאצילי בועטים לשמים ממצבים נוחים יותר. אבל לרגע אחד הכל התחבר, ובמקרה זה היה ב-23 השניות הפותחות של המשחק בין האלופה לסגניתה.
ועוד בנגיעה הראשונה שלו. הראשונה! נכון שהיה לו חימום לפני כן, נכון שהוא מתאמן כל השבוע, אבל ככה? הפעם הראשונה שבה אתה נוגע בכדור במשחק אתה מפציץ אותו לחיבורים? בלי קצת להרגיש אותו, לתת קטנה, הכנה, להתמהמה, כצפוי ממך ככדורגלן ישראלי?
יכול להיות שזה כל כך הדהים כי זה היה המשחק הרשמי הראשון של מכבי חיפה העונה, והיו סביבה לא מעט תהיות וסימני שאלה. ולפרקים במהלך הפגרה הזאת נדמה היה כבר שמכבי תל אביב היא אלופה בטוחה אחרי שצירפה את שני הליגיונרים הוותיקים, והנה כבר יש לנו אלופה חדשה, ושחקן עונה חדש, ומלך חדש. אז הנה בא אצילי, ובמהלך הראשון, תוך 20 שניות, כבר בנגיעה הראשונה שלו בכדור, מפרק את כל הקונספציה הזאת, בבעיטה אחת מפוארת.
ואולי זה כל כך טעון כי זה עומר אצילי, השחקן הכי טוב בליגה בשנתיים האחרונות, שלא קל לפרגן לו. הוא עדיין מעורר כל כך הרבה תחושות במקביל. אדם צופה בו, ומזהה גם את הכישרון הנדיר, אבל לא שוכח את הסיפורים המגעילים, את צילומי המסך של ההתכתבויות על הנערות, את ה"התנצלות" הפאתטית. מצד אחד הוא עדיין הוא מעורר כעס, על הקלות והטבעיות שבה התנער מ"הפרשה", ובמקביל נותן מהלך אדיר שכזה, שכחובבי ספורט גורם לנו לרצות להצדיע, לשכוח מכל המסביב, פשוט ליהנות. אבל זה לא מתאפשר, והכל מתבלבל בראש, ערבוב של סלידה והערצה, רגשות. לא מובן מאליו שגול באלוף האלופים יעורר בנו רגשות.
ואולי הסיפור פה זה בכלל המשחק עצמו. לא אלוף האלופים, אלא הכדורגל. הדבר הזה ששואב שעות מחיינו, בגלל המתנה לרגעים כאלה. אין אף משחק אחר שיכול לספק רגע שיא שכזה, שנייה אחת של התפוצצות כזו. החיפוש אחרי אותה שנייה מיוחדת מובילה לשעות על גבי שעות שבהן אדם צופה במשחקים משעממים, לפרקים ברמה נמוכה, מכלה את חייו מול המסך, בתקווה לשחזר את ההתרגשות, המפתיעה הזאת, שאף פעם אי אפשר לדעת מתי תגיע.
זה גול ששם בפרופורציות את הניתוחים שלאחר מכן, את הפרשנויות על טקטיקות ומערכים, באמת הכל נראה שטויות. כמה אפשר לדבר על שלושה בלמים או שיטת היהלום, או חלוץ מטרה ושחקנים בכנפיים, כשבסופו של דבר הסיפור יכול להיות מוכרע תוך 20 שניות, בבעיטה אחת. במקביל, זה גול שנותן צידוק לטירוף, לשיגעון, זה שבמסגרתו קוטלים שחקן רכש זר ושולחים אותו הביתה אחרי 20 דקות ראשונות.
אז לא, לא באמת משנה שמכבי חיפה הפסידה אחר כך במשחק. לא משנה שמאז אצילי לא עשה הרבה. אפילו לא באמת משנה שאחרי זה, במשחק הבאמת חשוב, מול אולימפיאקוס, הוא היה חלש, נפצע והוחלף. מה שבאמת חשוב הוא הרגע הקצר, הקטן, שנחקק ונשאר.