אותה התשוקה, אבל מי רואה את זה? המאבק הנואש של ספורט הנשים
המאבק של מייגן ראפינו והקמפיין שהוביל מרקו אסנסיו לטובת כדורגל הנשים הזכירו את הקיפוח המובנה, התפיסה המעוותת ואת העובדה הפשוטה: עוד כמה שנים נביט לאחור, ולא נאמין ששידרו פה רק ספורט של גברים
פז חסדאי
משנה לעורך וואלה! ספורט
כל הכתבות של פז חסדאי
הם לא יחליטו: מדינת ישראל שוב נגד וילי רוטנשטיינר
המתקפה חסרת הפרופורציה על מאמן הנבחרת הובילה לתופעת ה"וויליזם", כשאוהדים הגנו עליו בחירוף נפש ממלתעות התקשורת וההגמוניה. על נימוס ואכזריות, זהבי ונאתכו ומשפט אחד שאומר הכול
הכבשה השחורה: אולי הגיע הזמן לשנות קצת את הגישה כלפי נבחרת ישראל
אם כלפי הקבוצה שלו האוהד מחפש רומנטיקה ויודע להפגין חמלה ואהבה חסרת תנאים, הנבחרת זוכה ליחס אכזרי, הלקאה עצמית ולא מצליחה לצאת מהמעגל השלילי. הגיע הזמן לשחרר את הייאוש והרוע, ופשוט לוותר
מה הוא ביקש? קצת נחת: המסר הבעייתי של משה חוגג לבית"ר ירושלים
בציוץ של משה חוגג על "חמשת בכירי המשתכרים בבית"ר" מסתתרת כל הגישה הבעייתית שלו לכדורגל: הנטייה להאשים אחרים, לזרוק אחריות, לחשוב שהכל זה כסף, העיסוק העצמי וטיפוח התדמית, ובעיקר הציפייה שהצעצוע שלו יספק לו שעשוע מיידי
עוד יום בהיסטריה של כריסטיאנו רונאלדו
הוא קורבן של הסטנדרטים העצומים שקבע, שנוא ונערץ במקביל, כל נפילה שלו מטריפה עולם שלם והשבוע הוכח: הוא מותג יותר גדול מיובנטוס. כריסטיאנו רונאלדו מרתק גם כשהוא מפסיד, והפרק הבא יהיה מעניין לא פחות
מה בסך הכול ביקשנו? מערכת ה-VAR רק מגבירה את חוסר האמון בשופטים
המטרה של ה-VAR הייתה להגביר את תחושת הצדק בכדורגל ולמנוע עוולות, אבל לאחרונה המערכת מייצרת תוצאה הפוכה: האמון בשופטים נפגע, תחושת התסכול גוברת, וההחלטות של שופטי המסך מקוממות הרבה יותר מאלה של קוון מוגבל. ככה זה כשצריך לפרש את החוק
למה מי הוא בכלל? כשסארי פלאח קוטל את בלם ברצלונה
האם הגיוני ששחקן מבני סכנין יירד על בלם ברצלונה ויאמר שהוא "גמור"? כשסארי פלאח מבקר את קלמון לנגלה, הוא למעשה נותן הכשר לאוהדי ספורט לקטול את גיבוריהם: אז מה אם אתם טובים יותר ממני, יא אפסים
קוראים לזה שגעת: הטרפת הקבועה סביב הדיונים והעונשים בבית הדין
הקטטה והמוכטה. הקללות והראסיה. אחת לשבוע עיני האוהדים נשואות לבית הדין בתהייה כיצד המשפטנים המכובדים ייקחו רגעי כדורגל קטנים, וינפחו אותם מעבר לכל פרופורציה. אז מי מרוויח מזה, מה הנזק, ולמה זו גם קומדיה וגם טרגדיה?
