מיקי זוהר, הסתבכת: כל העיניים נשואות ב"תקווה" אל שר הספורט
כמה אפשר לדבר על בעיית האלימות בספורט ולא לעשות כלום? כעת לאוהדים אין ברירה: לאחד כוחות, לחזק את המחאה ולהפעיל לחץ ציבורי על שר הספורט, שהפך לסמל הבעיה והכתובת העיקרית. כי משהו חייב להשתנות
פז חסדאי
משנה לעורך וואלה! ספורט
כל הכתבות של פז חסדאי
סליחה, אבל זה בלתי נסלח: אוהדי כדורגל חסרי רחמים כלפי שוערים
עומרי גלזר נתן משחק כמעט מושלם, אבל דווקא השגיאה לא יוצאת לנו מהראש. איתמר ניצן נכשל, ואין על זה מחילה. כל השחקנים יצירתיים, רק העבודה של שוער היא אפורה. זה לא הוגן, אכזרי, לפעמים נובע מחוסר הבנה. אולי עכשיו זו הזדמנות לבקש מהם סליחה
עוד נגיעה: כמה תיאוריות גדולות אפשר לבנות על שער אחד קטן?
שער הניצחון של קניקובסקי בנבחרת הוא סמל לכל הטרלול סביב הכדורגל: מהלך חצי מקרי, שמשכיח כל מה שקרה לפני, ועליו אפשר לבנות תיאוריות פומפוזיות ופרשנויות שרק הורסות את הקסם של המשחק
מהימים המכריעים בתולדותינו: החשיבות האמיתית של המשחק נגד רומניה
אם ההצלחה של הצעירים בקיץ החזירה לנבחרת ישראל את התקווה, ההתנהלות של חזן ובניון החזירה את הענף למצבו הטבעי: מסוכסך וממורמר עם תחושה של פוטנציאל לא ממומש. לכן המשחק מול רומניה הוא בעל חשיבות סמלית: בואו ננצח, ונכריע לאן פנינו
מה עובר עלינו? על טפרי, ניצחונות ותקוות לשנה החדשה
המדליה המופלאה של מארו טפרי במרתון הייתה המשך מפתיע לתקופה גדושה בהישגים בספורט הישראלי: ווינריות, אמונה וביטחון עצמי מחליפים את הלגלוג, הכישלונות והציניות. למה מגיע לנו כל הטוב הזה?
אנא, סתמו לנו את הפה: הלוואי וברדה, דגו וקין יצליחו העונה
האם מוגזם לבקש שלפחות בטרנר יתייחסו בכבוד לאליניב ברדה? האם היה מאמן שהתקבל בזלזול כמו שמופנה למסאי דגו? ואיך ייתכן שספורטאי כמו רובי קין מתקבל פה בסקפטיות? שלושה מאמנים, שלושה בני אדם, תרבות קלוקלת אחת
הכוח בידיים שלהם: העונה שבה בית הדין עשוי להכריע את האליפות
טוב שביטלו את עונש המשחקים ללא קהל, אבל יש לזה השלכות מסוכנות: יותר יציעים ייסגרו, יותר נקודות יופחתו, ובית הדין המשמעתי עשוי להכריע גורלות ולהנציח פה תרבות של בכיינות ושליליות. העונה עוד לא החלה, וכבר יש סיבות לדאגה
הגדול מכולם: כל הקלישאות על גמר ווימבלדון נכונות
בקהנדים, אייסים, זינוקים על הדשא, ועדיין אחרי חמש שעות של טניס סוחט רגשות, הדבר שהכי בלט והורגש זה עד כמה הם חזקים מנטאלית וחסרי פחד, ואיך התמודדו עם הטלטלות הרגשיות. דג'וקוביץ' ואלקראס נתנו מופע בלתי נשכח בווימבלדון, ואיכשהו כל אחד יצא טוב מהשני
אוהבת את הספורט, אוהבת את החיים: האופטימיות המרגשת של לי קורזיץ
המחויבות לניצחון וההקרבה המסוכנת. התשוקה לים והמחיר שהיא גבתה. הגישה האופטימית מול המחלה האכזרית. הפוסט של לי קורזיץ היה שיר אהבה לספורט ולחיים, והמחיש מה מרכיב אלופה
מהפכה, אבל לא זאת שלוזון מדבר עליה
לא נכבוש את אירופה, הנאומים של לוזון מוגזמים, ליגת העל תישאר ליגת העל, אבל החוויה מהנבחרות הצעירות תשנה משהו בתפיסה של האוהד הישראלי: טיפה אמונה, קצת תקווה, ווינריות שחלחלה, והכי חשוב, עוד רגע של סבלנות לפני ששורקים בוז לילד מהנוער
