וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מהפכה, אבל לא זאת שלוזון מדבר עליה

8.7.2023 / 9:00

לא נכבוש את אירופה, הנאומים של לוזון מוגזמים, ליגת העל תישאר ליגת העל, אבל החוויה מהנבחרות הצעירות תשנה משהו בתפיסה של האוהד הישראלי: טיפה אמונה, קצת תקווה, ווינריות שחלחלה, והכי חשוב, עוד רגע של סבלנות לפני ששורקים בוז לילד מהנוער

הנבחרת הצעירה נחתה בישראל אחרי הישג השיא ביורו/צילום: מערכת וואלה עריכת וידאו: אביעד בללי

בואו נפתח בווידוי מביך: עד הקמפיין האחרון שלו עם הנבחרות הצעירות, לא החזקתי מדור תורג'מן. מי אני ש"אחזיק" או "לא אחזיק" מספורטאי מקצועי, כן? אבל ככה זה עובד. מהמעט שראיתי אותו, במעט הדקות שקיבל בליגת העל, הוא לא הצליח להותיר עליי רושם של שחקן יוצא דופן. ולא שיש לי עין מיוחדת לשחקנים. אני לא סקאוט, לא מומחה, לא מזהה כישרונות, סתם אוהד מן השורה. אחד שמנתח את האירועים בביטחון, מדי פעם פוגע בתחזיות, מדי פעם טועה בגדול (הגדולה שבהן, מהקיץ שעבר: "יש לי תחושה שהולאנד לא יצליח בסיטי"), רק עוד חובב כדורגל סטנדרטי, שצפה במי שאמור להיות "צעיר מבטיח" ו-וואלה, לא נפלתי.

אבל זה סמלי, כי זה מייצג חלק מהבעיות שאיתן שחקן צעיר צריך להתמודד, בעיקר בקבוצות גדולות: אין סבלנות. אין מקום לטעויות. זאת לא חממה לגידול כישרונות, אלא קבוצת כדורגל תחרותית, עם תחרות קשה בסגל, מאבק על ההרכב, אוהדים עצבנים. אין זמן להשתפשף, אין זמן לחכות שתתבגר, החמצות זה בלתי נסבל, כדאי שתצא מההלם מהר. לפעמים אוהדי כדורגל כועסים לשמוע פרשנים נחרצים ומתלהמים, אבל מי יותר מתלהם מאשר הקהל עצמו, שנסחף לכל הכיוונים, לטוב ולרע. קל מאוד לבטל ולהגיד "עזוב, הוא לא שחקן", ובזאת למצות את הדיון.

דור תורג'מן שחקן הנבחרת הצעירה של ישראל. אסי קיפר, ההתאחדות לכדורגל, אתר רשמי
קשה לשחקן צעיר לעלות לבוגרים. אולי מעכשיו תהיה לאוהד טיפה יותר סבלנות? תורג'מן/אתר רשמי, אסי קיפר, ההתאחדות לכדורגל
sheen-shitof

עוד בוואלה!

פיטרו חוגגת יום הולדת עגול ואתם נהנים ממבצע של פעם ב-60 שנה

בשיתוף פיטרו

בשבועות האחרונים דיברו על רנסנס בכדורגל הישראלי, אבל התחושה היא שהאופוריה דועכת. היה אפילו משעשע להיתקל בימים האחרונים בכמה פוסטים ברשתות וטורי פרשנות שניסו "לפוצץ את הבלון" של הנבחרות הצעירות וההישגים שלהן, כי זה מייצג את כל המהות של הכדורגל הישראלי: היסחפות חסרת פרופורציה. אחרי רגעים בהם אנחנו בטוחים שאנחנו כובשים את העולם, מיד מגיע הצורך בהתפכחות, ועדיף כואבת. ומאחר שכמו תמיד הביקורת והפרשנות זוכרות בעיקר את המשחק האחרון, מהנבחרת הצעירה נותר טעם חמוץ מעט של התבוסה מול אנגליה וחוסר האונים מולה. אנחנו מכורים לכאפה, ממש מחכים לה.

