מה מרגיש בימים אלה חובב הכדורגל הוותיק בעקבות ההצלחה של נבחרת ישראל במונדיאליטו? זה שכבר ראה הכל, חווה הכל, ולפחות חושב שהוא יודע הכל? האוהד החבוט, המנוסה, השקול, שרואה את הפסטיבל והאופוריה, ומכיר את הענף לעומק? ובכן, שמחה. חדווה. כמה חיוכים, אבל לא הרבה יותר. אין טעם להיסחף. לא צריך לצאת מגדרנו. לא ננפח את ההישג ונטען שהעתיד ורוד, אך בוודאי שלא נקטין את ההישג ונתעקש שהכל בלוף. זה פשוט מה שזה: רבע גמר המונדיאליטו.
בשלב הזה של חיינו, לא תשמעו מאיתנו מסקנות נחרצות, לא לכאן ולא לכאן. לא נהיה מאלה שאומרים "תנו לילדים האלה לשחק, אתם עושים להם עוול". לא נשאל "במה הם עדיפים על כל הזרים שמגיעים לפה?", כי אנחנו יודעים את התשובה. לא נטען שזה טורניר שולי, חסר חשיבות, בלי הכוכבים האמיתיים, כי הוא כן חשוב. עלינו לרבע הגמר, וזהו. לא גרנדיוזי, אבל לא מעט.
עוד בנושא
לא ניגעל מהמילה "תהליך", ולא נבטל אותה. לא ניסחף במחמאות על העבודה הנהדרת שעושים בהתאחדות עם הנבחרות הצעירות, על איך בונים פה תשתית לעתיד, יסודות בריאים, המודלים האירופאיים, האסיאתיים, כי כבר שמענו על זה, קראנו על זה, דיברנו על זה, די, מה כבר יש להגיד. לא נקרא להקטין את מספר הזרים (או להגדיל את הכמות, מה זה משנה), אנחנו מכירים את כל הטיעונים, בעד ונגד, ויודעים עד כמה המציאות מורכבת. לשם שינוי, ננסה ליהנות ממה שיש.
כן, אנחנו למודי ניסיון. נכווינו. כבר ראינו נבחרות צעירות שלנו מצליחות. כבר התלהבנו בעבר, יותר מדי. אנחנו זוכרים את האופטימיות מההעפלה של הנבחרת הצעירה ליורו 2007, עם אמייה טגה ועידן סרור, קיווינו שהם דור הזהב. בן שהר (אז עוד סהר) היה כוכב העתיד, סמל לעידן החדש. התאהבנו בנבחרות העתודה, היינו בטוחים שיובל זוסמן הוא היורש של בודירוגה, הילד סחף אותנו לזהב והיה ה-MVP של אליפות אירופה. אנחנו יודעים איפה הם היום, וזה בסדר. לא כועסים, משתדלים לא להתלונן, אבל לא, לא ניסחף בגלל הישג במונדיאליטו. כמו אז, נחגוג בצורה מפוכחת. כמו אסירים שיצאו מצינוק, נחשוש להסתנוור מהאור.
אנחנו רואים את אופיר חיים, למשל, ומפרגנים. אחלה אופיר חיים. איזה כיף עם אופיר חיים. יופי של עבודה, אין מילים. אפס ציניות. האם אנחנו מתים על הסיפור שלו? בהחלט. אבל האם לדעתנו אופיר חיים הוא מאמן על, והיינו רוצים עכשיו שיאמן את הקבוצה שלנו? לאו דווקא. האם לדעתנו אפשר לאורך זמן לבנות על סיפור חייו המרגש והנאומים הנלהבים והאמוציונליים שלו בחדר ההלבשה? ממש לא בטוח. האם זה פוגע בהנאה ממנו, בחיבור אליו, ברצון הכן שלנו לראות אותו מנצח? כלל וכלל לא.
אז לא, אנחנו לא מתלהבים מניצחון על אוזבקיסטן, אבל בוודאי שלא מזלזלים בו. הפסדנו כבר מספיק פעמים לאלבניות ולסלובניות כדי לא להרשות לעצמנו לקחת ניצחון על האוזבקים כמובן מאליו. אבל את ההתלהבות המופרזת אנחנו שומרים לאנשים מהצד, ל"פטריוטים" שקופצים על העגלה, זכותם. שייהנו. בניגוד אליהם, אנחנו כבר בנינו לא פעם על "הכוכב מהנוער", שמענו עליו נסים ונפלאות, והתאכזבנו. אנו צופים בעניין בהנאה רבה, אך בספקנות. כבר למדנו שלטפח שחקנים איכותיים זה משימה קשה ומורכבת, ואין לה קשר לרוח הקבוצתית המופלאה שמציגה הנבחרת, לחוסן המנטלי שהיא טיפחה ולווינריות שלה.
ואולי זו זהירות של רומנטיקנים שנפגעו. העובדה שאנחנו למודי אכזבות פועלת לשני הכיוונים. מצד אחד, רובצת מעלינו עננה תמידית של סקפטיות, תחושה שזה לא אמיתי. במקביל, ההצלחה הזאת גורמת להתרגשות גדולה, תחושה של "הנה זה קרה, סוף סוף, מגיע לנו, תמיד ידענו", וכו'. לא קל לאדם עם לב שבור להתאהב שןב מחדש, להאמין. אלא קצוות מנוגדים, מבלבלים, כך שלא נותר לנו אלא להתנחם במציאות הפשוטה, בשורה התחתונה: הערב נתיישב לצפות במשחק, שאנחנו מצפים לו בקוצר רוח. רבע גמר אליפות העולם. נבחרת ישראל נגד ברזיל. אנחנו מול הברזילאים, ומאמינים שאפשר להפתיע. נשחק זהיר, אבל בהתלהבות, בגאווה. עם אמונה, ומלאי תקווה. זה כל מה שאפשר לבקש. הכמה שעות האלה שוות את הכל.