תודה ושלום: הייאוש מאחורי ההודעה "אתה לא בתוכניות"
יום אחד ספורטאי מתבשר שכבר לא רוצים אותו. הוא נזרק כי התפוקה שלו לא מספקת. זו הודעה חד צדדית, אכזרית ופומבית, שמערערת את כל הפאתוס הרגשי וממחישה איך עובד הביזנס. או בקיצור, אתה לא בתוכניות שלנו יותר, לך תן ת'נשמה בקבוצה אחרת
מגיע להם יותר: גיא לוזון פוגם באהבה לנבחרת הצעירה
כל נבחרת כדורגל ישראלית משחקת עם משא כבד על הכתפיים והיסטוריה של ייאוש ומרמור, ולנבחרת הצעירה הוסיפו גם את המשקל של גיא לוזון, שמצליח לקומם בכל פעם מחדש. החיבה לנבחרת רק ממחישה את עוצמת הקסם והכישרון של גלוך, פרץ והחברים
עוד החלטה מבריקה: איזה כיף שמסי דחה את ההצעה מערב הסעודית
הכסף משגע את כולם, כוכבי הספורט זונחים את כל העקרונות שלהם עבור סכומים מופרכים שקשה לעכל את גודלם, אבל הבחירה של מסי במיאמי על חשבון ריאד מזכירה שמתחת לכדורגלן מסתתר אבא דואג
זה היה סיפור של קיץ, לא יותר: הרומן הקצרצר של אוהד הכדורגל עם נבחרת ישראל
לא רוצים לצאת מגדרנו בגלל ההעפלה לרבע הגמר, אבל איך אפשר שלא להתרגש? לא נסחפים למסקנות על "השחקן הישראלי" ו"תנו לנערים לשחק", אבל מתי בפעם האחרונה התגאינו ככה? אוהדי הכדורגל מאוהבים בנבחרת הזאת, אבל חוששים שזה לא אמיתי
שכחתם, או שמעולם לא ידעתם? לחגוג תארים בירידה למגרש זה הדבר הכיפי בעולם
איך אפשר גם לבנות מודל עסקי שמבוסס על רגש והזדהות, ואז להתפלא שהאוהדים אמוציונליים? ההתעסקות האובססיבית בפריצה למגרש של אוהדי בית"ר ירושלים בגמר הגביע מזכירה בעיקר את הניתוק של ראשי הכדורגל מהקהל שבשטח
השקר הכי יפה בעולם: הכדורגל של פפ מצליח להשכיח את האמת המכוערת
ברגעי הספורט העילאיים האלה, הראש מסרב להיזכר בחשדות המכוערים נגד מנצ'סטר סיטי ובהתנהלות המפוקפקת שלה, אלא להתמקד בדבר המוחשי שלנגד עינינו: כדורגל מושלם, ולעזאזל כל השאר. כמו נרקומנים, גווארדיולה וחבורתו מנצלים את חולשתנו הגדולה ביותר
כל מה שאפשר לבקש: החוויה שהופכת את פלייאוף ה-NBA לתענוג
אוהבים את כל הקבוצות, בלי איבה וקטנוניות. חוויית הלילה הייחודית, שכופה צפייה בבדידות. הכוכבים הנפלאים, שלכל אחד מהם מגיע, ואתה יודע למה. פלייאוף ה-NBA הוא שיא ספורטיבי, והחיבוק בין סטף ללברון המחיש עד כמה
איבדו שליטה על האירוע: מבט נוסף על הקטטה בין ב"ש ומכבי חיפה
הבעיה היא שהדחיפות נמשכו הרבה אחרי שהמשחק נגמר. ההאשמות הקטנוניות, המתקפות התקשורתיות, המבט האינטרסנטי על האירועים, הכל מבהיר שאין ניסיון לתקן או לקחת אחריות, אלא רק לנצח. פז חסדאי מתוסכל
איזה כיף, יש מכות: מה כל כך מלהיב באלימות על המגרש?
מתענגים מהתגרה בין שחקני ריאל מדריד לפרטיזן? מחכים לקבלת הפנים הלוהטת בבלגרד? מצפים לראות את לברון משפיל את ברוקס, דופק לו טראש טוק בפרצוף? זה היה עוד שבוע אלים בספורט, מזל שיאניס היה שם להרגיע
זה לא אתם, זה אני: איזה לקח למד אוהד בית"ר שירד למגרש ונענש?
אחרי העונשים, הקנסות והפחתת הנקודות, מה חושבים תובע ההתאחדות והדיינים שעובר לאוהד בית"ר ירושלים בראש? האם סבורים שהוא למד את הלקח? שכואב לו על הקנס שספג אברמוב? שמעכשיו ייקח אחריות וישנה את דרכיו? הצצה לראשו של אוהד
זה הזמן לסלוח: ה"דיכאון" של דונצ'יץ' מעיב על פתיחת הפלייאוף ב-NBA
בכל שנה אותו סיפור: העונה הרגילה ב-NBA מציגה את כל מה שמעוות בספורט האמריקאי, ובפלייאוף אנחנו אמורים לשכוח מהכל ולהתמסר לכדורסל איכותי. מה הפלא שגם את לוקה דונצ'יץ' זה שובר?
רגע נדיר של אמת: הצד היפה של קריאות הבוז לליאו מסי בפריז
עולם הכדורגל הזדעזע מה"בושה" אחרי שאוהדי פריז סן ז'רמן העזו לצאת נגד מסי, אבל קריאות הבוז לעבר "המלך" רק הזכירו שמתחת לעטיפה התדמיתית הנוצצת עדיין מסתתרת קבוצת כדורגל אמיתית, עם אוהדים אמיתיים, שבניגוד למסי ואמבפה, באמת אכפת להם ממנה
אז למה לי פוליטיקה עכשיו: מנהיגי אינדונזיה עשו עוול לאוהדים
במקביל לשמחה לאיד נגד אינדונזיה, שרצתה להחרים את ישראל ונענשה, קשה שלא לרחם על האוהד המקומי שפינטז על חיים נורמליים ואירוח של טורניר גדול, ושוב היה קורבן של פוליטיקה קיצונית מושחתת, מטופשת וחסרת אחריות
זה מה שמגיע לנו? על הפארסה סביב פרס ישראל בתחום הספורט
אריק זאבי? מגיע לו. קורזיץ? אלופה ואהובה. דרייגור? תנו לה פרס, בכבוד. אבל במקום שנחגוג ביום העצמאות ונפרגן לספורטאי עבר בטקס ממלכתי, הוועדה בראשות אבי נמני הרסה רגע יפה, ודווקא בימים קשים אלה שאבה גם את הספורט לווכחנות ועוינות. איך שוב פספסנו?
בשביל זה אתם באים? עד מתי אוהדים ישרקו בוז לקבוצה שלהם
הם נרגנים וחמוצים, עצבניים מהרגע הראשון, בוגדים גם בשחקנים אבל בעיקר במהות שלהם. ערן זהבי התלונן על אוהדי מכבי תל אביב שיצרו אווירה מלחיצה בבית, אבל זו תופעה כוללת: למה אנשים באים למגרש כדורגל בגישה כל כך ממורמרת?
העיניים נשואות אליו: בעת משבר, מנור סולומון הוא התקווה של הנבחרת
כבר הרבה זמן לא היה לכדורגל הישראלי מקור לגאווה כמו מנור סולומון, כל כך אהוב, כישרוני ונקי. בימים שבהם המדינה מפולגת מתמיד, נבחרת ישראל המסוכסכת זקוקה נואשות לזריקת החייאה. עם כל הכבוד לזהבי ונאתכו, או בניון וחזן, התשובה היא ברגליים של מנור
ושוב השקר הזה: התגובות לתחקיר על ההתעמלות חושפות עולם מעוות
שופטים מושחתים, בנות שרוצות לברוח, ואף אחד כבר לא מופתע, האיגוד מטייח, כולם יודעים: ככה זה בענף עם מסורת של אלימות והתעללות. הורים יקרים, הילדה שלכם הולכת לחוג התעמלות? תבינו במה זה כרוך. דעה
זה בא הביתה: ההצעות על רכישת מנצ'סטר יונייטד חושפות את האמת על המשחק
בזמן שאוהדי מנצ'סטר יונייטד קוראים על ההצעה של המשקיעים הקטארים ושל המיליארדר הבריטי ומנסים להבין מה פחות גרוע, חובבי המשחק שוב נזכרים איזה שקר הם מוכרים לעצמם כשהם רק מבקשים לשבת בשקט ולראות כדורגל. דעה
מה יהיה עם ההייטרים?
איך ייתכן שכל כך הרבה חובבי ספורט משקיעים מאמצים כבירים בניסיונות להקטין את ההישג של לברון ג'יימס ולהסביר לעולם למה הספורטאים הגדולים הם בעצם בלוף? בין אם הם ספקנים, טרולים או סתם "מיוחדים", ההפסד כולו שלהם
יש לי חור בלב בצורה של גלוך
פתאום כולם נראים רגילים, משעממים, מוגבלים. מתמסרים לאחור, מזיזים את הכדור מצד לצד, בלי תקווה. אוסקר גלוך עזב, וזו לא רק מכבי תל אביב שספגה מכה, אלא כולנו: האוהדים, הצופים, האנשים שמחפשים חדווה ייחודית במשחק, המבוגרים שכבר לא העזו להתאהב. תודה על הכל ילד