כולם צודקים, כולם נלחמים על עתיד המועדון, אבל שני הצדדים מציגים ראיית עולם אחרת, שונה לחלוטין. הדיון הפנימי בקרב אוהדי הפועל תל אביב בכדורסל בנוגע למעבר ליד אליהו הוא רגע ספורט יפה שמסמל את הקרע של העידן המקצועני
המשחק בין סיטי לארסנל סיפק שערוריית שיפוט, בזבוזי זמן, בונקר מביך ותקריות אלימות, ועדיין היה בידור משובח. ככה זה כשהמשחק נע בין האידיאל של גווארדיולה לפראות של השחקנים על הדשא
הוא נדחף בחזרה לזירה, למרות שבריאותו בסכנה. הוא מונע על ידי כוח אפל, שרודף אותו כל חייו. זה לא הכסף שמלהיב אותו, כמו המרדף אחרי התהילה. מייק טייסון מודה שהוא מכור לכאב, ובגיל 58 מחפש ריגוש אחרון. זה עלול להיגמר רע, אבל למי אכפת?
ההחלטה החריגה של רונלד קומאן להדיח מיידית את סטיבן ברחוויין מנבחרת הולנד רק בגלל שבחר לעבור לליגה הסעודית היא מסר בשם כל האוהדים: מבינים את המרדף אחרי הכסף, אבל דעו לכם שפרצופכם האמיתי נחשף
מייקל פורטר, שמרוויח עשרות מיליוני דולרים בשנה, אמר שהכסף בספורט מקשה עליו ליהנות מהכדורסל והרתיח את ההמונים: איך אתה מעז להציג מציאות מורכבת?
האהבה לאתלטיקה. הסגידה למתעמלים. ההשתאות מהשחיינים. המקום היחידי בעולם בו מקום 3 הוא חלום. בין אם זה קפיצות למים או חתירה בנהר סוער, פז חסדאי מנסה להסביר לילדיו למה האולימפיאדה זה שיא השיאים
הקשר לא העלה ברוחו ש"שיר אוהדים עליז" של אוהדי ארגנטינה ייצור כזאת סערה עולמית, אבל המציאות שוב נחשפה: ההווי ביציעי הכדורגל הוא אלים בבסיסו, ומהווה בית נוח לגזענים. השבוע גם אבו פרחי הרגיש את זה
למה דווקא סרטון זניח מאוסטרליה סיפק את רגע הספורט הכי מלבב של השבוע, מה ההבדל המהותי בין הארי קיין ללאמין ימאל ומה הופך את יום ראשון למושלם ומתסכל כאחת. אם מישהו תהה למה אנחנו מכורים לספורט, הנה התשובה
השנים חולפות, ועדיין אין באירופה כוכב כדורגל שמתקרב לעוצמות של רונאלדו. הוא כבר בן 39, אבל לברון ג'יימס הגשים השבוע עוד חלום בלתי נתפס. שני כוכבי העל, רעבים וממוקדים, ממחישים מה מבדיל אותם מכל השאר
בזמן שהסרטון המביך של קומאן ממחיש את הסטרס, מליקסון ושכטר הם שוב נקודת האור של היורו. על טורניר עוצמתי, דרמות משפחתיות של 19:00 בערב ונבחרת טורקית מופלאה שפשוט אי אפשר לאהוב
יורו 2024 נפתח בצורה מושלמת. הכדורגל מעולה, האולפנים מצוינים, הסקוטים מעוררי קנאה. אבל דווקא תמונה קטנה של רובי קין מזכירה את המרחק העצום בין החגיגה האירופית לבין ישראל
בגלל המחויבות לאוהדים, ההזדמנות הנדירה, התנאים שמשתנים וכבודו של הכדורגל. עם כל ההערכה לשליטה ההיסטורית של ריאל מדריד, יש לא מעט סיבות לתמוך בניצחון של בורוסיה דורטמונד בגמר ליגת האלופות
שרן ייני היה מכביסט ייחודי, והפרישה שלו מראה צד יפה של המועדון. הפרידה מסבוריט הייתה מרגשת, ומזכירה עד כמה טעון המצב ואת הפער בין הכדורגל לחיים עצמם. ואז הגיע ביטול חגיגות האליפות, שרק הגביר את תחושת הגאווה של אוהדי מכבי תל אביב
המאמן נראה כמו פקעת עצבים על הקווים, הכוכב משדר לחץ (ומזכיר את נמני בשנותיו האחרונות), ומעבר לבעיות המקצועיות, רגע לפני משחק העונה, נשאלת שאלה חשובה: האם זהבי וקין מסוגלים להרגיע את מכבי תל אביב הלחוצה?
בין בלומפילד לבלגרד, אוהדי הספורט חוו השבוע רגעי לחץ מכדורגל וכדורסל, כולל טרגדיה אחת שלא יוצאת מהראש. אולי הגיע הזמן שהסביבה תרגיע קצת את הרוחות
זה התחיל בהתנהלות על הדשא ונגמר בריאיון מופתי: הניצחון של ריאל מדריד על מנצ'סטר סיטי היה ניצחון של הכדורגל על "הכדורגל המודרני", וג'וד בלינגהאם הוא הדוגמה המושלמת
מדמבלה ועד רפאלוב, מליגת האלופות ועד ליגת העל, כדורגל הוא עולם קטנוני, מלא בוויכוחי סרק של אוהדים עיוורים שבטוחים בצדקתם, מרגישים גדולים ומקופחים בו זמנית. אבל יש הבדל אחד מהותי
ההייפ גובר, התקשורת משתגעת, הצרכן מתלהב, מרגיש FOMO, ובלי לשים לב גם חובב ספורט ישראלי מוצא את עצמו יושב באמצע הלילה ומתרגש ממשחק של אוניברסיטת אייווה. זאת לא קייטלין קלארק, זה אנחנו
פתאום סטף קרי התחיל לבכות. על חבר שלו שאיבד את הדרך, על הקבוצה שלו שמתקשה. באותו רגע, כל מי שמלגלג על הזלזול ב-NBA או על הכסף המשחית וההתמסחרות, גילה עד כמה חזק העומק הרגשי והחיבור למשחק
העבירה של קניקובסקי, האדום של רביבו, הנאום של זהבי והחולשה של קינדה. נבחרת ישראל שוב הוכיחה שיש לה יכולת להפוך כל הפסד לגרנדיוזי, כמה רגעים סמליים מול איסלנד המחישו עד כמה הבעיה היא מורכבת
מה ניתן ללמוד מהתלהמות הפרשנים (ומאמן הנבחרת), מה יאמרו זקני המועדון, ואילו קלישאות כדורגל אפשר לאמץ בעת שכזו? אוהדי מכבי תל אביב מנסים להתמודד עם טראומת אולימפיאקוס, הנה כמה שיטות (לא באמת מועילות)
יום חמישי סיפק חגיגת כדורגל. מכבי תל אביב ומכבי חיפה במיטבן. חזקות, בטוחות, מעוררות גאווה באירופה. האם הגיוני שבשם "מאבק באלימות" ישבשו את מירוץ האליפות המרתק ביניהן?
ספורטאים חסרי גבולות, שופטים מיותרים שמושפלים, עקרונות שהורסים את המשחק ומלחמה אלימה באלימות. אנדריי רובלב התפרץ על השופט והועף מטורניר דובאי, אבל התקרית חורגת מעולם הטניס, ואפשר ללמוד ממנה הרבה
התקשורת קוטלת, הקהל לועג, בישראל הוא שנוא בגלל הנזק שהוא גורם לאבדיה, אבל ג'ורדן פול הוא סמל לבעיות גדולות ומורכבות יותר. המפלה של כוכב וושינגטון עברה לשלב לא מצחיק ולא מהנה: התעללות חסרת רחמים
כשיוסי אבוקסיס אומר שהוא לא חלק מהיריבות בין בית"ר ירושלים להפועל ת"א הוא לא מפגין מקצוענות, אלא יורק בפרצוף של האוהדים התמימים ופוגע במורשת שלו ככדורגלן. על רגע עצוב וחוסר הבנה
איך אפשר להאמין לאברמוב ואבוקסיס אחרי הפיצוץ ביניהם? למה הבעלים מייחס כזאת חשיבות ל"חברות", ומה אמורים להרגיש אוהדי בית"ר ירושלים? מסיבת העיתונאים שעשעה את הקהל, אבל חשפה אמת עצובה
למה הפרשנות של ניק קיריוס היא הדבר הכי מלהיב בתחרות, איך ג'וקוביץ' הגיע למצב שבו הפסד הוא סנסציה, האם החוק החדש פוגע במסורת של הטניס ומה משבש את טורניר הנשים. 5 נקודות על אליפות אוסטרליה
למה הפריחה של ליאור רפאלוב היא הבשורה הכי מלהיבה לליגת העל, איך ייתכן שהשלמנו עם הדיווחים על עשרות עצורים שבאו למגרש עם כלי נשק, ונגד מה ערן זהבי באמת מחה בסיום. 3 הערות על משחק העונה
השופטים על המגרש טועים, שופטי המסך מטעים אותם, הוועדה המקצועית קוטלת, המשבץ מקבל החלטות מפוקפקות, ולמעשה כולם זורקים רפש לכל עבר ומלכלכים זה את זה. כך החלטה קטנה של יגאל פריד הזכירה עד כמה המערכת מעוותת
ליאו מסי מרחף בחלל אבל עדיין מהפנט, רונאלדו ונדאל נלחמים על כבודם האחרון, סימון ביילס ולברון מוצאים אנרגיות גם מעבר לשיא, אבל יש אחד שהוא מעל כולם. 2023 היא שנתם של הכוכבים הוותיקים, שמסרבים להיגמר
