ההצגה הגדולה בתבל: שנה אחרי, העיוות מהמונדיאל בקטאר צורב מתמיד
האצטדיונים המפוארים, המגדלים בדוחא, הלימוזינות של השיח'ים. אם פעם הפאר הקטארי נראה מזויף, כיום התמונות מהמונדיאל כבר מעוררות בישראלים אימה. כך ארגנטינה "הצילה" את הטורניר האפל של פיפ"א
פז חסדאי
משנה לעורך וואלה! ספורט
כל הכתבות של פז חסדאי
הרבה מעבר לבושה: ההתנהלות המסוכנת של הפועל תל אביב
הנהלת הפועל תל אביב אוכלת את הדייסה הרקובה שהיא בישלה: מי הופתע מביזוי טקס הזיכרון, מה החלק הכי מביש בהודעה של האדומים, מה נראה שהם הרגישו מאחורי הקלעים ומה צריך להדאיג את כולנו לעתיד
זה הזמן לסלוח: הליגה חוזרת, וחובה לגלות הבנה כלפי השחקנים
הנטייה היא לזלזל בקשיים של ספורטאים מקצוענים, אבל שחקני ליגת העל נדרשים עכשיו "לספק הצגות" ולהיות ייצוגיים ובמיטבם לעיני כולם בשידור חי, בתקופה שבה גם להם לא ממש מתחשק לשחק כדורגל. הקהל חייב לגלות סבלנות והתחשבות
שקועים עד הצוואר: פליטת הפה של חזן הפכה את הנבחרת לבדיחה
איך אחרי שאלון חזן הבטיח שינסה להחזיר את הכבוד והגאווה לנבחרת, אנחנו אמורים לקבל את המשפט על ה"חם-צוואר"? איך גם בתקופה הכי מלוכדת, נבחרת ישראל מצטיירת כנקמנית, קטנונית ולוחמנית? ואיך אחרי האכזבה המקצועית, מתברר שהכישלון הכי מובהק שלה הוא מחוץ למגרש?
כדורסל יקר, סלח לי: המכתב שדריימונד גרין חייב לחובבי ה-NBA
"זה הרבה מעבר ליצר תחרותיות או 'ניהול כעסים'. צריך להודות, יש לי בעיית אלימות. שכחתי מהי מנהיגות, מהי דוגמה אישית ואחריות, זנחתי את חבריי והשפלתי את עצמי ואת הליגה". מתוך הווידוי שדריימונד גרין לעולם לא יחשוף
על אפם ועל חמתם של כל הרשעים: נבחרת ישראל ייצוגית מתמיד
התנאים לרעתנו. כולם נגדנו. בדיוק בגלל זה, עכשיו יותר מתמיד, נבחרת ישראל אהובה, מחוברת, ועם אבו פאני בהרכב מזכירה שיש אפשרות לשפיות ואחדות. אז בשביל החבר'ה מאופ"א ופיפ"א שמסתכלים עלינו בדאגה ובעין עקומה: בואו ננצח
עולים לחימום
בימים בהם אימון כדורגל הוא סכנת חיים, ויכוחי החל"ת של אברמוב ובית"ר ירושלים מחזירים את חובבי הענף לנורמליות ישנה, מלוכלכת ותמימה
זה לא רק ספורט: הרגעים סביב המלחמה שלעולם לא נשכח
ברק בכר קורע את הלב. זהבי וברקוביץ' הופכים לקונצנזוס. היורוליג בוגדת יחד עם סלטיק וליברפול, והנבחרת גורמת נחת וגאווה בלי לשחק. הספורט עצמו הפך זניח, למשחקים אין חשיבות, אבל עולם הספורט סיפק רגעים שנזכור לנצח
מיקי זוהר, הסתבכת: כל העיניים נשואות ב"תקווה" אל שר הספורט
כמה אפשר לדבר על בעיית האלימות בספורט ולא לעשות כלום? כעת לאוהדים אין ברירה: לאחד כוחות, לחזק את המחאה ולהפעיל לחץ ציבורי על שר הספורט, שהפך לסמל הבעיה והכתובת העיקרית. כי משהו חייב להשתנות
סליחה, אבל זה בלתי נסלח: אוהדי כדורגל חסרי רחמים כלפי שוערים
עומרי גלזר נתן משחק כמעט מושלם, אבל דווקא השגיאה לא יוצאת לנו מהראש. איתמר ניצן נכשל, ואין על זה מחילה. כל השחקנים יצירתיים, רק העבודה של שוער היא אפורה. זה לא הוגן, אכזרי, לפעמים נובע מחוסר הבנה. אולי עכשיו זו הזדמנות לבקש מהם סליחה
עוד נגיעה: כמה תיאוריות גדולות אפשר לבנות על שער אחד קטן?
שער הניצחון של קניקובסקי בנבחרת הוא סמל לכל הטרלול סביב הכדורגל: מהלך חצי מקרי, שמשכיח כל מה שקרה לפני, ועליו אפשר לבנות תיאוריות פומפוזיות ופרשנויות שרק הורסות את הקסם של המשחק
מהימים המכריעים בתולדותינו: החשיבות האמיתית של המשחק נגד רומניה
אם ההצלחה של הצעירים בקיץ החזירה לנבחרת ישראל את התקווה, ההתנהלות של חזן ובניון החזירה את הענף למצבו הטבעי: מסוכסך וממורמר עם תחושה של פוטנציאל לא ממומש. לכן המשחק מול רומניה הוא בעל חשיבות סמלית: בואו ננצח, ונכריע לאן פנינו
מה עובר עלינו? על טפרי, ניצחונות ותקוות לשנה החדשה
המדליה המופלאה של מארו טפרי במרתון הייתה המשך מפתיע לתקופה גדושה בהישגים בספורט הישראלי: ווינריות, אמונה וביטחון עצמי מחליפים את הלגלוג, הכישלונות והציניות. למה מגיע לנו כל הטוב הזה?
אנא, סתמו לנו את הפה: הלוואי וברדה, דגו וקין יצליחו העונה
האם מוגזם לבקש שלפחות בטרנר יתייחסו בכבוד לאליניב ברדה? האם היה מאמן שהתקבל בזלזול כמו שמופנה למסאי דגו? ואיך ייתכן שספורטאי כמו רובי קין מתקבל פה בסקפטיות? שלושה מאמנים, שלושה בני אדם, תרבות קלוקלת אחת
הכוח בידיים שלהם: העונה שבה בית הדין עשוי להכריע את האליפות
טוב שביטלו את עונש המשחקים ללא קהל, אבל יש לזה השלכות מסוכנות: יותר יציעים ייסגרו, יותר נקודות יופחתו, ובית הדין המשמעתי עשוי להכריע גורלות ולהנציח פה תרבות של בכיינות ושליליות. העונה עוד לא החלה, וכבר יש סיבות לדאגה
הגדול מכולם: כל הקלישאות על גמר ווימבלדון נכונות
בקהנדים, אייסים, זינוקים על הדשא, ועדיין אחרי חמש שעות של טניס סוחט רגשות, הדבר שהכי בלט והורגש זה עד כמה הם חזקים מנטאלית וחסרי פחד, ואיך התמודדו עם הטלטלות הרגשיות. דג'וקוביץ' ואלקראס נתנו מופע בלתי נשכח בווימבלדון, ואיכשהו כל אחד יצא טוב מהשני
אוהבת את הספורט, אוהבת את החיים: האופטימיות המרגשת של לי קורזיץ
המחויבות לניצחון וההקרבה המסוכנת. התשוקה לים והמחיר שהיא גבתה. הגישה האופטימית מול המחלה האכזרית. הפוסט של לי קורזיץ היה שיר אהבה לספורט ולחיים, והמחיש מה מרכיב אלופה
מהפכה, אבל לא זאת שלוזון מדבר עליה
לא נכבוש את אירופה, הנאומים של לוזון מוגזמים, ליגת העל תישאר ליגת העל, אבל החוויה מהנבחרות הצעירות תשנה משהו בתפיסה של האוהד הישראלי: טיפה אמונה, קצת תקווה, ווינריות שחלחלה, והכי חשוב, עוד רגע של סבלנות לפני ששורקים בוז לילד מהנוער
תודה ושלום: הייאוש מאחורי ההודעה "אתה לא בתוכניות"
יום אחד ספורטאי מתבשר שכבר לא רוצים אותו. הוא נזרק כי התפוקה שלו לא מספקת. זו הודעה חד צדדית, אכזרית ופומבית, שמערערת את כל הפאתוס הרגשי וממחישה איך עובד הביזנס. או בקיצור, אתה לא בתוכניות שלנו יותר, לך תן ת'נשמה בקבוצה אחרת
מגיע להם יותר: גיא לוזון פוגם באהבה לנבחרת הצעירה
כל נבחרת כדורגל ישראלית משחקת עם משא כבד על הכתפיים והיסטוריה של ייאוש ומרמור, ולנבחרת הצעירה הוסיפו גם את המשקל של גיא לוזון, שמצליח לקומם בכל פעם מחדש. החיבה לנבחרת רק ממחישה את עוצמת הקסם והכישרון של גלוך, פרץ והחברים
עוד החלטה מבריקה: איזה כיף שמסי דחה את ההצעה מערב הסעודית
הכסף משגע את כולם, כוכבי הספורט זונחים את כל העקרונות שלהם עבור סכומים מופרכים שקשה לעכל את גודלם, אבל הבחירה של מסי במיאמי על חשבון ריאד מזכירה שמתחת לכדורגלן מסתתר אבא דואג
זה היה סיפור של קיץ, לא יותר: הרומן הקצרצר של אוהד הכדורגל עם נבחרת ישראל
לא רוצים לצאת מגדרנו בגלל ההעפלה לרבע הגמר, אבל איך אפשר שלא להתרגש? לא נסחפים למסקנות על "השחקן הישראלי" ו"תנו לנערים לשחק", אבל מתי בפעם האחרונה התגאינו ככה? אוהדי הכדורגל מאוהבים בנבחרת הזאת, אבל חוששים שזה לא אמיתי
שכחתם, או שמעולם לא ידעתם? לחגוג תארים בירידה למגרש זה הדבר הכיפי בעולם
איך אפשר גם לבנות מודל עסקי שמבוסס על רגש והזדהות, ואז להתפלא שהאוהדים אמוציונליים? ההתעסקות האובססיבית בפריצה למגרש של אוהדי בית"ר ירושלים בגמר הגביע מזכירה בעיקר את הניתוק של ראשי הכדורגל מהקהל שבשטח
השקר הכי יפה בעולם: הכדורגל של פפ מצליח להשכיח את האמת המכוערת
ברגעי הספורט העילאיים האלה, הראש מסרב להיזכר בחשדות המכוערים נגד מנצ'סטר סיטי ובהתנהלות המפוקפקת שלה, אלא להתמקד בדבר המוחשי שלנגד עינינו: כדורגל מושלם, ולעזאזל כל השאר. כמו נרקומנים, גווארדיולה וחבורתו מנצלים את חולשתנו הגדולה ביותר
כל מה שאפשר לבקש: החוויה שהופכת את פלייאוף ה-NBA לתענוג
אוהבים את כל הקבוצות, בלי איבה וקטנוניות. חוויית הלילה הייחודית, שכופה צפייה בבדידות. הכוכבים הנפלאים, שלכל אחד מהם מגיע, ואתה יודע למה. פלייאוף ה-NBA הוא שיא ספורטיבי, והחיבוק בין סטף ללברון המחיש עד כמה
איבדו שליטה על האירוע: מבט נוסף על הקטטה בין ב"ש ומכבי חיפה
הבעיה היא שהדחיפות נמשכו הרבה אחרי שהמשחק נגמר. ההאשמות הקטנוניות, המתקפות התקשורתיות, המבט האינטרסנטי על האירועים, הכל מבהיר שאין ניסיון לתקן או לקחת אחריות, אלא רק לנצח. פז חסדאי מתוסכל
איזה כיף, יש מכות: מה כל כך מלהיב באלימות על המגרש?
מתענגים מהתגרה בין שחקני ריאל מדריד לפרטיזן? מחכים לקבלת הפנים הלוהטת בבלגרד? מצפים לראות את לברון משפיל את ברוקס, דופק לו טראש טוק בפרצוף? זה היה עוד שבוע אלים בספורט, מזל שיאניס היה שם להרגיע
זה לא אתם, זה אני: איזה לקח למד אוהד בית"ר שירד למגרש ונענש?
אחרי העונשים, הקנסות והפחתת הנקודות, מה חושבים תובע ההתאחדות והדיינים שעובר לאוהד בית"ר ירושלים בראש? האם סבורים שהוא למד את הלקח? שכואב לו על הקנס שספג אברמוב? שמעכשיו ייקח אחריות וישנה את דרכיו? הצצה לראשו של אוהד
זה הזמן לסלוח: ה"דיכאון" של דונצ'יץ' מעיב על פתיחת הפלייאוף ב-NBA
בכל שנה אותו סיפור: העונה הרגילה ב-NBA מציגה את כל מה שמעוות בספורט האמריקאי, ובפלייאוף אנחנו אמורים לשכוח מהכל ולהתמסר לכדורסל איכותי. מה הפלא שגם את לוקה דונצ'יץ' זה שובר?
רגע נדיר של אמת: הצד היפה של קריאות הבוז לליאו מסי בפריז
עולם הכדורגל הזדעזע מה"בושה" אחרי שאוהדי פריז סן ז'רמן העזו לצאת נגד מסי, אבל קריאות הבוז לעבר "המלך" רק הזכירו שמתחת לעטיפה התדמיתית הנוצצת עדיין מסתתרת קבוצת כדורגל אמיתית, עם אוהדים אמיתיים, שבניגוד למסי ואמבפה, באמת אכפת להם ממנה