איבדו שליטה על האירוע: מבט נוסף על הקטטה בין ב"ש ומכבי חיפה

הכל הרגיש אלים בשבוע האחרון, ובעיקר חסר קלאס. הרבה מעבר למהומה על המגרש (שלטעמי לפחות הייתה מביכה ואומללה אבל בהחלט לא משהו שמצדיק הורדת נקודות), הרבה מעבר לחילופי המכות עצמם, לכאפות והסטירות, להשלכת הבקבוק לראש של המאבטחת (הסלואו-מושן המחריד מכל האירועים), הרבה מעבר לדחיפות ההדדיות והקללות מהיציעים - הבעיה הייתה בתחושה הבסיסית שהועברה לצופים, לכל מי שהביט באירועים: יותר מדי אנשים בענף הזה עצבניים, פנאטים, חסרי פרופורציה, בלי שום יכולת ריסון עצמי.

קורה שמתפתחת מהומה על המגרש, אבל אחת השאלות שבוחנות את חומרתה היא כמה זמן היא אורכת. אחד הדברים שחרו יותר מכל היה משך המהומה. העובדה שאף אחד לא הצליח להרגיע את עצמו, לתפוס את עצמו, להבין שהכל מצולם, מתועד באינסוף זוויות, ולמעשה מועבר בשידור חי בטלוויזיה. לא לכל המדינה, אבל כן לכל מי שהענף הזה מעניין אותו.

המאבטחת מטרנר הגישה תלונה במשטרה נגד ינון אליהו
13 נעדרים, 10 שחקני בוגרים בסגל: המצב של באר שבע הולך ומסתבך
ערעור הפועל ב"ש התקבל חלקית: ויטור ואנסה יוכלו לשחק באשדוד
המסכות הורדו: ההתאחדות מחסלת חשבונות עם הפועל באר שבע
"התאחדות של מושחתים": צפו בהפגנת אוהדי הפועל באר שבע
ההתאחדות ענתה לברקת: "מובילה הסתה פרועה, מי שלא תישן זו את"

דקות ארוכות הם דוחפים זה את זה, מקללים, מתעמתים, בחוסר אחריות, בזלזול. רגעים שבהם מבחינתם יישרף העולם, העיקר לתפוס את היריב בצווארון, ולטלטל אותו. ולעזאזל התדמית של המשחק, של הענף, לעזאזל האווירה הציבורית האלימה במדינה, לעזאזל ייצוגיות, לעזאזל על הילד שצופה בהם מבוהל. כי מעבר לדחיפות, אלה הפרצופים הזועמים, המפחידים, של ספורטאים חמי מזג עם פנים אדומים מזעם ומבט מאיים בעיניים, שרק רוצים להכות את יריביהם. יותר ממבהיל, זה היה מדכא ומייאש.

ואילו ניתן היה לטעון שזה בלהט הרגע, ניחא. אילו הייתה נוצרת התחושה שאלו רק ספורטאים עם דופק גבוה בסיומו של משחק צמרת שנסחפו אחרי האירועים, מילא. אבל זה נמשך לאורך השבוע. הדחיפות האלה, הזעם, התאווה לנקמה, האיבה, הם לא נגמרו. היה נחמד לכמה דקות לקבל את ההצהרה המשותפת של יעקב שחר ואלונה ברקת, שני אנשים הגונים, מוותיקי הענף ובכיריו, שבוודאי נגעלו מהאירועים ויזמו הודעה משותפת ומאוחדת במטרה לגנות את האלימות. אבל האמת היא שמהר מאוד התברר שזו רק הצהרה חלולה, ואין פה באמת חרטה כנה או גינוי לאלימות, אלא רק ניסיון למאבק תדמיתי ושמירה על אינטרסים.

כי במקביל לאותה הצהרה - שני המועדונים פעלו במקביל, מאחורי הקלעים, בקרב המשפטי המלוכלך הזה, בניסיון דחייה, התחמקות, במאבק תקשורתי. לא בקבלת הדין ("נקבל בהשלמה כל עונש שיינתן"), לא לקיחת אחריות והכאה על חטא, לא מתוך הבנה של גודל האירוע, בהסתכלות על תמונה רחבה - אלא להיפך, בניסיון להתחמק ולמזער נזקים. בהפעלת לחץ ציבורי על ההתאחדות, על התובעים. להשפיע על דעת הקהל. להבהיר ש"אולי גם לנו יש חלק בזה, אבל הם, ראיתם מה הם עשו?!".

ושוב, זאת הבעיה האמיתית, המהותית: העובדה שהאלימות נמשכה לאורך כל השבוע. ראיית המבט הצרה של הקבוצות, האינטרסנטית. התחושה שמועברת לאוהד שהאחראים על הענף הם גם חמי מזג, חסרי אחריות ציבורית, כמו אותם שחקנים סמוקים מזעם. כל הדלפה ומסר שהועבר מהקבוצות, נראו קטנים וקטנוניים, בוטים ומוגזמים. ההשמצות, המתקפות, הכל רק הגביר את תחושת הייאוש.

מכבי חיפה למשל ביקשה לדחות את הדיון (למה בקשתה התקבלה, כמה כבר אפשר להתכונן, אילו הפתעות כבר מכינים עורכי הדין?), והמחישה לאוהדים: עם כל הכבוד לקטטה הזאת, יש לנו משחק בקרוב, והוא יותר חשוב מהכל. ובאר שבע, שמוציאה הודעה לעיתונות על כך שהחלטת ההתאחדות היא "הוצאה להורג", גם שם לא הורגשה אחריות ציבורית, אלא תחושת רדיפה מופרזת, התלהמות, עוד אלימות בוטה, דלק על הלהבות. ואז הגיעה תגובת ההתאחדות, וגם היא אגרסיבית, אישית, לוחמנית, מלאת זעם, מייצרת תחושה כאילו נכתבה על ידי אדם נסער ותוקפני שרק רוצה להגיב בפומבי בלעומתיות, תגובה שמשדרת לקהל דבר אחד: כולם פה במלחמה.

ואולי הבעיה היא בנו. אולי גם אנחנו מתרגשים יותר מדי, חיים את זה חזק מדי, בחוסר פרופורציה. למה למשל כשעומר אצילי עושה טראש טוק (לגיטימי) ומצית מהומה הקהל משתולל מזעם, אבל כשסטף קרי מדבר טראש טוק זה קול. ולמה כשלברון ג'יימס מביט לקהל ומסנן "פאק יו ביצ'ז" נתפס כלגיטימי, אבל כשיוסי אבוקסיס מקלל "יא בני ז**ת שרמ***ת" בא לנו להקיא. אולי אנחנו לוקחים יותר מדי ללב.