דור הלמקינים: הבשורה האמיתית מהקיץ החלומי של הנבחרות

אחרי ההישג המדהים של נבחרת הנוער שהגיעה לגמר אליפות אירופה, כולנו האמנו שזה אוסקר גלוך ועוד 10. ראינו בנבחרת ההיא העתק של נבחרות נערים ונוער מהעבר, שעשו דברים יפים בעבר כאשר הוביל אותן איזשהו יהלום יוצא דופן (יוסי בניון, גם מיכאל אוחנה היה כזה) ומסביבו היו מעט שחקנים עם פוטנציאל אמיתי להגיע לנבחרת הבוגרת.

אבל בקיץ הזה למדנו משהו אחר לגמרי. נבחרת הנוער במונדיאליטו והנבחרת הצעירה ביורו העניקו לנו שיעור חשוב. היו נבחרות מוכשרות יותר מהן בשנתונים האלה, אך בבחורים האלה יש משהו אחר. אולי זו ההתמקצעות בגיל צעיר, פיתוח היכולות המנטליות והקדמה שהגיעה להתאחדות בשנים האחרונות. קשה לשים בדיוק את האצבע על הנקודה, אבל אפשר לקבוע בסבירות די גבוהה שמדובר בשחקנים שקורצו מחומר אחר. הם פייטרים אמיתיים, כאלה שלא ברור כמה מהם יגיעו לרמות הגבוהות, אבל בתור יחידה אחת, הם מציבים מכוונים מטרה ולא זזים ממנה.

אם לפני שנה דיברנו על אוסקר ועוד עשרה, הקיץ הזה הוא הקיץ של הלמקינים. סתיו למקין העביר עונה בינונית בסך הכל בהפועל תל אביב ואף איבד במהלכה את המקום בהרכב, אבל בשני הטורנירים בהם השתתף הקיץ, הפך לגאווה הכי גדולה של הכדורגל הישראלי. הפועל תל אביב כבר בטוחה שסעיף השחרור של הבלם בסך 850 אלף יורו ימומש, ושהוא יעבור לאירופה עוד הקיץ.

למקין קנה אותנו כבר בנבחרת הנוער. זה הרבה מעבר לפעולות איכותיות של בלם, ויותר בזכות הנחישות שלו שהשפיעה על כל הנבחרת. האחריות, האגרסיביות, הדחיפה קדימה. אי אפשר לשכוח את המשחק נגד יפן במונדיאליטו, בו ישראל הייתה בפיגור ובכלל לא נראתה במשחק. נוסף על כל הצרות רן בנימין הורחק, אבל למקין לא הפסיק לדחוף את כולם קדימה. הוא האמין שישראל תנצח, והיה מעורב בשער ההירואי שהעלה את החבורה של אופיר חיים לשמינית הגמר.

אנחנו שמים דגש על למקין, אבל אפשר היה לראות את זה על הרבה שחקנים בנבחרת הנוער. בלא מעט רגעים הנחישות והאופי היו מעל הכדורגל הבינוני והם ידעו לעמוד מאחורי הכדור ולא לספוג כשצריך, ומנגד זיהו מתי להריח דם ולהכריע. אלה החומרים שמייצרים מהם ווינרים אמיתיים, זה הרבה מעבר לכישרון.

היכולות הללו של נבחרת הנוער חלחלו לנבחרת הצעירה. למקין, דור תורג'מן, אוסקר גלוך ורוי רביבו (השניים האחרונים כבר הפכו להיות חלק מהנבחרת הבוגרת), שכפלו את ה-DNA גם לחבורה של גיא לוזון. גם כשהנבחרת הייתה דומיננטית, לא ראינו ממנה יכולת התקפית יוצאת דופן, אבל כן ראינו את האופי. אם במונדיאליטו זה בא לידי ביטוי בעיקר במשחק מול יפן, ביורו ראינו את זה בעיקר נגד במשחק נגד גרמניה. מי שמע על נבחרת ישראלית שיורדת למחצית ב-1:1 ועם 10 שחקנים ומחזיקה מעמד מחצית שלמה כדי להבטיח נקודה שבלעדיה המקום בשלב הבא היה הולך לאיבוד?

בנוער היה את למקין, בצעירה כולם למדו מעומרי גנדלמן, שדחק את הגול כמה דקות לסיום נגד צ'כיה, במהלך שעדיין לא ברור איך הוא הפך לשער שהעלה אותנו לרבע הגמר. גנדלמן הוא לא קשר "מוכשר", הוא חזק, אגרסיבי, רץ המון ומצטרף בכל התקפה אפשרית לרחבה, אך פחות איכותי שהכדור ברגליים שלו, בעיקר כשמדובר בהנעת כדור תחת לחץ. ועדיין, כנראה שלמקין וגנדלמן הם הסיכוי של הכדורגל הישראלי. היו לנו כאן דורות של כישרונות אדירים, כאלה שעלו בכמה דרגות על הדור הנוכחי מבחינת כישרון נטו אבל לא הצליחו להרים את הכדורגל הישראלי. הצעירים האלה גורמים לנו להאמין שאולי בשנים הבאות הם יצליחו לעשות זאת.

בתוך כל ההנאה מהקיץ הזה, צריך גם פרופורציות. עדיין יש פער עצום בין נבחרות צעירות לבוגרים. לא משנה מי יאמן ומי יהיה בסגל, אם היום נבחרת ישראלית פוגשת את צרפת או אנגליה, אולי אפילו דנמרק או שוויץ, זה לא כוחות. אלה משחקים שאנחנו לא באמת מהווים יריב והפערים דומים מאוד לאלו שראינו בין ישראל לאנגליה בחצי הגמר השבוע. היכולת להסתכל לאימפריות בלבן של העיניים בגילאים הצעירים נותנת תקווה ואמונה, אבל זה לא אומר שהפערים נסגרים.

ויש גם את המציאות. יותר מדי אנשים קופצים על העגלה בעקבות ההצלחה של הנבחרות הצעירות, אבל עם כל הכבוד וההערכה, יש כאן גם הצלחה שנוצרה מחיבור טוב של מאמן, שחקנים וסיטואציה. מרבית השחקנים בנבחרות הללו מגיעים מ-4-5 מועדונים שמשקיעים במחלקת הנוער ומגדלים שחקנים איכותיים, אך במקביל הכדורגל שלנו מוזנח לאורכו ולרוחבו. השר מיקי זוהר אמנם מדבר יפה, יש לו רצון טוב, אבל הוא עדיין כל כך רחוק מלהבין את הבעיה.

ההשקעה בכדורגל צריכה להיות במתקנים, במחלקות נוער, בפיקוח, באקדמיות ברחבי הארץ. אם הוא מכיר בענף הכדורגל כפופולארי ביותר בספורט הישראלי, הוא צריך לעבוד על תכנית להשקעה אמיתית לאורך ולרוחב, ולא להניח פלסטרים. כי בשורה התחתונה עדיין אין מגרשים, הרבה מאוד מחלקות נוער מוזנחות ובעיית המאמנים בגילאים הצעירים חמורה מאוד. בשנים האחרונות הרבה מאוד מאמנים שמרוויחים סביב שכר עלוב של 2,500 שקלים לחודש מוותרים וממשיכים הלאה, ובליגות משחקים בעיקר ילדים עם הורים שידם משגת, ולא בהכרח הטובים והמוכשרים ביותר. הרבה כישרונות בכלל לא מתקרבים לדשא.

שלא לדבר על האווירה סביב הכדורגל במחלקות הללו, אווירה שרק מרחיקה הורים וילדים מאהבת הכדורגל. סביר להניח ששום דבר ממה שצוין כאן לא ישתנה, ולכן מה שנותר לנו הוא ליהנות ממה שהיה לנו בקיץ הזה אך לא לפתח ציפיות מוגזמות. הכדורגל כאן מוזנח על ידי המדינה, הכסף לא מחולק נכון והאינטרסים מנהלים את התקציב וקובעים את סדרי העדיפויות. זאת המציאות שלנו, כדי לשנות זאת צריך מהפכה של ממש.