לא צריך להכיר באופן אישי את לי קורזיץ כדי להרגיש את החיבה כלפיה. מעבר להערכה על רקע ספורטיבי, מעבר לכבוד שרוחשים לה על ההישגים והניצחונות, יש עם קורזיץ חיבור רגשי. גם בגלל הדרך שבה חשפה בשנים האחרונות את ההתמודדות שלה עם מחלת הדם, אבל בעיקר בזכות ה"טי-פוס" שהיא. זה הפרצוף, הגוף הגמלוני, חתך הדיבור, החיוך. משהו באנרגיות שלה כובש. משדר אותנטיות. היא כמובן כישרון ספורטיבי עילאי, אבל יש בה גם איזשהי חיות מיוחדת, ישירות. שילוב של הומור וקלילות עם ווינריות וקילריות. היא גם קצת קוקו וגם רצינית וממוקדת. אי אפשר שלא לאהוב אותה.
השבוע היא פרסמה פוסט בפייסבוק שליכד את כל מה שהיא. קורזיץ חשפה את התמודדות המורכבת שלה עם מחלת הדם, ופשוט ירתה מהלב את המועקה, החששות והתקוות, וביטאה בצורה מרגשת, אותנטית ואמיתית, לא רק את הקשיים, לא רק את הדמות הייחודית שלה - אלא גם את האהבה לים, את החיבור לגלשן. בלי לרצות, במקביל לחשיפה האישית, יצא לה גם שיר הלל לספורט.
זה מתחיל מעצם סגנון הכתיבה - הפרוע הזה, נטול סימני הפיסוק (איך הצעירים אוהבים את זה… לכתוב בלי פסיקים… רק משפטים שנגמרים בשלוש נקודות…) - שמצליח להעביר את סערת הרגשות ופשוט סוחף. יותר מזה, במקרה של קורזיץ, דווקא הכתיבה המבולגנת הזאת, עם שגיאות הכתיב, מייצרת הזדהות, כי בדמיונך אתה ממש רואה אותה כילדת פרא שלא מסוגלת לגלות עניין בחוקי הכתיב המשעממים של שיעור חיבור או לשון ומרגישה כלואה בכיתה הסגורה, הלא כל מה שהיא רוצה זה רק לצאת לים הפתוח, להזיז את הגוף, להיסחף עם הרוח.
במקביל, קורזיץ מבטאת את החיים המורכבים של אדם לצד הספורט, ואת המחיר הכבד שהוא גובה. אומנם לא כל אחד מתמודד עם בעיה רפואית כזו, אבל כל ספורטאי נאלץ להקריב, לכאוב, לסבול, לוותר על תחומים אחרים בחיים, להשקיע מאמץ פיזי ומנטלי שפוגע בנפש, סוחט את הגוף, מטלטל אותו, ממלא ומרוקן אותו. והיא כותבת:
"רק כשפרשתי לפני 9 שנים הבנתי שתשומת הלב שלי בקשר לגוף הייתה דרישה מטורפת, מעבר למה שנכון לפעילות תקינה של הגוף. התאים שלי שמחוברים אחד בשני ויוצרים את האיברים שלי ואת הגוף כולו, הם ואני סבלנו שנים. המערכות של הגוף לא הספיקו לנקות ולסנן את הרעלים שמצטברים מהתרופות, מחומצת החלב שמשתחררת בשרירים, מהמתחים והלחצים שספורטאי נמצא בהם כל הזמן, ברצון להוכיח משהו למישהו". איזו הגדרה יפה להקרבה, לרעב להישגיות, תחרותיות ומחויבות.
קורזיץ תמיד העבירה את התחושה שבמקביל לסבל, להשקעה ולהקרבה, היא באמת אוהבת את הגלישה, אבל זה מעבר לזה. היא לא רק מסורה לים ומחוברת לגלשן, אלא ממש מכורה. היא פיתחה צורך פיזי ורגשי, שהופך לתלות הרסנית. "המשכתי עם המטרות שלי ואף אחד כבר לא יכול לעצור אותי. הים היה ההתמכרות שלי, השקט שלי, המקום שאני טובה בו. כל מה שרציתי זה להיות בים ולהתאמן ושאף אחד לא יציק לי. התעלמתי מצד אחד של הגוף שלי אבל לצד השני נתתי את הכל, הרסתי ובניתי. באותה נשימה חייבת לציין שבלי מודעות. לא היה לי מושג, רק רציתי לנצח בים". לא ספורטאי מקצועני שחולם על פרסום ומיליוני דולרים, אלא גולשת, בחורה צעירה, שמנסה להוציא ממנה את המיטב, ולנצח.
והנה שוב היחסים המורכבים של ספורטאי עם יצר התחרותיות, החיבור עם הגוף, הנזק הפיזי. קורזיץ מבטאת את הדואליות הזאת, את הרצון להצליח, לממש את הפוטנציאל, למרות המחיר. ולשם מה? כי הנה, יש גם צד פואטי, הרוח שברוח. הבלחה של תחושת הכרה והודיה, ששווה את הכל. כאן מגיע הקטע שבו קורזיץ מספרת על רגעים שבהם הרגישה שהיא בדרך הנכונה, אחרי הניתוחים וההחלמה, כשביום שישי אחד החליטה שוב להיכנס למים.
"נכנסתי לגלוש רוח במכמורת, וואו זה היה רגע…", היא כותבת, "רגע של אושר, של חיבור אמיתי לדבר שעשיתי כל חיי, ופתאום אין שום כאב, שום חולשה, רק היכולות שלי, הרגש שלי לים, לרוח שמתנגשת במפרש, ואני עם הגוף מעבירה את האנרגיה של הרוח דרך כפות הרגליים לגלשן שצף על המים". תמיד היה משהו מעורר קנאה בחוויית הגולש הבודד, שמוצף אדרנלין, הרחק מהיבשה, מחובר לטבע ולעצמו, וקורזיץ ביטאה את זה בצורה מדויקת. פתאום כל המוטיבציה שלה, ההתמודדות שלה, הדחפים והמניעים, הכל ברור ומובן.
יומיים לאחר מכן, הרופאה מבשרת לה שהמצב הסתבך. מה עושים? שוב, מדובר באלופת העולם. ווינרית, כולה קפיץ, רגש מתפרץ, אבל ממוקדת מטרה. חכמה, חזקה, מזהה את התמונה הגדולה, מבינה את המורכבות אבל שומרת על אופטימיות, מתמקדת במאבק. "אוי איזה סיפור עצוב", היא כותבת, "אבל הפאזל שבנה ובונה את תמונת חיי כל כך מורכב, ויש כל כך הרבה טוב, יופי, הנאה, שמחה, אנשים טובים, חברי נפש ועוד מיליוני רגשות שאי אפשר בכלל לבטא במילים. אני כל כך אוהבת את החיים, לחיות, ללמוד מהמשברים, לצמוח ללבלב לפרוח לאהוב… אז יש לי מטרה חדשה כרגע, פשוט לחיות. כדאי לכם לנסות, זה כיף".
זה היה פוסט ארוך ומרגש, שביטא שמחה ועצב במקביל, חששות ותקווה, חרטה והשלמה. היה בו משהו מדכדך ומדאיג, ועם זאת מעודד, במיוחד בשבוע מדכא, במדינה שנקרעת מבפנים, מלאת שנאה. והנה קורזיץ שוב משמשת כנקודת אור, וכמיטב הקלישאה "מכניסה לפרופורציות", בעזרת רוח ספורטיבית ורצון לבחור בחיים ובאהבה. תודה ובהצלחה.