לפעמים, טוב שערן זהבי מבין את מקומו בחברה. לא מדובר בכניעה מצידו ולא מדובר בויתור על עקרונות, מדובר בהבנה ברורה של זהבי מי הוא, מה מקומו בכדורגל הישראלי - בדור האחרון וגם עכשיו - מה תרומתו לנבחרת, ומה תהיה תרומתו למאמץ הלאומי, למאמץ ההסברתי ובעיקר למאמץ המקצועי. הוא בנבחרת, ולא משנה באילו תנאים, טוב בהרבה לעם ישראל מאשר כשהוא לא בנבחרת. זו הכרה ברורה של אדם במעמדו המיוחד. הלוואי ואת מה שעשה הבוקר בביתו של רונן קצב בצפון תל אביב, היו מאמצים גם נבחרי הציבור.
זהבי ראה בדיוק מה קורה במדינה. זה לא רק השכול הנורא והזעם הגדול כלפי חמאס-דעא"ש, זו ההתגייסות הלאומית, הצבאית ואזרחית. זה 360 אלף איש שעזבו הכל לפני שבועיים וחצי, ובתנאי שטח לא פשוטים, תורמים למדינה, בוודאי כשמדברים על שחקן כמו מנשה זלקה, שזו דרך חייו: לתרום בלי היסוס.
המקלדת הזו כתבה לא אחת על כך שנבחרת היא לא שירות מילואים. בעת הזאת, נבחרת היא שירות המילואים שהשחקנים שלנו לא עושים כי ברובם הם לא דרושים. זה השירות שלהם, זו התרומה שלהם, זו ההגשמה שלהם, זה ייעודם, כך הם מרגישים. ערן זהבי בא למילואים, התגייס והתנדב. זו לא רק ההכרה כי יכול היה לעשות זאת קודם, זו ההכרה בכך שאם הוא עושה זאת בעת הזו, הוא עושה טוב לעם ישראל, אבל גם ובעיקר לעצמו. לא לאגו שלו, לא ליחסי הציבור שלו - הוא עושה זאת לנפשו.
נכון, עכשיו כשהוא בפנים אפשר לשפר עמדות, להתעלם מאובדן הביתיות, להתעלות מעל רצף המשחקים הקשה והלוחץ שמפגיש את הנבחרת בזו אחר זו מול שלוש הנבחרות האיכותיות בבית במטרה להגיע ליורו, למרות ודווקא מול כל הסיכויים.
יש אנשים שלא אוהבים את ערן זהבי, וגם כאלה שטפלו על יוסי בניון כל מיני פייקים ("בניון לא רוצה שזהבי יאפיל עליו"), אבל תודו שהיה משהו מאוד מרומם נפש בסיכום הזה, בתקופה לא נעימה לכולנו וגם בקטנה לספורט הישראלי.