אל תיתנו להם להרוס: הכדורגל פורח, ובית הדין פוגע בליגה
יום חמישי סיפק חגיגת כדורגל. מכבי תל אביב ומכבי חיפה במיטבן. חזקות, בטוחות, מעוררות גאווה באירופה. האם הגיוני שבשם "מאבק באלימות" ישבשו את מירוץ האליפות המרתק ביניהן?
פז חסדאי
משנה לעורך וואלה! ספורט
כל הכתבות של פז חסדאי
למי יש יותר כבוד: שערוריית הטניס בדובאי הרסה את המשחק
ספורטאים חסרי גבולות, שופטים מיותרים שמושפלים, עקרונות שהורסים את המשחק ומלחמה אלימה באלימות. אנדריי רובלב התפרץ על השופט והועף מטורניר דובאי, אבל התקרית חורגת מעולם הטניס, ואפשר ללמוד ממנה הרבה
לעוף ולא ליפול: היחס לג'ורדן פול כבר נהיה אובססיבי ואכזרי
התקשורת קוטלת, הקהל לועג, בישראל הוא שנוא בגלל הנזק שהוא גורם לאבדיה, אבל ג'ורדן פול הוא סמל לבעיות גדולות ומורכבות יותר. המפלה של כוכב וושינגטון עברה לשלב לא מצחיק ולא מהנה: התעללות חסרת רחמים
דע מאין באת: הערכים הבעייתיים של יוסי אבוקסיס
כשיוסי אבוקסיס אומר שהוא לא חלק מהיריבות בין בית"ר ירושלים להפועל ת"א הוא לא מפגין מקצוענות, אלא יורק בפרצוף של האוהדים התמימים ופוגע במורשת שלו ככדורגלן. על רגע עצוב וחוסר הבנה
הצגה אחת גדולה: המסע"ת של אברמוב הייתה בידור לא מצחיק
איך אפשר להאמין לאברמוב ואבוקסיס אחרי הפיצוץ ביניהם? למה הבעלים מייחס כזאת חשיבות ל"חברות", ומה אמורים להרגיש אוהדי בית"ר ירושלים? מסיבת העיתונאים שעשעה את הקהל, אבל חשפה אמת עצובה
עולם חדש מופלא: קיריוס, ג'וקוביץ' והמהפכה באליפות אוסטרליה
למה הפרשנות של ניק קיריוס היא הדבר הכי מלהיב בתחרות, איך ג'וקוביץ' הגיע למצב שבו הפסד הוא סנסציה, האם החוק החדש פוגע במסורת של הטניס ומה משבש את טורניר הנשים. 5 נקודות על אליפות אוסטרליה
הלב של הכדורגל הישראלי: סיפור האהבה של ליאור רפאלוב
למה הפריחה של ליאור רפאלוב היא הבשורה הכי מלהיבה לליגת העל, איך ייתכן שהשלמנו עם הדיווחים על עשרות עצורים שבאו למגרש עם כלי נשק, ונגד מה ערן זהבי באמת מחה בסיום. 3 הערות על משחק העונה
כולם מזלזלים בכולם: טעות השיפוט שחשפה התנהלות מגוחכת
השופטים על המגרש טועים, שופטי המסך מטעים אותם, הוועדה המקצועית קוטלת, המשבץ מקבל החלטות מפוקפקות, ולמעשה כולם זורקים רפש לכל עבר ומלכלכים זה את זה. כך החלטה קטנה של יגאל פריד הזכירה עד כמה המערכת מעוותת
כל אחד והדלק שלו: הכוכבים הזקנים הם התופעה הכי יפה ב-2023
ליאו מסי מרחף בחלל אבל עדיין מהפנט, רונאלדו ונדאל נלחמים על כבודם האחרון, סימון ביילס ולברון מוצאים אנרגיות גם מעבר לשיא, אבל יש אחד שהוא מעל כולם. 2023 היא שנתם של הכוכבים הוותיקים, שמסרבים להיגמר
הכי ישראלי שיש: רק אנחנו הבנו מה באמת עובר על ברק בכר
הנתק בין ברק בכר לכוכב האדום היה מהותי. בזמן שבסרביה המשיכו בסחרור האופייני, החל מה-7 באוקטובר הראש של המאמן היה במקום אחר. אולי הקדנציה נגמרה עם פיטורים וכישלון, אבל הישראלים מחוברים אליו מאי פעם. מכאן הכל מוביל למקום אחד ברור
ההצגה הגדולה בתבל: שנה אחרי, העיוות מהמונדיאל בקטאר צורב מתמיד