לכן השאלה היא מה הלאה. מה "הקיץ" הזה באמת שינה. כי בימים האחרונים הענף שוב נשאב לאפרוריות הבנאלית שלו, עם התקצירים המדכאים ממחנות האימון, שחקני רכש בינוניים שעוברים מקבוצה לקבוצה ודיווחים מבקרת התקציבים ומבית בדין. קל להישאב בחזרה לעגמומיות והייאוש של הענף, ולשכוח מה היה. קל פתאום "לקבל פרופורציות" על ההישג של הנבחרת הצעירה. נראה שכולם כבר מסכימים שזה לא קיץ שהמחיש את מקומו האמיתי של הכדורגל הישראלי. אבל מה כן?

ייתכן שהשינוי המהותי הוא פשוט בגישה של האוהד שצופה בדור תורג'מן הבא שעולה מהנוער, ו"לא מתרשם" ו"וואלה לא מחזיק" ממנו. האוהד חסר הסבלנות שיצפה עכשיו בבחור צעיר, אלמוני, ויסתכל עליו בעין קצת אחרת. מעט יותר אופטימית, פחות שיפוטית. קצת יותר פירגון ואורך רוח. אולי מעכשיו האוהד יקבל שחקן מהנוער בתחושה, אפילו ידיעה, שבתנאים מסוימים, במסגרת תומכת, בקבוצה עם הרוח הנכונה, כשהוא נמצא באירגון מקצועי - הוא יכול להיות לא רק טוב, אלא אשכרה ווינר.

גיא לוזון חוגג את שער הניצחון של הנבחרת הצעירה. ספורט1, צילום מסך
לא צריך להיסחף ככה, אבל היה לנו רגע, והוא היה חזק. לוזון/צילום מסך, ספורט1

אף אחד לא חושב שהכדורגל הישראלי שווה טופ-4 באירופה. עם כל הכבוד להתרגשות של גיא לוזון ולנאומי חדר ההלבשה שלו, ספק אם אלה "ילדי המהפכה". היינו מעדיפים חביצ'ה קברצחליה אחד, על פני ניצחון על גאורגיה הצעירה. אבל אף אחד לא ייקח מהם, ובעיקר מאיתנו, את הימים היפים. את הרגעים הקצרים, שבהם הופתענו, נפתחו לנו העיניים, ששמחנו לראות צד אחר של הענף.

היו כמה ימי התלהבות, אחריהם כמה ימי התפכחות, המטוטלת הרגשית לא תיגמר בענף הזה, אבל אולי הזלזול האוטומטי ידעך. אולי משהו יתאזן במאבק בין השנאה העצמית לאופוריה המוגזמת. אנחנו יודעים במה עסקינן, מכירים את החומר האנושי, יודעים שגם הצעירים הנלהבים ביותר בסופו של דבר מגיעים לליגת המימר-קורצקי, ודועכים להם בעודם מזבזבזים זמן ליד פינת הקרן כדי להבטיח את הנקודה היקרה מול הפועל חיפה. אבל היה שם משהו. קצר אבל חזק. לא אמיתי, אבל זה בהחלט קרה.

עוד ניצחון, ועוד שלב, ועוד רגעי פליאה, והנה זה מחלחל. מעט תקווה. טיפה של אמונה. והנה עולה לו למגרש עוד דור תורג'מן חדש, בן 17, ופתאום אתה סבלן יותר, אופטימי יותר ותומך. פתאום אתה מזהה בו כישרון לא מגולם, מביט בו בתקווה ולא בביטול. פתאום משהו בך מחליט לתת לו עוד כמה דקות של קרדיט. לפעמים זה כל מה שהוא צריך, לפעמים זה כל ההבדל.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully