אנא, סתמו לנו את הפה: הלוואי וברדה, דגו וקין יצליחו העונה

עזבו לרגע את הקבוצות עצמן, בואו נניח אותן בצד ונתרכז במאמנים: מסאי דגו, אליניב ברדה, רובי קין. כל אחד מסיבה אחרת, כל אחד עם רקע אחר ונסיבות שונות, אבל איכשהו התחושה זהה: יש בהם משהו שגורם לך לרצות שיצליחו. משהו במפגש שלהם עם הכדורגל הישראלי והישראליות בכלל שמייצר לא רק אמפתיה, אלא גם אנטי לסביבה שלהם, שמגביר את הרצון לפרגון. אי אפשר כמובן להתעלם מסיפור הרקע, מהקבוצות שלהם, שלא כל כך אהובות; אבל אם מתרכזים לרגע בשלושת המאמנים האלה, מגלים שלושה אנשים, בני אדם, שבאמת יהיה נחמד לראות אותם מחייכים בסוף העונה.

אוהדי כדורגל יכולים להיות נבזיים. הזיכרון קצר, הם עצבניים וחסרי רחמים, אלימים ומנבלי פה, ובעיקר כפויי טובה. התרגלנו כבר לאוהדים שמקללים שחקנים מהקבוצה שלהם (בכל הליגה), לשריקות בוז ולחוסר תרבות, ולמעשה, ביציע סביב אזור הספסלים בבאר שבע היו לא מעט תקריות בשנים האחרונות. ועדיין, למרות הסטנדרטים הנמוכים שהורגלנו להם, היה משהו חריג בתגובה של אליניב ברדה ביום חמישי. היה לא נעים לראות אותו מגיב בכזה כעס באמצע משחק לאוהד בודד של הפועל באר שבע, שאמר משהו או קילל או "ייעץ", ובכל מקרה הוציא את המאמן משלוותו. האם זה מוגזם לבקש שלפחות בטרנר יתייחסו יפה לאליניב ברדה?

אומרים ברדה, ויש עולה לראש המילה "לב". רק שישמור על עצמו, שלא ייקח ללב, שלא יתרגז יותר מדי, העיקר הבריאות. אבל "לב" גם ברמה של חיבור לקבוצה, קשר אמיתי וארוך, מישהו שהוא סמל במועדון, דמות משמעותית. הוא באמת המרכז שלה. לא לכל קבוצה יש כזה. במקרה ביום חמישי, כמה שעות לפני שהרתיחו אותו, הופיעה ברשת תמונה של אוהדים שברדה אסף בטרמפ והקפיץ לכיוון האצטדיון. ככה, פשוט, טרמפ. כי הם חיכו והיה לו מקום באוטו. בלי התנשאות, פשוט חלק מהמקום.

לא צריך להתרגש מאוהד מעצבן, לא צריך להתרגש מכמה אנשים שבאו לאימון וקיללו, כן צריך להתרגש ממאמן שמגיע מתוך מועדון, התפתח איתו, היה חלק מרגעים משמעותיים, עבר אירוע לב וחזר, עבר מהיציע אל הקווים, ותמיד נשאר חלק מהותי, סופג מהקבוצה את הטוב ואת הרע, את הדבש ואת העוקץ. זו תהיה סגירת מעגל יפה לראות אותו חוגג, לראות את המקום גומל לו. זו תהיה תמונה שמחממת את הלב.

גם מה שעובר מסאי דגו במכבי חיפה מסמל את הרישעות בענף. כדורגל הוא משחק אכזרי בכל העולם, גורלות נחרצים על סנטימטרים ושפיצים, תקשורת ואוהדים הם תמיד קצרי רוח וחסרי רחמים, אבל מה שעובר דגו מרגיש קצת חריג, גם בסטנדרטים הנמוכים אליהם הורגלנו. מהרגע שמונה לתפקיד הוא מתמודד עם רוע וזלזול. אין בעיה עם ביקורת, הבחירה בו בהחלט הייתה מפתיעה, אפילו תמוהה. אבל כמה אפשר לזלזל בבן אדם? לשבת מולו ולנחור בבוז, לשאול שאלות מקטינות? עזבו כבוד מקצועי בין תקשורת לאיש מקצוע שמסוקר על ידיה; מה לגבי כבוד בסיסי בין אנשים?

ומה לגבי מינימום הגינות? לבחון את התמונה הכוללת, עם כל המורכבות שלה? אולי לחכות קצת, לתת כמה ימי חסד, לא להתנפל אך ורק על הראש שלו? קצת כמו במקרה של ברדה, גם פה מכבי חיפה היא לא הסיפור. זו האווירה הרעילה שמסביב למאמן. הקטילות עוד לפני שהחלה העונה. התרבות המרושעת, האובססיה. וכך גם מי שלא אוהד את מכבי חיפה, רוצה לראות את דגו מצליח. מתפלל שיצליח, לראות אותו סותם פיות, מרסק ביקורות. משתיק את כל אנשי הרפש שמבחינתם אין אמצע: או להניף, או להעיף.

כדי להבין את הפערים התרבותיים בין רובי קין לישראל, מספיק להביט בסרטון של מצלמות האבטחה מהלילה שבו מאמן השוערים גרהאם סטאק הסתבך בתגרה שעלתה לו בתפקיד. אפשר לדמיין את אי ההבנה, פערי השפה, אבל בעיקר ניכרה הטבעיות שבה יצר את התגרה, התמסר לה, חיכה לה, איך קיווה לה והזמין אותה בנונשלאנט, כמו אדם שמבחינתו הסטנדרט של יום שישי בערב זה שתייה וקטטה טובה.

אבל גם הקביעה הזו היא כמובן גזענית, ומצביעה על מבט סטיגמטי על האורח האירי. מגיע לו לישראל אדם כמו רובי קין, עם עבר ספורטיבי מרשים שכזה, והקהל המזרח תיכוני, ממדינה שהישג השיא שלה בכדורגל היה ניצחון בפנדלים על גיאורגיה ביורו צעירות, כבר מתחיל לבשל בראש את הכישלון שלו, את חוסר החיבור, כי מה לו ולנו, זה לא יכול לעבוד.

אז בדיוק בגלל החשד, בדיוק בגלל הפקפוק והסקפטיות, בדיוק בגלל התרבות שלא מכבדת את דגו וברדה, הלוואי וזה יעבוד. הלוואי ושחקני מכבי תל אביב ייסחפו אחרי האנרגיות של קין. הלוואי ויתמסרו למחויבות שהובילה אותו לקריירה אדירה. הלוואי וישאבו מהידע שלו, הלוואי ויבטל סטיגמות וראייה צרה (מאמן אירי = כדורגל עם נשמה), הלוואי ויוכיח לישראלים שהם אולי אור לגויים ואימפריית כדורגל, אבל בכל זאת, מבחינה טכנית, תרבותית, התנהגותית - יש להם עוד הרבה מה ללמוד.