בית הדין של ההתאחדות לכדורגל ממשיך להיות מפעל שמייצר כסף, עוינות וכותרות מקוממות, ממשיך לחלק עונשים לאוהדים וקנסות למועדונים בניסיון להשליט מרות וסדר, וגם השבוע נמשכה המסורת הקבועה: הודעה לתקשורת על הקבוצות שעומדות לדין על התפרעות אוהדיהן, ציטוטים מדו"ח השופט, הדיון בבית הדין, ההאשמות הקשות, ההסברים הנואשים של הקבוצות, ולאחר מכן העונשים, הקנסות, הרדיוסים, סגירת היציעים ובאופן כללי המשך תעשיית הנקמה והענישה.
אין ספק שהממסד צריך להגיב לאירועים אלימים במגרשי הכדורגל ולא יכול לקבל אותם בהשלמה, וברור שישנם אירועים חמורים כמו השריפה בטרנר או פריצת הקהל של אוהדי בית"ר שחובה לשים מולם קו אדום - אבל שבוע אחרי שבוע העונשים האלה מתגלים כפתרון לא יעיל ולא מרתיע, ולמרות זאת ההתנהלות הזו נמשכת בלופ אינסופי של כותרות ממוחזרות ועונשים חסרי השפעה, ותחושה של סבבי אלימות וענישה חסרת תכלית.
לכן קשה שלא לחשוב איך תובע ההתאחדות ניר רשף והדיינים המכובדים רואים בעיני רוחם את אוהדי הכדורגל, ולדמיין מה לדעתם עובר בראש לאותו אוהד בית"ר ירושלים, לדוגמה, שירד למגרש וכמה ימים לאחר מכן התברר לו שקבוצתו נענשה והורדו לה שלוש נקודות.
ובכן, התחושה היא שבעיני רוחם של התובע והדיינים, יושב לו אותו אוהד כדורגל בביתו עם ראש שפוף, בוהה במסך, קורא לעומק את פסק הדין, מבין את חומרת המעשים ומנסה לעכל את הבשורה על הורדת הנקודות, עונש הרדיוס והקנס הכבד, בעודו מבטיח לעצמו שיתקן את דרכיו.
"כנראה שהפעם באמת הגזמתי", חושב לעצמו האוהד, בראשם של המענישים, "אני חייב לטפל בעצמי, לקחת את עצמי בידיים, להשתלט על עצמי, לזכור שזה רק משחק. לא הוגן מצדי לנצל את אוזלת היד של המשטרה, החובבנות של המאבטחים, הרחמנות של בתי המשפט, הגיע הזמן שאקח אחריות על המעשים שלי. הבעיה היא קודם כל אצלי.
"כואב לי על כל שקל שיוצא מהכיס של ברק אברמוב, שכל כך מחובר למועדון ועושה לילות כימים למעננו. מה זו אשמתו? איזה עוול נעשה לו. בן אדם הגון, שעבד קשה כל החיים, לא חבל? אלה קנסות מיותרים, כסף שנזרק לפח. למעשה זה כאב לי בימים של משה חוגג, כאב לי בימים של פניג'ל ודדש, של קורנפיין ןגאידמק, וכואב לי עכשיו. אני חייב לתת שקט להנהלה, מגיע לה. היא הרוויחה ביושר את הקרדיט הזה.
"כואבת לי הפגיעה בתדמית של הקבוצה שלי, כואבת לי הפגיעה בתדמית של המשחק, של הענף, כואב לי על כל ההורים שלוקחים את הילדים ועכשיו עלולים להירתע. חבל שהכל פה מתנהל במקצוענות, ורק אנחנו האוהדים ממשיכים להיות כתם על הענף.
"בכלל, מה חשבתי לעצמי? איך הרשיתי לעצמי להיסחף ככה? אולי כל הערכים שהתחנכתי עליהם שגויים? אולי כל המיתוס סביב הכדורגל הוא מופרז? כל השירים האלה ביציע, 'אמות למענך', 'את זורמת אצלי בדם', לא יצאנו מפרופורציה?
"רק אלוהים יודע כמה קשה לי לקרוא בימי שני את ההודעה לעיתונות על כך שבית"ר ירושלים תעמוד לדין על התפרעות הקהל, ובמיוחד כשהתובע מבהיר שהפעם אלו 'נסיבות מחמירות'. למה אני מגזים? חשוב לי לזכור כל הזמן שהתובעים והדיינים וכל העוסקים במלאכת הקודש - הם למעשה בעדי. הם אוהבים אותי, מנסים להגן עליי. חוסך שבטו, שונא בנו. לא הותרתי להם ברירה, אלא להעניש אותי בחומרה. רק ככה אלמד.
"חוץ מזה, תחושת הצדק בציבור היא לפני הכל. חייב להיות גמול על העבירות שלי. יש בעונש הזה מניעה, הרתעה, תועלת אמיתית. אני כבר מתחיל להתחיל את ההליך השיקומי שהרדיוסים האלה כפו עליי. אני הוא זה שצריך לקטוע את שרשרת האלימות.
"כי אם בית הדין החליט להוריד לנו שלוש נקודות, כנראה שמגיע לנו. אם השדרים בטלוויזיה מתלהמים, כנראה שמגיע לנו. אין ברירה אלא להניח שבית הדין המכובד בחן לעומק את הנסיבות, והעניש אותנו בצדק. זה מרגיש כמו הדבר ההגון לעשות. אני בטוח שכל קבוצה אחרת הייתה מקבלת עונש דומה.
"בשורה התחתונה, אני חייב לבטוח במוסדות המשפט. זה הבסיס לקיומה של חברה יציבה. תמיד עליי לזכור, יש על מי לסמוך. אלה אנשים הגונים, מסורים. תודה לאל שאני יכול להביט סביבי, ולחוש איך כל החברה מסביבי מייצרת תחושה של יציבות ורוגע, של אמון במערכת. האווירה הציבורית מעניקה תחושת ביטחון, ומזכירה שאף פעם, בשום מקום ושום צורה, אסור לי לפקפק במיהמנות של העוסקים במלאכה, אלא לקבל את גזר הדין. ממחר הכל ישתנה, תודה על הדאגה".