מבחינת חובבי הספורט הוותיקים, הדיונים בימים האחרונים על האלימות במגרשים הם שילוב של ייאוש וגיחוך. זה מזכיר רק את ניתוחי הפרשנים אחרי כישלון של נבחרת ישראל (או במהלך מבצע צבאי בעזה, להבדיל אלף הבדלות), כששוב המומחים מגיעים לאולפנים ושולפים את ההסברים, הניתוחים, התירוצים והקלישאות המוכרות, והצופה תופס את הראש, לא מאמין שהוא שוב שומע את אותם דברים שנאמרו כבר עשרות פעמים, כמו לופ בלתי נגמר. די, בחיאת, היינו שם. שמענו הכל. רק חסר שמישהו שוב יגיד שצריך בתי משפט מיוחדים לספורט, ונשתגע.
הדיון כל כך טחון, כל כך צפוי ומוכר, שזה כבר מקומם. כמה אפשר לדבר? כמה פעמים אפשר לחזור על אותם דברים, ללעוס את המובן מאליו? מילא האוהדים, המשועממים והנואשים, שמקשקשים ברשתות - אבל אתם, משרד הספורט, המשטרה, המנהלת, מה עשיתם? בתאכלס, מבחינת מעשים, פעולות בשטח, החלטות אמיתיות - מה השתנה מהפעם האחרונה שבה נקראו כולם לאתרים ולאולפנים ולתוכניות הרדיו והעידו על תופעה כואבת שהיא לא בעיה של הספורט הישראלי אלא של החברה כולה בלה בלה בלה? מה, מה עשיתם?
קחו למשל את ההחלטה של ההתאחדות לכדורגל להפסיק את משחקי הרדיוס וללכת על איום הפחתת הנקודות. קשה להסכים עם ההחלטה הזאת, היא שגויה, אכזרית, מקוממת, מסוכנת, אנטי ספורטיבית, היא נותנת לדיינים ומשפטנים כוח מופרז והשפעה על הטבלה בנסיבות מחמירות - אבל לפחות התקבלה איזשהי החלטה. אומנם החלטה רעה, אבל לפחות ניסיון לשנות. לא כניעה והשלמה עם המצב, אלא בדיקה של דרך אחרת, טקטיקה אלטרנטיבית. קצת נואשת, אבל משהו.
ואכן, בשבוע שעבר אפשר היה לזהות איך האיום הזה מרחף מעל הדרבי בכדורגל, כשאוהדי מכבי תל אביב וההנהלה ערכו דיונים לקראת המשחק והפחתת הנקודות עומדת על הפרק וכולם מודעים לחשש ולסכנה. וגם האוהדים, שבכל זאת הדליקו אבוקות, לכאורה גם פעלו כבעלי ניסיון משפטי מהדיונים והעריכו שכל עוד הן לא נזרקות לדשא אין פה "נסיבות מחמירות" ועונש ה"על תנאי" לא יופעל. אפילו אוהדי מכבי חיפה, עם ההתפרעות העבריינית-נקמנית וירי פצצות התאורה מחוץ לאצטדיון שאף גרמו לשריפות, גם הם לכאורה עברו על החוק בזהירות המתבקשת, מתוך חשש להפחתת נקודות. מצחיק לקרוא לזה שיפור, והמצב רחוק מאידיאלי, כמובן, אבל נוצרת איזשהי מודעות. האיום מתחיל לחלחל.
ומה עשו בכדורסל מאז הדרבים בגמר, שכולם רק נגעלו אחריהם והזדעקו ופיללו לשינוי ותיקון ומיגור? פחות או יותר כלום. כלום! על פי בדיקת וואלה! ספורט, הייתה פגישת זום, דיבורים על ועדה והרחקה של אוהד אחד. זהו. כלומר, גם אחרי סדרת פלייאוף שהייתה בכותרות ימים ארוכים, גם אחרי שהאלימות הוכרזה כ"מכת מדינה" (כן, שוב), גם אז לא נעשה דבר.
לכן המהלך של הנהלת הפועל תל אביב היה כל כך חשוב. הוא העביר מסר: די לברבורים ולקלישאות. במצבי קיצון נדרשת תגובה קיצונית. נמאס לנו, ובניגוד אליכם, אנחנו נוקטים פעולה. אל תכנסו ועדה או תארגנו פגישת זום מיוחדת; תעשו משהו. אמיתי. לכן גם אין ברירה אלא לתמוך במהלך ולהתאחד, להמשיך את הזעקה של האוהדים, לנצל את המומנטום.
ולא שאנחנו חושבים שאוהדי הספורט הם קורבנות תמימים של משטרה עוינת. אנחנו מכירים את הגרעין האלים, המופרע. יודעים שכבר אי אפשר להגיד ש"99 אחוז מהקהל רק רוצה לראות כדורגל בשקט", הבעייתיים הם הרבה יותר מאחוז אחד, ההשפעה שלהם הרסנית. שמענו את נציגי המשטרה, אנחנו מאמינים להם שהיו איומים לקטטות, לסכנת נפשות, ראינו אותן. אנחנו מכירים היטב את ההיתממות של האוהדים שמתלוננים שהורסים להם את האפשרות להרוס בעצמם את המשחק. אבל משהו בסיסי צריך להשתנות. הלך הרוח המזלזל, חייב להיפסק. ההכללה היא עוול. צודקים אנשי הפועל תל אביב: הפגיעה בקהל הרחב היא בלתי נסבלת ואסור להשלים איתה. לא ייתכן שאוהד מגיע למגרש ומרגיש קטן ומושפל.
מי ששם את עצמו בלב המהומה הוא מיקי זוהר, שר הספורט, שעד עכשיו הביע מחויבות (כנה ואמינה) לטיפול בבעיה, ובימים האחרונים נתן גיבוי גדול מדי לשוטרים (עדיין פוליטיקאי). לצערו של זוהר, יש ממנו באמת ציפיות. היו תקוות אמיתיות ש"איש שבא מהספורט" יידע לטפל בבעיה, או שלפחות, בתור התחלה, יהיה לו דחף להיכנס בה.
אולי זאת בעיה גדולה מדי לטיפול. אולי עדיף היה למיקי זוהר להתנהג כמו מירי רגב - ורק מדי פעם לשחרר כמה הצהרות גינוי קצרות לתקשורת ולא לעשות כלום ושאף אחד לא ישים לב. אבל השר זוהר הסתבך. הוא עמוק בפנים. כל העיניים עליו. המשטרה, המנהלת, האוהדים, כולם מחכים לתגובה שלו, לפעולה, לפתרון.
לכן האינטרס של כולם זה לשמור את הסוגיה בראש הכותרות. לא להרפות. לגרום לשר זוהר להרגיש לחץ ציבורי אמיתי. מהקהל, מהתקשורת, מכל כיוון. שיבין שזו ההזדמנות שלו להצטייר כ"בולדוזר" או להיזכר כעוד חוליה כושלת. ואם אנחנו מפתחים ציפיות מפוליטיקאי, זה רק מראה עד כמה חמור הייאוש.