האצטדיונים המפוארים, המגדלים בדוחא, הלימוזינות של השיח'ים. אם פעם הפאר הקטארי נראה מזויף, כיום התמונות מהמונדיאל כבר מעוררות בישראלים אימה. כך ארגנטינה "הצילה" את הטורניר האפל של פיפ"א
הרבה מעבר לבושה: ההתנהלות המסוכנת של הפועל תל אביב
הנהלת הפועל תל אביב אוכלת את הדייסה הרקובה שהיא בישלה: מי הופתע מביזוי טקס הזיכרון, מה החלק הכי מביש בהודעה של האדומים, מה נראה שהם הרגישו מאחורי הקלעים ומה צריך להדאיג את כולנו לעתיד
זה הזמן לסלוח: הליגה חוזרת, וחובה לגלות הבנה כלפי השחקנים
הנטייה היא לזלזל בקשיים של ספורטאים מקצוענים, אבל שחקני ליגת העל נדרשים עכשיו "לספק הצגות" ולהיות ייצוגיים ובמיטבם לעיני כולם בשידור חי, בתקופה שבה גם להם לא ממש מתחשק לשחק כדורגל. הקהל חייב לגלות סבלנות והתחשבות
שקועים עד הצוואר: פליטת הפה של חזן הפכה את הנבחרת לבדיחה
איך אחרי שאלון חזן הבטיח שינסה להחזיר את הכבוד והגאווה לנבחרת, אנחנו אמורים לקבל את המשפט על ה"חם-צוואר"? איך גם בתקופה הכי מלוכדת, נבחרת ישראל מצטיירת כנקמנית, קטנונית ולוחמנית? ואיך אחרי האכזבה המקצועית, מתברר שהכישלון הכי מובהק שלה הוא מחוץ למגרש?
כדורסל יקר, סלח לי: המכתב שדריימונד גרין חייב לחובבי ה-NBA
"זה הרבה מעבר ליצר תחרותיות או 'ניהול כעסים'. צריך להודות, יש לי בעיית אלימות. שכחתי מהי מנהיגות, מהי דוגמה אישית ואחריות, זנחתי את חבריי והשפלתי את עצמי ואת הליגה". מתוך הווידוי שדריימונד גרין לעולם לא יחשוף
על אפם ועל חמתם של כל הרשעים: נבחרת ישראל ייצוגית מתמיד
התנאים לרעתנו. כולם נגדנו. בדיוק בגלל זה, עכשיו יותר מתמיד, נבחרת ישראל אהובה, מחוברת, ועם אבו פאני בהרכב מזכירה שיש אפשרות לשפיות ואחדות. אז בשביל החבר'ה מאופ"א ופיפ"א שמסתכלים עלינו בדאגה ובעין עקומה: בואו ננצח
עולים לחימום
בימים בהם אימון כדורגל הוא סכנת חיים, ויכוחי החל"ת של אברמוב ובית"ר ירושלים מחזירים את חובבי הענף לנורמליות ישנה, מלוכלכת ותמימה
זה לא רק ספורט: הרגעים סביב המלחמה שלעולם לא נשכח
ברק בכר קורע את הלב. זהבי וברקוביץ' הופכים לקונצנזוס. היורוליג בוגדת יחד עם סלטיק וליברפול, והנבחרת גורמת נחת וגאווה בלי לשחק. הספורט עצמו הפך זניח, למשחקים אין חשיבות, אבל עולם הספורט סיפק רגעים שנזכור לנצח
מיקי זוהר, הסתבכת: כל העיניים נשואות ב"תקווה" אל שר הספורט
כמה אפשר לדבר על בעיית האלימות בספורט ולא לעשות כלום? כעת לאוהדים אין ברירה: לאחד כוחות, לחזק את המחאה ולהפעיל לחץ ציבורי על שר הספורט, שהפך לסמל הבעיה והכתובת העיקרית. כי משהו חייב להשתנות
סליחה, אבל זה בלתי נסלח: אוהדי כדורגל חסרי רחמים כלפי שוערים
עומרי גלזר נתן משחק כמעט מושלם, אבל דווקא השגיאה לא יוצאת לנו מהראש. איתמר ניצן נכשל, ואין על זה מחילה. כל השחקנים יצירתיים, רק העבודה של שוער היא אפורה. זה לא הוגן, אכזרי, לפעמים נובע מחוסר הבנה. אולי עכשיו זו הזדמנות לבקש מהם סליחה
עוד נגיעה: כמה תיאוריות גדולות אפשר לבנות על שער אחד קטן?