מהומה על לא מאומה: המכות בדרבי של חיפה הן ממש לא הבעיה של הכדורגל
רימונים, סחיטה, יריקות. מעצרים, איומים, קללות. פרשנים מתלהמים, צביעות של בעלים, פנאטיות של אוהדים. בטבלת אירועי האלימות בכדורגל הישראלי, ה"תגרה" מהדרבי החיפאי ממש רחוקה מהצמרת
מכה קטנה בענף: העימות בין לוקאקו לזלאטן הזכיר את הבעיות בכדורגל
העימות החריף בין איברהימוביץ' ללוקאקו היה יכול להיות רגע נחמד של כדורגל, אבל במקום להמחיש את האמוציות והמחויבות לדרבי, הוא מהר מאוד התגלה כמאבק אגו, ורק חשף עד כמה זלאטן שחק את התדמית שלו
מצטערים, זה כבר לא עובד: זידאן מרגיש את כפיות הטובה כלפי המאמנים
איך מתקבל בטבעיות שריאל מדריד שוקלת לפטר את אחד ממאמניה הגדולים אי פעם? למה פנאתינייקוס מאמינה שדווקא ישראלי יוציא אותה מהמשבר? זידאן וקטש ממחישים עד כמה מעורפל הוא תפקיד המאמן, ואיך הוא נתפס כהימור
עוד רימון, פחות רימון, מה זה משנה: כך הנורמות בכדורגל הידרדרו
לרגע אפשר להבין למה משה חוגג מרגיש שהוא מופלה לרעה: אם ידיעות על רימון בחצר ביתו של אלי טביב כבר לא מפתיעות אף אחד, למה בהתאחדות החליטו להתלבש על בן ח'ליפה? עוד לא התרגלתם?
חכם, מה הוא אומר? על פליטת הפה של אבי לוזון ביציע מכבי פתח תקוה
זו כנראה רק שפת יציע, לא צריך להתרגש, הוא לא באמת מתכוון להפסיד 4:0, אז מה אם הוא בעל הבית ויו"ר ההתאחדות לשעבר, זה כולה כדורגל, תראו איזה מלך הוא עם עסקת עבדה. או במילים אחרות, מה אמור להרגיש אוהד כשהוא שומע את אבי לוזון
אין מגיע בכדורגל: על הבחירה ברוברט לבנדובסקי לתואר שחקן השנה
כי באיירן מינכן נראית מכונה גם בלעדיו, כי הוא "רק" סקורר, כי מסי עדיין על המגרשים. באופן מוזר, רוברט לבנדובסקי ראוי לתואר שחקן השנה של פיפ"א, אבל האם מגיע לו להיות ראשון בדירוג 100 הכדורגלנים של 2020?
קצת אהבה לא תזיק: "משקל הזהב" יגרום לכם לרצות לחבק את הספורטאים
הסרט "משקל הזהב" לא רק נותן זווית אחרת למשחקים האולימפיים ומזכיר כמה לחץ ומועקות יש על כתפי הספורטאים, אלא גם יגרום לכם לרצות לחבק אותם לפני אולימפיאדת טוקיו, ובעיקר אחריה
שובר הלבבות: פאולו רוסי העלה את כל הזיכרונות ממונדיאל 1982
פאולו רוסי מת, והכול שוב צף: הילד שנשבר לו הלב, האבא שחורג ממנהגו, האוהד הצעיר שמבין שאפשר לבכות מגאווה ועצב ביחד, וחגיגה אחת שלעולם לא תשוחזר. זיכרונות ממונדיאל 1982, עם טלוויזיה שמנה, ספות רכות ומחסל איטלקי
אויב העם היהודי: השבוע בו ראסל ווסטברוק הפך לנספח בסיפור של אבדיה
ישראלים רבים השבוע הרכינו ראש למשמע הבשורה הקשה: ראסל ווסטברוק מצטרף לוושינגטון ויאפיל על דני אבדיה, כאילו לא מדובר בכוכב על, ספורטאי מרתק, שעיר לעזאזל ומפלצת שלא שולטת בתשוקה שלה. מה שבטוח: הולך להיות מעניין
אגדות דשא: עם כל הכבוד למראדונה, סיפור השבוע הוא ברקוביץ' נגד שטראובר
היה פה כל מה שאפשר לבקש מהכדורגל הישראלי: דמויות מנופחות, לכלוכים בשידור חי, אלימות ומין, אינטרסים וערבובים, ניהול חובבני, פרשנים סלבס, והכל מתערבב לידיעה אחת, שאין לה שום קשר לכדורגל. מה הפלא שלכמה דקות גם מראדונה נדחק הצדה?
