בישראל הכותרות סביב הכסף הסעודי בספורט היו בעיקר על ההצעות המטורפות לליאו מסי וקארים בנזמה, אבל הסיפור הגדול היה בכלל בגולף. אחרי שנה סוערת, שבמהלכה הענף נקרע מבפנים בעקבות הסבב המתחרה שהוקם על ידי הסעודים, השבוע הושג ה"איחוד". סבב ה-PGA והטור האירופי נכנעו, והסכימו למיזוג עם סבב ה-LIV שהקימו הסעודים.
לאורך כל השנה ה-LIV נתפס כבגידה על ידי האמריקאים, לא פחות. בזה אחר זה שחקני גולף בכירים נטשו את הסבב המסורתי, שבנה אותם, עשה אותם, נתן להם את הבמה, ופשוט ערקו למסגרת מקבילה, מתחרה, תמורת סכומי כסף עצומים, חסרי פרופורציה, ששברו את השוק. הקרע היה עצום. היו לכלוכים אישיים, השמצות, תביעות ואיומים. היה נדמה שזה בלתי ניתן לאיחוי. אבל הנה, מתברר שיש פלסטר קסמים שמאחה את הכל. כסף. האינטרס של כולם. הגורם המחבר. המזור להכל.
בעקבות האיחוד, התקשורת מיהרה לחזור אחורה, להצהרות הנחרצות של כל אלה שגינו את הסעודים ואת "הכסף המלוכלך" שלהם, ופתאום שינו את דעתם. הקומישינר של סבב ה-PGA ג'יי מונהאן אף הגדיל לעשות ובשיא המאבק, בקרב על דעת הקהל, הוא הזכיר שהכסף הסעודי מימן את פיגועי הטרור של ה-11 בספטמבר - אבל השבוע כבר נשמע מפויס הרבה יותר כלפי המדינה מהמפרץ, וטען ש"הנסיבות השתנו וצריך להסתכל על התמונה הגדולה, זו עסקה חשובה".
כן, כסף. אין חדש. הוא משנה הכל. אנשים שביקרו את ערב הסעודית על הנורמות הפסולות שלה, המחישו מה הנורמות האמיתיות שלהם. כל הביקורת על זכויות האדם בסעודיה, על ההוצאות להורג, רצח העיתונאי, הפגיעה בלהט"בים, האלימות של השלטון נגד מבקריו, הכל נשכח ונדחק הצדה עם האיחוד. יש עקרונות ששווה להילחם עליהם, אבל יש עיקרון אחד מעל כולם. לכל דבר יש מחיר.
והסעודים מוכנים לשלם הרבה. ההשקעה של המדינה בספורט בשנים האחרונות היא חסרת פרופורציות. הסכומים כל כך גדולים, עד שקשה בכלל לעכל אותם. הם לא באמת נתפסים. כמה מיליארדים על אירוח בפורומולה 1, כמה מיליארדים על אירוח קרבות איגרוף וסופר-קאפים למיניהם, סבב הגולף, ליגת קריקט חדשה, טורנירי גיימינג, ניוקאסל, קשה לעקוב. קשה לזכור אם בנזמה מקבל 100 מיליון יורו לשנה, או אולי זה 200. רונאלדו עושה 400 מיליון לשנה, משהו כזה, או אולי זה לשנתיים? ומסי, כמה באמת הציעו לו, מי יודע, אומרים שזה היה 1.2 מיליארד יורו לשנתיים, אולי 1.5 מיליארד, כאילו זו סטייה מזערית, כאילו אין פה הבדל של 300 מיליון דולר, סכום שיכול לשקם את כל מערכת החינוך של רוסאריו ולשנות גורל של אלפים.
מה זה משנה הסכומים האלה בכלל. מי יודע כמה הקטארים השקיעו במונדיאל האחרון, כמה אבו דאבי באמת השקיעה במנצ'סטר סיטי, הכל כל כך מופרך ורחוק עבור הקהל הרחב. אנשים שחיים על כמה אלפי שקלים, ופתאום נאלצים לבקר את הכדורגלנים שעוזבים עבור הכסף הגדול, לשפוט את ההחלטה. מי יכול להתווכח עם עומר אצילי, למשל, שמרוויח באיחוד האמירויות פי 6, או פי 8, או פי 10 ממה שהיה מרוויח בחיפה. ובנזמה, למשל, אפשר להעריך שהוא כבר מסודר, שהרוויח עשרות מיליוני דולרים במהלך חייו, שגם במדריד היה חי טוב, אבל מי מסוגל לסרב לכאלה סכומים, איך אפשר.
לכן דווקא הדחייה של ליאו מסי להצעה הסעודית הייתה בשורה נחמדה. נכון, היה עדיף אם מסי היה יוצא בהצהרה ש"החלטתי לקבל את ההצעה מאל הילאל (או מאל איתיחיאד, מי בכלל מבדיל) ואני מתכוון להשקיע חצי מהסכום שארוויח בשנתיים האלה, חצי מיליארד דולר, בבניית בית חולים ענקי וחדשני עבור תושבי רוסאריו עירי, זה הדבר הראוי לעשות, האופציה היחידה שעולה בדעתי אחרי הצעה ענקית שכזאת, השימוש הנכון בכסף סעודי". אבל הוא בעצם אמר משהו אחר.
לא נעשה ממנו צדיק גדול או איש עקרונות, אבל מסי דחה מאות מיליוני יורו כדי לא לגור בערב הסעודית, אלא בארה"ב. (או שמא הייתה זו אנטונלה שהחליטה? הרי רק זה עלול להיות חריג מדי בסעודיה). כמובן, גם בארה"ב הוא ירוויח הרבה כסף. ונכון, הוא כבר מקבל לא מעט כסף ממשרד התיירות הסעודי ומקדם את המדינה כך שלא מדובר פה בלוחם צדק. לא ניכנס לשאלה אם היה צריך לחכות לברצלונה או להעדיף לשחק בליגה רצינית ולמה החליט "לפרוש" לליגה קלה ושולית. ובכל זאת, ברור שזו החלטה שנעשתה עבור המשפחה. הוא מכיר את ריאד. מכיר את התנאים. את כלובי הזהב. את התרבות, על כל מרכיביה. ובשורה התחתונה, כאיש משפחה, כאבא לשלושה, הוא העדיף לגור במיאמי, באמריקה, בסביבה מערבית. זה שקט וביטחון, ששווים יותר מכסף.