הנתק בין ברק בכר לכוכב האדום היה מהותי. בזמן שבסרביה המשיכו בסחרור האופייני, החל מה-7 באוקטובר הראש של המאמן היה במקום אחר. אולי הקדנציה נגמרה עם פיטורים וכישלון, אבל הישראלים מחוברים אליו מאי פעם. מכאן הכל מוביל למקום אחד ברור
האצטדיונים המפוארים, המגדלים בדוחא, הלימוזינות של השיח'ים. אם פעם הפאר הקטארי נראה מזויף, כיום התמונות מהמונדיאל כבר מעוררות בישראלים אימה. כך ארגנטינה "הצילה" את הטורניר האפל של פיפ"א
הנהלת הפועל תל אביב אוכלת את הדייסה הרקובה שהיא בישלה: מי הופתע מביזוי טקס הזיכרון, מה החלק הכי מביש בהודעה של האדומים, מה נראה שהם הרגישו מאחורי הקלעים ומה צריך להדאיג את כולנו לעתיד
הנטייה היא לזלזל בקשיים של ספורטאים מקצוענים, אבל שחקני ליגת העל נדרשים עכשיו "לספק הצגות" ולהיות ייצוגיים ובמיטבם לעיני כולם בשידור חי, בתקופה שבה גם להם לא ממש מתחשק לשחק כדורגל. הקהל חייב לגלות סבלנות והתחשבות
איך אחרי שאלון חזן הבטיח שינסה להחזיר את הכבוד והגאווה לנבחרת, אנחנו אמורים לקבל את המשפט על ה"חם-צוואר"? איך גם בתקופה הכי מלוכדת, נבחרת ישראל מצטיירת כנקמנית, קטנונית ולוחמנית? ואיך אחרי האכזבה המקצועית, מתברר שהכישלון הכי מובהק שלה הוא מחוץ למגרש?
"זה הרבה מעבר ליצר תחרותיות או 'ניהול כעסים'. צריך להודות, יש לי בעיית אלימות. שכחתי מהי מנהיגות, מהי דוגמה אישית ואחריות, זנחתי את חבריי והשפלתי את עצמי ואת הליגה". מתוך הווידוי שדריימונד גרין לעולם לא יחשוף
התנאים לרעתנו. כולם נגדנו. בדיוק בגלל זה, עכשיו יותר מתמיד, נבחרת ישראל אהובה, מחוברת, ועם אבו פאני בהרכב מזכירה שיש אפשרות לשפיות ואחדות. אז בשביל החבר'ה מאופ"א ופיפ"א שמסתכלים עלינו בדאגה ובעין עקומה: בואו ננצח
בימים בהם אימון כדורגל הוא סכנת חיים, ויכוחי החל"ת של אברמוב ובית"ר ירושלים מחזירים את חובבי הענף לנורמליות ישנה, מלוכלכת ותמימה
ברק בכר קורע את הלב. זהבי וברקוביץ' הופכים לקונצנזוס. היורוליג בוגדת יחד עם סלטיק וליברפול, והנבחרת גורמת נחת וגאווה בלי לשחק. הספורט עצמו הפך זניח, למשחקים אין חשיבות, אבל עולם הספורט סיפק רגעים שנזכור לנצח
כמה אפשר לדבר על בעיית האלימות בספורט ולא לעשות כלום? כעת לאוהדים אין ברירה: לאחד כוחות, לחזק את המחאה ולהפעיל לחץ ציבורי על שר הספורט, שהפך לסמל הבעיה והכתובת העיקרית. כי משהו חייב להשתנות
עומרי גלזר נתן משחק כמעט מושלם, אבל דווקא השגיאה לא יוצאת לנו מהראש. איתמר ניצן נכשל, ואין על זה מחילה. כל השחקנים יצירתיים, רק העבודה של שוער היא אפורה. זה לא הוגן, אכזרי, לפעמים נובע מחוסר הבנה. אולי עכשיו זו הזדמנות לבקש מהם סליחה
שער הניצחון של קניקובסקי בנבחרת הוא סמל לכל הטרלול סביב הכדורגל: מהלך חצי מקרי, שמשכיח כל מה שקרה לפני, ועליו אפשר לבנות תיאוריות פומפוזיות ופרשנויות שרק הורסות את הקסם של המשחק
אם ההצלחה של הצעירים בקיץ החזירה לנבחרת ישראל את התקווה, ההתנהלות של חזן ובניון החזירה את הענף למצבו הטבעי: מסוכסך וממורמר עם תחושה של פוטנציאל לא ממומש. לכן המשחק מול רומניה הוא בעל חשיבות סמלית: בואו ננצח, ונכריע לאן פנינו
המדליה המופלאה של מארו טפרי במרתון הייתה המשך מפתיע לתקופה גדושה בהישגים בספורט הישראלי: ווינריות, אמונה וביטחון עצמי מחליפים את הלגלוג, הכישלונות והציניות. למה מגיע לנו כל הטוב הזה?
האם מוגזם לבקש שלפחות בטרנר יתייחסו בכבוד לאליניב ברדה? האם היה מאמן שהתקבל בזלזול כמו שמופנה למסאי דגו? ואיך ייתכן שספורטאי כמו רובי קין מתקבל פה בסקפטיות? שלושה מאמנים, שלושה בני אדם, תרבות קלוקלת אחת
טוב שביטלו את עונש המשחקים ללא קהל, אבל יש לזה השלכות מסוכנות: יותר יציעים ייסגרו, יותר נקודות יופחתו, ובית הדין המשמעתי עשוי להכריע גורלות ולהנציח פה תרבות של בכיינות ושליליות. העונה עוד לא החלה, וכבר יש סיבות לדאגה
בקהנדים, אייסים, זינוקים על הדשא, ועדיין אחרי חמש שעות של טניס סוחט רגשות, הדבר שהכי בלט והורגש זה עד כמה הם חזקים מנטאלית וחסרי פחד, ואיך התמודדו עם הטלטלות הרגשיות. דג'וקוביץ' ואלקראס נתנו מופע בלתי נשכח בווימבלדון, ואיכשהו כל אחד יצא טוב מהשני
המחויבות לניצחון וההקרבה המסוכנת. התשוקה לים והמחיר שהיא גבתה. הגישה האופטימית מול המחלה האכזרית. הפוסט של לי קורזיץ היה שיר אהבה לספורט ולחיים, והמחיש מה מרכיב אלופה
לא נכבוש את אירופה, הנאומים של לוזון מוגזמים, ליגת העל תישאר ליגת העל, אבל החוויה מהנבחרות הצעירות תשנה משהו בתפיסה של האוהד הישראלי: טיפה אמונה, קצת תקווה, ווינריות שחלחלה, והכי חשוב, עוד רגע של סבלנות לפני ששורקים בוז לילד מהנוער
יום אחד ספורטאי מתבשר שכבר לא רוצים אותו. הוא נזרק כי התפוקה שלו לא מספקת. זו הודעה חד צדדית, אכזרית ופומבית, שמערערת את כל הפאתוס הרגשי וממחישה איך עובד הביזנס. או בקיצור, אתה לא בתוכניות שלנו יותר, לך תן ת'נשמה בקבוצה אחרת
כל נבחרת כדורגל ישראלית משחקת עם משא כבד על הכתפיים והיסטוריה של ייאוש ומרמור, ולנבחרת הצעירה הוסיפו גם את המשקל של גיא לוזון, שמצליח לקומם בכל פעם מחדש. החיבה לנבחרת רק ממחישה את עוצמת הקסם והכישרון של גלוך, פרץ והחברים
הכסף משגע את כולם, כוכבי הספורט זונחים את כל העקרונות שלהם עבור סכומים מופרכים שקשה לעכל את גודלם, אבל הבחירה של מסי במיאמי על חשבון ריאד מזכירה שמתחת לכדורגלן מסתתר אבא דואג
לא רוצים לצאת מגדרנו בגלל ההעפלה לרבע הגמר, אבל איך אפשר שלא להתרגש? לא נסחפים למסקנות על "השחקן הישראלי" ו"תנו לנערים לשחק", אבל מתי בפעם האחרונה התגאינו ככה? אוהדי הכדורגל מאוהבים בנבחרת הזאת, אבל חוששים שזה לא אמיתי
איך אפשר גם לבנות מודל עסקי שמבוסס על רגש והזדהות, ואז להתפלא שהאוהדים אמוציונליים? ההתעסקות האובססיבית בפריצה למגרש של אוהדי בית"ר ירושלים בגמר הגביע מזכירה בעיקר את הניתוק של ראשי הכדורגל מהקהל שבשטח
ברגעי הספורט העילאיים האלה, הראש מסרב להיזכר בחשדות המכוערים נגד מנצ'סטר סיטי ובהתנהלות המפוקפקת שלה, אלא להתמקד בדבר המוחשי שלנגד עינינו: כדורגל מושלם, ולעזאזל כל השאר. כמו נרקומנים, גווארדיולה וחבורתו מנצלים את חולשתנו הגדולה ביותר
אוהבים את כל הקבוצות, בלי איבה וקטנוניות. חוויית הלילה הייחודית, שכופה צפייה בבדידות. הכוכבים הנפלאים, שלכל אחד מהם מגיע, ואתה יודע למה. פלייאוף ה-NBA הוא שיא ספורטיבי, והחיבוק בין סטף ללברון המחיש עד כמה
הבעיה היא שהדחיפות נמשכו הרבה אחרי שהמשחק נגמר. ההאשמות הקטנוניות, המתקפות התקשורתיות, המבט האינטרסנטי על האירועים, הכל מבהיר שאין ניסיון לתקן או לקחת אחריות, אלא רק לנצח. פז חסדאי מתוסכל
מתענגים מהתגרה בין שחקני ריאל מדריד לפרטיזן? מחכים לקבלת הפנים הלוהטת בבלגרד? מצפים לראות את לברון משפיל את ברוקס, דופק לו טראש טוק בפרצוף? זה היה עוד שבוע אלים בספורט, מזל שיאניס היה שם להרגיע
אחרי העונשים, הקנסות והפחתת הנקודות, מה חושבים תובע ההתאחדות והדיינים שעובר לאוהד בית"ר ירושלים בראש? האם סבורים שהוא למד את הלקח? שכואב לו על הקנס שספג אברמוב? שמעכשיו ייקח אחריות וישנה את דרכיו? הצצה לראשו של אוהד
בכל שנה אותו סיפור: העונה הרגילה ב-NBA מציגה את כל מה שמעוות בספורט האמריקאי, ובפלייאוף אנחנו אמורים לשכוח מהכל ולהתמסר לכדורסל איכותי. מה הפלא שגם את לוקה דונצ'יץ' זה שובר?
