תראו מה עשיתם לנו אנטישמים ארורים, איך גרמתם לכולנו להיות בעד הנבחרת. אי אפשר כבר לקחת את העניין בצחוק, אי אפשר כבר ללגלג בכיף. אין לנו ברירה אלא לזנוח הצדה את כל הסרקאזם והציניות כלפי הנבחרת האהובה והכושלת שלנו, ולקשור על המצח צעיף כחול לבן כמו רמבו לפני היציאה לקרב. אוי נבחרת שלנו, הפעם זה רציני. הפעם אנחנו אול אין, יאללה לפרק אותם.
הפעם באים חיוביים. שמים בצד את כל המשקעים. שוכחים את כל האיבה המסורתית להתאחדות, את ההתחשבנויות הקטנוניות של בניון, את העסקנות של חזן, את ההיסטוריה הלוזונית, הפעם מתרכזים בכבוד הלאומי. אי אפשר כבר ללעוג על הכישלונות, על המצבים הנייחים, על השריר הקצר של הכדורגלן הישראלי, עכשיו זה הרגע לפטריוטיות ישנה וטובה, ללאומנות דביקה, לעיניים נוצצות בהמנונים, ללתת הכל על המגרש.
זה לא יהיה קל. יש לוח זמנים חריג מאוד, עומס בלתי אפשרי. מכבי חיפה ומכבי תל אביב הוכיחו ביום חמישי שמוטיבציה, נחישות וסרטים שחורים על השרוול לא מבטיחים יכולת טובה. להיפך. אנחנו לא בכושר. לא מאוזנים רגשית. לא מסוגלים לשמור כוחות. ניפול מהרגליים. אבל אין ברירה. קדימה, בואו נעצבן אותם. כמו שאמר היו"ר האגדי שלנו, על אפם ועל חמתם של כל הרשעים.
כי אנחנו יודעים, ומרגישים, כולם נגדנו. אף אחד לא מבין אותנו. כל האופ"א והפיפ"א האלה, המושחתים משוויץ שפוחדים לעצבן את קטאר, הם לא רוצים אותנו שם, זה ברור. אנחנו קוץ בתחת. הבעייתיים מהמזרח התיכון. אפילו הגרמנים, "ידידינו האמיתיים", צופים בבהלה במשחקי הנבחרת בחשש שאולי היא תעפיל ליורו. הרי אז הם יצטרכו לכנס את כל גורמי הביטחון בשביל סידורי האבטחה, וגם אז ייאלצו "לסדר משהו" בהגרלה, לשים אותנו באיזשהו אצטדיון צדדי ומאובטח, כמו שהם עושים לנו בשדות התעופה באירופה, כשתוקעים אותנו בגייט הכי רחוק.
אבל אנחנו ממוקדי מטרה. מחוברים לשחקנים שלנו, יותר מאי פעם. אוסקר גלוך היה תמיד נסיך, אבל עם מחווה קטנה קנה אותנו. שגיב יחזקאל בשיאו למרות הסיוט בטורקיה, שון וייסמן לא בסגל בגלל איומים, ההזדהות איתם רק גוברת. ערן זהבי מוכן לתת לבניון לנצח בוויכוח רק בשביל תחושת האחדות. מיגל ויטור נשמה ממשיך להגן עלינו ברשתות. כל השחקנים נוסעים לשדה התעופה, משאירים את המשפחות מאחור, ויורדים ביחד לשוליים באזעקות. הכל מרגש.
וכמובן, תנו לנו את אבו פאני בהרכב. בקישור. מוחמד, אחינו. אחרי הפוסט המעולה שלו, שהזכיר מה זה דו קיום אמיתי. עם מתיחות, עם איבה, עם ריבים פנימיים - ובסוף פשרות. עם הרבה חשדנות הדדית, לפעמים פיצוצים, זה טבעי - ובסוף ביחד. ההבנה שנדרשת הבנה.
ולא, השחקנים הערבים לא ישירו את ההמנון. אי אפשר למחוק את הסכסוך. לפעמים הם יישבו בשולחנות נפרדים. ועדיין, בסוף, הם בחולצות כחול לבן, איתנו, לצדנו, למען ישראל. בזמן שישראל מוצגת בחלקים גדולים מהעולם כמפלצת, הנה הנבחרת, מעורבת, מאוחדת, מייצגת, שוויונית. עכשיו זה מעודד במיוחד. שפוי מתמיד. אופטימי.
בחודש האחרון הכל השתנה. כדורגל הפך לתחביב זניח, הבל הבלים. אף אחד לא חושב שהעפלה ליורו תרומם את המוראל הלאומי, תשקם משהו מכבודנו, תשפר את מצב הרוח. אבל זה כן יכול להעלות חיוך קטן, סיפוק קצרצר, לפני שמעבירים בחזרה לערוצי החדשות. ובעיקר, תזכורת לאירופאים שאנחנו עוד כאן. לא מוותרים. סופגים מכה, מתעשתים, וממשיכים.