פריקים וגיקים: על הפער בין ה-NBA לכדורגל ישראלי בערוץ הספורט
למה שידורי ה-NBA של ערוץ הספורט הם מקצועיים ואיכותיים, ובכדורגל הישראלי מתעקשים למשוך את הקהל למטה? דווקא ערב הדראפט המהנה הזכיר את הפערים, הגישה המיושנת ואיך הם רואים את הקהל
למה הם כן ואנחנו לא: מסע בשידורי הכדורגל של יום שישי בצהריים
בזמן שהונגריה וסקוטלנד העפילו ליורו ובישראל בוחנים איפה טעינו, מספיק להצטרף ביום שישי בצהריים למסע בערוץ הספורט בין מגרשי הלאומית ולפרשנינו שייע והאווירון, ולספוג את הפערים. פז חסדאי צלל לביצה
כשאורות הבמה כבים: על העדויות המטרידות נגד סשה זברב
איך ספורטאי יכול להיות מלא ביטחון על המגרש וכל כך מעורער מחוצה לו? ההאשמות הקשות נגד סשה זברב שוב מזכירות את הפער בין התדמית של הספורטאי לדמותו האמיתית, את תחושת חוסר האונים של האוהד ואת ההזדמנות שהפרשה מספקת
החלום של כל אוהד: ז'וזואה ממשיך להיות השחקן הכי מעניין בליגה
חגיגות מראדונה מזכירות לנו מה כובש אוהדים: שילוב של כישרון ושיגעון, ספורטאי שנחשף לחלוטין על המגרש, קצת פראי, קצת מלוכלך, מישהו שאפשר להזדהות איתו, וכמה טוב שהוא בצד שלך. זה מה שהופך את ז'וזואה לשחקן הכי מעניין בליגה
כוכבית של מועקה: גם הרגעים הגדולים בכדורגל מעוררים תחושת פספוס
אוהדי באר שבע מדמיינים איך היה נראה הניצחון בטרנר. מנור סולומון פספס חוויה בלתי נשכחת בברנבאו. רבבות אנשים מרגישים כל שבת שנלקח מהם חלק מהותי מהמשחק. כדורגל בלי קהל, זה משהו שאי אפשר להתרגל אליו
מבחן הבירה: רפאל נדאל הוכיח שהוא כנראה גם הספורטאי הנחמד מכולם
כולם ספורטאים גדולים אבל את מי היית מסדר לבת שלך? מי משעמם ומלא בעצמו, ומי בטוח שהוא בן האלוהים? השבוע בו לברון, רונאלדו, זהבי ונדאל עוררו את השאלה הקלישאתית: עם מי היית רוצה "לשבת לכוס בירה"?
יש דברים שלא משתנים: ההבדלים בין ישראל לסקוטלנד
שוב הפרשנים מדברים על היתרון הטכני שלנו לעומת ההגבהות המיושנות שלהם, שוב נבחן איפה טעינו ולמה זלזלנו, שוב נתכונן להצערה ודיבורים על מאמן, אבל השבוע דווקא גרוטו וחוגג היו אלה שהוכיחו שההבדל בינינו לסקוטלנד הוא מהותי. נבחרת ישראל, הקלישאה שלא נגמרת
אירופה המומה: עד מתי נתלהב מכל מילה שאומרים בחו"ל על ספורטאינו?
הידעתם? הולנד בטירוף על זהבי, בספרד מהללים את וייסמן, בגרמניה מחמיאים לדאבור, ובישראל ממשיכים לחגוג ולהתמוגג מכל ציטוט של עיתונאי עלום מאירופה, גם אם זה השייע של הפרשנים
יצא ילד: אז מה כל כך נורא בקללה של אבו פאני על קיין בחדר ההלבשה?
הוא הביע ביטחון מופרז, אבל גם רגשי נחיתות. גם זלזל בטוטנהאם, וגם חשף את ההערצה. מוחמד אבו פאני צעק שהארי קיין על ה**ן שלו, אבל בעצם התכוון לומר: אני כל כך מתרגש להגשים את החלום שלי. פז חסדאי סולח לו
איחולים לשנה החדשה: תקוות קטנות של חובבי הספורט לתשפ"א
שדני אבדיה ולינוי אשרם יעמדו בלחץ, שרז זהבי ייקח אחריות, שנלמד מירדן ג'רבי: לפז חסדאי יש 35 תקוות קטנות לקראת השנה החדשה, כולל הפרשנים שנמאס לנו לשמוע, והידיעות שנמאס לנו לקרוא
אלמוג בוקר: "חלמתי שאצילי ומיכה יגיעו להפועל באר שבע. עכשיו אני כבר לא רוצה"
פודקאסט "דאבל טים" מארח את עיתונאי חדשות 13, שחשף את סיפור השנה בספורט הישראלי ומודה: "ידעתי שנעשה רעש, אבל לא חשבתי שזה יגיע לממדים האלה. אני מוריד את הכובע בפני מכבי תל אביב, ומקווה שתצליח בגלל הצעד שעשתה"
צליל מכוון: היום שבו הכדורגל באמת חזר
ההתרגשות הפכה לבהלה קלה, הצמרמורות באו והלכו, והנה הוא שוב ביציע, מביט לצדדים, מצטרף לשירה ו... מוציא הכול