אין ספורט בימים אלה, בטח לא בצורה שהכרנו אותו, המעט שיש לא מצליח לעורר עניין, ובכל זאת עולם הספורט הצליח לספק לנו השבוע כמה רגעים חזקים, מרגשים, אפילו מרוממי נפש. כך, למשל, רגע הספורט הכי עוצמתי השבוע היה מסיבת העיתונאים של ברק בכר, כשמאמן הכוכב האדום בלגרד נכנס בראשי הכדורגל האירופי עם נאום קורע לב ומעורר גאווה. אומנם הדרמה התחוללה רק בחדר התקשורת, הרחק מהמגרש, וכמובן שבמשחק עצמו לא צפיתי - איך אפשר עכשיו לפנות מקום וזמן לכוכב האדום נגד לייפציג, עם כל הכבוד - ובכל זאת הנה רגע שיא מזירת הספורט, ואם יורשה להשתמש במונחים מהעולם שלנו, הרי שהנאום היה התקפי, נועז, בתזמון נכון, ברגע האמת.
גם נבחרת ישראל בכלל לא משחקת, ובכל זאת הצליחה לרגש השבוע כפי שלא ריגשה מעולם, לעורר כבוד והזדהות כפי שלא עשתה מאז ימי סטלמך וחודורוב בברית המועצות. ואין הכוונה להכנות לקראת המשך מוקדמות היורו - איך בכלל אפשר לדבר על המשחקים עצמם, מי יכול לחשוב עליהם כרגע, מי מסוגל לייחס להם משמעות - אלא כמובן לסרטון ההסברה (מה כבר יש להסביר, לעזאזל) על הילדים החטופים. השימוש בילדים שמלווים את השחקנים היה מדויק, פגע בדיוק בנקודה, עם שימוש ברגע קלאסי מעולם הכדורגל, תזכורת לתמימותם של ילדים טהורים שנלהבים רק מהזכות לעלות למגרש, לתת יד לכדורגלנים ולעמוד תחתם על הדשא - והנה, בכלל בלי לשחק, סוף סוף נחת מהנבחרת, שגרמה לנו לדמוע ולהריע.
אלה הם חיינו בזמן האחרון. הימים בהם עצמנו עיניים במיטה ודמיינו שערים נראים רחוקים. כיום נבחרת ישראל מסבה גאווה כששחקניה מתגייסים להסברה. ערן זהבי ודולב חזיזה הופכים לקונצנזוס, אבל הכדורגלן הנערץ בליגה הוא בכלל מנשה זלקה. איל ברקוביץ', שדבריו נלקחים בעירבון מוגבל בימים נורמליים, מצליח לעורר הזדהות בנאום כואב וסוחף עם משפחות החטופים. הכוכב האדום משחקת בליגת האלופות, והצופה מתעניין רק בסיכה הקטנטנה שעל דש החליפה של בכר.
אין חשיבות לספורט אמיתי, לתוצאות, למיקומי טבלה. אם פעם המשחקים נחקקו לנו בראש ובלב, היום זה כל מה שמסביבם. סלטיק, למשל, פעם קבוצה סימפטית ואהודה בישראל, הפכה לאויבת נצחית. היא עולה לשחק, וכמובן שהתוצאה שולית, לא מעניינת, למי אכפת, רק הדגלים שמספרם גדל ממשחק למשחק, רק על זה אנחנו חושבים. סקוטים ירוקים חמודים הפכו בן רגע לסקוטים בורים אנטישמים. בלתי נסלח.
אלה ימים בהם תדמית של קבוצות משתנה ומתקבעת מחדש, אולי לתמיד. היורוליג, למשל, נראית כמו מסגרת מיותרת, הידיעות על תוצאות המשחקים בכלל לא נקלטות בעיניים, אבל הדיווחים על הישיבה הדרמטית בניסיון להדיח את מכבי תל אביב והקבוצות הישראליות הצליחו להרתיח. הטורקיות והספרדיות שהיו נגדנו, נזכור את זה תמיד. תודה ליווניות. לא נשכח.
האירועים כל כך חזקים, האפקט עוצמתי. ליברפול שברה את לבנו, ויהיה קשה לסלוח לה, להמשיך לצפות במשחקים שלה כאילו לא בגדה בכמה מאוהדיה הנאמנים ביותר. גם מנצ'סטר יונייטד כנראה לא מבינה את עוצמת החיבור שהרגישו אוהדים בישראל לקבוצות מאנגליה, ועד כמה ההתנערות הזאת מהנרצחים, אוהדים מסורים, פוגעת בנו ומעליבה, צורבת בלב עד כדי רצון להתנתק.
אנגליה, איטליה, ספרד וליגת האלופות, כל כך הרבה כדורגל, ורק שער אחד נחקק בראש: אוסקר גלוך כובש בסן סירו. זה כמובן הביצוע המרשים של הילד האהוב הזה, אבל כל מה שמסביב. הסימון 30 לכבוד הילדים החטופים. הפוסט שהעלה למחרת, עם מה שכולנו מרגישים - "הגשמתי חלום אבל לא יכולתי לחגוג, המחשבות רק על המדינה והחיילים". העולם לא התרגש איתו, אירופה לא בכתה, מעטים התייחסו לנאום של בכר. אבל אנחנו זוכרים, זוכרים הכל. ולא נצליח לשכוח.