שער הניצחון של קניקובסקי בנבחרת הוא סמל לכל הטרלול סביב הכדורגל: מהלך חצי מקרי, שמשכיח כל מה שקרה לפני, ועליו אפשר לבנות תיאוריות פומפוזיות ופרשנויות שרק הורסות את הקסם של המשחק
מהימים המכריעים בתולדותינו: החשיבות האמיתית של המשחק נגד רומניה
אם ההצלחה של הצעירים בקיץ החזירה לנבחרת ישראל את התקווה, ההתנהלות של חזן ובניון החזירה את הענף למצבו הטבעי: מסוכסך וממורמר עם תחושה של פוטנציאל לא ממומש. לכן המשחק מול רומניה הוא בעל חשיבות סמלית: בואו ננצח, ונכריע לאן פנינו
מה עובר עלינו? על טפרי, ניצחונות ותקוות לשנה החדשה
המדליה המופלאה של מארו טפרי במרתון הייתה המשך מפתיע לתקופה גדושה בהישגים בספורט הישראלי: ווינריות, אמונה וביטחון עצמי מחליפים את הלגלוג, הכישלונות והציניות. למה מגיע לנו כל הטוב הזה?
אנא, סתמו לנו את הפה: הלוואי וברדה, דגו וקין יצליחו העונה
האם מוגזם לבקש שלפחות בטרנר יתייחסו בכבוד לאליניב ברדה? האם היה מאמן שהתקבל בזלזול כמו שמופנה למסאי דגו? ואיך ייתכן שספורטאי כמו רובי קין מתקבל פה בסקפטיות? שלושה מאמנים, שלושה בני אדם, תרבות קלוקלת אחת
הכוח בידיים שלהם: העונה שבה בית הדין עשוי להכריע את האליפות
טוב שביטלו את עונש המשחקים ללא קהל, אבל יש לזה השלכות מסוכנות: יותר יציעים ייסגרו, יותר נקודות יופחתו, ובית הדין המשמעתי עשוי להכריע גורלות ולהנציח פה תרבות של בכיינות ושליליות. העונה עוד לא החלה, וכבר יש סיבות לדאגה
הגדול מכולם: כל הקלישאות על גמר ווימבלדון נכונות
בקהנדים, אייסים, זינוקים על הדשא, ועדיין אחרי חמש שעות של טניס סוחט רגשות, הדבר שהכי בלט והורגש זה עד כמה הם חזקים מנטאלית וחסרי פחד, ואיך התמודדו עם הטלטלות הרגשיות. דג'וקוביץ' ואלקראס נתנו מופע בלתי נשכח בווימבלדון, ואיכשהו כל אחד יצא טוב מהשני
אוהבת את הספורט, אוהבת את החיים: האופטימיות המרגשת של לי קורזיץ
המחויבות לניצחון וההקרבה המסוכנת. התשוקה לים והמחיר שהיא גבתה. הגישה האופטימית מול המחלה האכזרית. הפוסט של לי קורזיץ היה שיר אהבה לספורט ולחיים, והמחיש מה מרכיב אלופה
מהפכה, אבל לא זאת שלוזון מדבר עליה
לא נכבוש את אירופה, הנאומים של לוזון מוגזמים, ליגת העל תישאר ליגת העל, אבל החוויה מהנבחרות הצעירות תשנה משהו בתפיסה של האוהד הישראלי: טיפה אמונה, קצת תקווה, ווינריות שחלחלה, והכי חשוב, עוד רגע של סבלנות לפני ששורקים בוז לילד מהנוער
תודה ושלום: הייאוש מאחורי ההודעה "אתה לא בתוכניות"
יום אחד ספורטאי מתבשר שכבר לא רוצים אותו. הוא נזרק כי התפוקה שלו לא מספקת. זו הודעה חד צדדית, אכזרית ופומבית, שמערערת את כל הפאתוס הרגשי וממחישה איך עובד הביזנס. או בקיצור, אתה לא בתוכניות שלנו יותר, לך תן ת'נשמה בקבוצה אחרת
מגיע להם יותר: גיא לוזון פוגם באהבה לנבחרת הצעירה
כל נבחרת כדורגל ישראלית משחקת עם משא כבד על הכתפיים והיסטוריה של ייאוש ומרמור, ולנבחרת הצעירה הוסיפו גם את המשקל של גיא לוזון, שמצליח לקומם בכל פעם מחדש. החיבה לנבחרת רק ממחישה את עוצמת הקסם והכישרון של גלוך, פרץ והחברים