הרבה אוהדי כדורגל התקוממו השבוע ותהו למה דווקא אחרי שהורידו למכבי חיפה את הנקודה השנייה, הייתה כזאת מחאה ציבורית רחבה וגורפת נגד בית הדין, כאילו עד עכשיו לא נעשה מספיק נזק ולא הורידו מספיק לכולן (כולל פגיעה אנושה בבית"ר ירושלים). אבל האמת היא שהנקודה הזאת הייתה באמת שונה וכבדה מקודמותיה. אין דבר צורב יותר מלראות בצהרי היום את הטבלה משתנה כפי שהשתנתה: בקובץ PDF, בהודעה יבשה לעיתונות. בלי מהלכי כדורגל, בלי שדר שואג או קהל משתלהב, עם דיינים שמכריעים על מהפך בפסגה בגלל סוגיות משפטיות גבוליות ושנויות במחלוקת. ומה שבעיקר צורם זו העובדה הברורה והפשוטה: יש השנה מאבק אליפות צמוד ומעניין במיוחד. זה עוול לשבש אותו ולפגום בו.
יום חמישי בערב היה באמת אדיר. אחד הימים המלהיבים בתולדות הכדורגל הישראלי באירופה. נכון שהוא נגמר בהפסד בתוספת הזמן, אבל גם זה לא הצליח למחוק את איכות החוויה, להרוס או להעיב על תחושת הגאווה. היה כיף. מבדר. איכותי. שני משחקים, בזה אחר זה, 12 שערים, חלקם מרהיבים, של מיטב בחורינו, המוכשרים וחסרי הפחד. חודש מרץ, שתי קבוצות ישראליות עדיין מטיילות באירופה, בשלבי נוקאאוט, ועושות עבודה יפה. אומנם קונפרנס ליג, אבל מול שתי יריבות מוכרות, מכובדות. מכבי תל אביב באווירה עוינת ביוון. מכבי חיפה בגשם ובבוץ, בתנאים קשים. זה היה ערב של נחת.
זה היה יום "מופלא" ברמה של פלא, תדהמה, כי התחושה היא שהאירועים היו מנוגדים להיגיון, מנוגדים לכל ההיסטוריה והמסורת של הכדורגל הישראלי. מכבי תל אביב, למשל, הייתה אמורה להיבהל מ"הר הגעש היווני". המאמן אמור להגיד לשחקנים שהמטרה היא "קודם כל לעבור את 20 הדקות הראשונות". אבל הנה, זה בדיוק הפלא. דווקא הבחורים מישראל היו אלה שהסתערו וכבשו פעמיים ב-10 הדקות הראשונות.
יותר מזה: דווקא הקבוצה הישראלית הייתה זו שלא נבהלה מהשער המצמק וכבשה את השלישי (איזה גול אדיר!). ובניגוד מוחלט לכל הגנטיקה הישראלית, האירופאים הם אלה שנותרים מתוסכלים ועושים בדק בית, מתלוננים על חוסר מזל ("היינו קרובים"), בוכים על החמצות וחוסר יעילות ("זה יכול היה להיגמר אחרת"), מתוסכלים משליטה חסרת תכלית, נדהמים מהיעילות של היריבה ("זה לא משחק של 4:1"). הרי זה אמור להיות הפוך.
ומכבי חיפה, גם היא מפגינה השנה עוצמות לא ישראליות, חוסן ואופי. נראה מוגזם להחמיא לקבוצה ישראלית שאיבדה יתרון ונכנעה בתוספת הזמן בגלל שטות מיותרת, אבל לפעמים התחושות, הטעם שנותר בפה, חזקים יותר מהתוצאה הסופית, מהעובדות היבשות. והתחושה היא שמכבי חיפה תגיע לגומלין באיטליה, בפיגור שער, מול יריבה בסדר הגודל של פיורנטינה - וממש אי אפשר להספיד אותה. כל מי שראה אותה השנה מרגיש, אפילו יודע, שהיא תגיע מלאת אמונה וביטחון לגומלין, ובצדק. שהיא מסודרת, יציבה, בטוחה ומלאת כישרון. מה לעזאזל היה הגול הזה של חלאילי? הייתכן ששחקן משלנו יצא למתפרצת, פירפר יריב איטלקי ושלח כדור חד ושטוח לפינה הרחוקה? איזה רגע מופלא.
אוהדי הכדורגל יצאו גאים, אוהדי שתי הקבוצות חזרו מאוהבים בהן עוד יותר, והנה, תחת הרושם הזה אנחנו חוזרים לליגת העל, למציאות, ונאלצים לסבול את המראה המכוער של טבלה מלאת כוכביות והסברים, כשלפנינו עוד אין ספור ערעורים ודיונים, מחלוקות ועצבים. הרי הנזק כבר נעשה. גם אם ימזערו נזקים ויחזירו את הנקודות, גם אז זה ייראה מעוות, מפוקפק, תמוה. שוב יעלו תלונות על חוסר הגינות. ואחרי יום חמישי האחרון, כל הטירוף המשפטי הזה הפך למרגיז עוד יותר. רחוק עוד יותר מקרב האליפות, מנוגד לאיכות שלו, משבש את כל ההנאה.
יש תחושת מירמור. כאילו הדיינים והתובעים נוקמים עכשיו בקבוצות, מענישים אותן על שינוי התקנון, כאילו אומרים להן "זו אשמתכם, לא רציתם עונשי רדיוס וסגירת יציעים, שלמו עכשיו בהורדת נקודות". זה מריח כמו מאבקים כוחניים של משפטנים על גבה של הליגה. שהם שכחו את תפקידם, בשביל מי הם עובדים. מה הטעם "להילחם באלימות" אם המלחמה נעשית באלימות ומעוררת תחושה של חוסר צדק. כאילו נזנחה המטרה שלשמה התכנסנו: כדורגל טוב, מהנה, כיפי. כמו שבאמת יכול להיות פה.