הלב של הכדורגל הישראלי: סיפור האהבה של ליאור רפאלוב

אפשר לחזור לרגע לאירוע המטריד מלפני המשחק בבלומפילד? אפשר שנייה להתעכב על הדיווחים האלה שכבר מתקבלים בטבעיות, כבדרך אגב? הרי זו הקדמה קבועה למשחקים טעונים, הודעת משטרה לקונית, שלא מפתיעה אף אחד: עשרות אוהדים נעצרו בגלל תקריות אלימות. שוב מופצות תמונות של אלות ומוטות, כובעי גרב, לפעמים סכינים. "הודות לפעילות נחושה של השוטרים הצלחנו לסכל ולמנוע אלימות במגרשים", נמסר מהמשטרה לצד תמונות של כלי הנשק, ואף אחד לא מתרגש. כן כן, ממלמל לעצמו האוהד, מתי המשחק?

אבל הפעם זה קצת חריג. מה לעשות, תקופה חריגה במדינה. ימים לא קלים, מלאי אבל, זוועות ואימה. אז בואו נדבר רגע על אותו אדם שקם בבוקר, מעמיס על הרכב עשרות מוטות ברזל בניין, ויוצא למשחק כדורגל. לוקח איתו גם כובע גרב, למקרה שיהיו במקום מצלמות אבטחה. מוסיף סכין יפנית, למקרה שהקטטה תתחמם והוא יצטרך משהו חד. תוהה לעצמו אם כדאי להצטייד בלום, אולי מקל בייסבול, כשבראשו הוא כבר מדמיין איך יפוצץ אנשים, אוהדים של הקבוצה היריבה.

ייתכן גם שיש לו על האוטו מדבקת "ביחד ננצח". סביר להניח שהוא לא רק אומר, אלא גם באמת מאמין, שזו תקופה שבה עם ישראל חייב להתאחד (מאחורי הדעות שלו). הוא בוודאי מוקיר את כוחות הביטחון על המאמצים שלהם בתקופה הזאת, על העבודה הקשה והמחויבות, על העירנות שנדרשת מהם, ובכל זאת לא מהסס להוסיף להם עבודה מיותרת. ייתכן שבימים הראשונים למלחמה הוא היה נסער ושבור, אבל מהר מאוד זה עבר לו, וכעת הוא מרגיש שבשלה השעה, השגרה חזרה, הגיע הזמן להכות שוב אוהדים יריבים. אז הוא מעמיס לבגאז' אגרופנים, תרסיס פלפל, כמה מוטות, כפפות, כל מה שנדרש, כדי להכות ישראלים עם חולצה בצבע אחר. אה, וכמובן, התיק מלא באמצעים פירוטכניים, שאנחנו כל כך אוהבים. תודה על האווירה.

אלה הם כמובן לא "אוהדים שרופים" שעושים זאת רק בשם האהבה לקבוצה, אלא אנשים מסוכנים, מופרעים, עבריינים פסיכים, עם ראייה מעוותת, שמרשים לעצמם לבטא את האלימות שלהם דרך הכדורגל, שמצאו פלטפורמה נוחה למאוויים הברבריים שלהם. והלא ברור לנו שרוב העצורים שוחררו למחרת, שבתי המשפט עמוסים ומתקשים להתמודד עם תיקים "זניחים" כאלה, שגם אם הם יורחקו מהמגרשים הם לא באמת יורחקו, וכו' וכו', עם הבעיות הקבועות, הידיעות הקבועות, שעוברים עליהן בהרף עין, ואפילו כבר הפסקנו לצקצק. איזו מכה.

הלאה, כדורגל. אין ברירה אלא להיאחז בסיפור אנושי מעודד, חיובי, והפעם זה ליאור רפאלוב. כמה סמלי שהגול שלו הכריע את המשחק. שהוא (לכאורה) היה זה שעשה את ההבדל. על פניו דחיקה מקרוב, שער סטנדרטי, אבל הוא הרבה מעבר. רפאלוב היה זה שבעט לשער, סחט את ההדיפה, וכבש מהריבאונד. כלומר, לא רק היה מהיר יותר מכל שחקני ההגנה סביבו כשהקדים אותם במירוץ אחרי הכדור, לא רק חכם יותר כשידע לאן להסתער - אלא בעיקר עירני ונחוש יותר. אין מילים אחרות להגדיר את זה: הוא פשוט שחקן יותר טוב מהם.

