פתאום קלטתי שאני מאושר. עומד להתחיל משחק, ולא רק שאני נרגש, נלהב, שמח - אלא באמת מאושר. כן, אושר. המונח המוגזם הזה, שאיבד כל פרופורציה. אנשים עוברים מסעות רגשיים מפרכים בניסיונות לחפש אחריו, והנה, כמו בקלישאה של ספרים רוחניים, הוא מתגלה פה, מתחת לאף שלך, בסלון ביתך, בשתיים וחצי בלילה, פלייאוף ה-NBA. רק שב לך, בדממת הלילה, ותתמסר לאירועים, זה כל מה שאתה צריך.
פתאום קלטתי שאני מעריך את החפצים סביבי. מתמוגג מהספה, כמה שהיא נוחה, מאפשרת לי להתרווח עליה, להישכב עליה ולתפוס תנומה קלה ברגעים מתים. כמו מאמן אני מחשב את זמן המנוחה שנדרש לגוף המותש, חמש דקות לסוף הרבע השני עד פתיחת המחצית השנייה, זה אמור להספיק. פתאום אני מעריך את הטכנולוגיה, את המסך הרחב, איכות השידור, הנתונים בטלפון הארור, את הממיר שמאפשר לי להעביר קדימה ואחורה. אני חי בעתיד, זו תקופה נפלאה.
גם ההורות נראית פתאום מתנה. בואי שבי לצדי בתי, אני יודע ש-7:30 בבוקר, ואת חייבת להזדרז לבית ספר, אבל בואי נגנוב כמה דקות של כדורסל, יש פה שידור חי מאמריקה, אפשר לעצור לרגע, אבא ובת, על הספה, לעזאזל כל השאר, יש ליכל כל הרבה מה לספר.
ככל שחולפות השנים זה מתבהר יותר ויותר: מעורבות רגשית בספורט היא עול מיותר. היא מפריעה, הורסת הכל. היא כמובן מעלה אותך לגבהים נשגבים, צהלה של אוהד ספורט אחרי ניצחון היא שמחה טהורה והעוצמות שלה בלתי ניתנות לשחזור בכל תחום אחר בחיים, אבל אהדה מלווה גם באלימות, בהזדהות טוטאלית, במחויבות לצד אחד ברמה פנאטית, עד עיוורון, שנאה, כעס, אימה, דיכאון, שיברון. אהדה מובילה לראייה צרה על האירועים. אנחנו הטובים, הם הרעים. לנו מגיע, הם מנוולים.
ואילו צפייה בפלייאוף ה-NBA, כולה נחת. תחושת אהבה כוללת. פירגון כללי, לכולם. פה ושם אולי יש קבוצה אהובה יותר או אהובה פחות, פה ושם שחקן מרגיז, קצת מעצבן, אבל אין שנאה. למה לשנוא? הרי הם כל כך טובים. מגיע לכולם. מתחילמשחק, אז שיהיה בהצלחה. שהטוב ינצח.
המבחר כל כך מגוון. כל אחד הוא גיבור-על עם כוחות ייחודיים. בהצלחה לניקולה יוקיץ' הג'וקר, המפלצת הגמלונית שהופך את הכל לקל וקולח, איך זה בכלל ייתכן. אתה שמח עבור דנבר, ועצוב עבור דוראנט, האטרייה הבלתי נגמרת, איזה כיף היה לראות אותו לצד דווין בוקר, כמה אסתטי ואלגנטי. אתה גם נפעם מג'ימי באטלר, איך זה בכלל ייתכן, וגם כואב את הכאב של הניקס, הכל ביחד. פילדלפיה נגד בוסטון, וכמה חבל שאחת צריכה להפסיד, כמה נחמד לדעת שבכל מקרה אני ממשיך הלאה, ההעפלה שלי מובטחת. והנה, שוב, אושר. משחק 7. "המילים הכי יפות בספורט".
הדממה של הלילה, הבדידות בסלון, רק מעצימות את החוויה. נישן בפעם אחרת. יש את הבקרים שבהם אני מתעורר למשחק המוקלט. לא יודע את התוצאה. הטלפון על מצב טיסה, רחוק ממני. שוב מודה לטכנולוגיה, שוב נדהם מהמחויבות שלי לחוויה. איך אני מסרב בתוקף להתקרב למכשיר, נמנע מהודעות ועדכונים, לא מעניין כרגע התראות על טילים, המשחק לפני הכל. מדי פעם יש לילה שאתה מקריב לשידור חי מתחילתו ועד סופו, עם פסקי הזמן והכל, נותן את כולך. יש לילות שבהם אתה מוותר מראש, חייב שינה, מתעורר בבוקר ומגלה שנגמר 25 הפרש, ושוב מודה לאל.
היופי הוא שזה רק הולך ומשתפר, עוד ועוד מונח על הפרק ככל שמתקדמים, עוברים משיא אחד לסיפור הבא. בסיום הסדרה מול ממפיס לברון ג'יימס מיהר לחדר ההלבשה כדי לא להתלכלך עם דילון ברוקס, בסדרה מול סטף קרי כל העולם חיכה לחיבוק ביניהם. המשחק היה גמור, אבל אף אחד לא כיבה את הטלוויזיה. אף אחד לא יצא מהאולם. רק לראות את לברון וסטף מתחבקים, מברכים זה את זה, עם כל כך הרבה הערכה הדדית, הבנה של מקומם בהיסטוריה.
"יש כל כך הרבה כבוד, כל כך הרבה הערכה", אמר קרי על החיבוק עם לברון, "הידיעה שאתה חייב להיות במיטבך מולו, כל מה שעברנו זה מול זה, עם קבוצות שונות, התחושה שהוא מוציא ממך את המיטב. זו ההערכה לכל הקרבות שהיו לנו, הניסיון שצברנו, זה פשוט כדורסל ברמה הכי גבוהה שיש. זה כל מה שאפשר לבקש". אמן.