הרי הוא לא אמור להיות עירני ונחוש יותר. הוא אמור להיות הקלישאה על הליגיונר שחוזר לישראל אחרי שנים ארוכות באירופה, ונראה חסר מוטיבציה, חסר חיים. רפאלוב אמור להיות בשלב שבו הוא משלים עם זה שתקופת הזוהר באירופה נגמרה, והחזרה לארץ היא תחילת הדעיכה לקראת הסוף הקרב. אבל בדיוק להפך. ההצלחה של רפאלוב היא כל האהבה לכדורגל הישראלי.

לא ברור אם זה הסיפור האמיתי, מה שחשוב זה התחושה שהוא מייצר. והתחושה היא שרפאלוב חזר לחיים בגלל החולצה שאיתה גדל. שאומנם היו לו שנים אדירות בבלגיה, אבל במדי מכבי חיפה הוא שוב מרגיש וייבים מיוחדים. שגם אם היו קשיים, ופתיחת העונה הייתה מדאיגה, והוא לא שיחק כמו שציפה - רפאלוב לא הפסיק להתאמן, לעבוד, לרצות, כי בתוך החולצה הירוקה הוא הרגיש את התחושה המיוחדת הזאת, שלא ניתן להרגיש בשום מקום אחר.

הרי זה מה שמדכדך בלראות ליגיונרים חוזרים לישראל: "שפת הגוף" העייפה, השפופה. לא חסרה להם מקצוענות, הלא בזכות המקצוענות והכישרון הם פרחו באירופה, אבל בישראל משהו שואב אותם למטה. הם מאבדים את כל התשוקה. ליגת העל מביאה להם דיכאון. אצל רפאלוב זה הפוך. הוא מתמלא אנרגיה. הוא פורח. הוא חווה התלהבות נעורים, של הזכות לשחק במדי מכבי חיפה. בכך הוא מסמל את כל מה שקיווינו שיסמל: שאולי הרמה פה נחותה, אבל הקשר הרגשי והחיבור שווים הכל. שעבור שחקן ישראלי זה הישג נהדר לזכות בתואר שחקן העונה בבלגיה, אבל אין דבר יותר כיפי מלכבוש במשחק העונה בבלומפילד.

הטענה היא שערן זהבי "איבד שליטה" כשהתעמת עם האוהד (המגעיל) של מכבי תל אביב שקילל אותו, אבל נראה היה שזהבי די קול. כמובן עצבני מההפסד, אבל לא מתלהם מדי, לא משתולל, פשוט אומר לאוהד "תסתום, אל תקלל, תעודד". על פניו זו ביקורת כלפי תרבות האהדה העלובה בישראל, עם הטיפוסים המתלהמים וחסרי הכבוד ביציעים שלנו, שמשום מה כל כך אוהבים לשרוק בוז לקבוצה שלהם, לצעוק "ביזיון" ו"תורידו את החולצה" ולגעור בהם "אל תבואו לכאן", בניסיון של הקהל להוכיח לשחקנים שהם לא מחויבים כמוהם ולהזכיר להם מי הבוס.

אבל האמת היא שזו ביקורת לא רק על תרבות האהדה של הקהל עצמו. זו קריאה נגד כל האווירה המתלהמת. זו ביקורת על דעת הקהל הנסחפת. על תרבות ה"סטייקים". על הקלות שבה אנשים מרשים לעצמם להתהפך בקיצוניות. ומילא האוהדים. מגוחך עכשיו לקרוא פרשנויות מלפני עשרה ימים בלבד, שקטלו את דגו ואלברמן והיללו את רובי קין, ועכשיו טוענים בדיוק ההפך, בלי שום בושה. עוד עדות לעוצמות של הכדורגל, שסוחפות ומטלטלות, לכל הכיוונים.