בוקר אחד התבשר פטריק בברלי שהוא עובר מפילדלפיה למילווקי. זה לא חדש ולא חריג ששחקן NBA מגלה בפתאומיות שהוא נדרש כבר מחר לעזוב הכל ולעבור לעיר חדשה, אבל המקרה של בברלי שיעשע לא מעט חובבי NBA מאחר שהוא הגיע לקבוצה של דמיאן לילארד, שחקן שהייתה לו יריבות אישית איתו, שכללה בהתחלה סתם טראש שגרתי והפכה לקללות מכוערות, ממש איבה. האם זה ימנע מהשניים לשחק ביחד, לשכוח הכל, ומי יודע, אולי להפוך לחברים טובים? מה פתאום. חלילה. למה שיריבות וטינה אישית יפריעו? אנחנו בספורט מקצועני.
חוסה רודריגס עזב השבוע את הפועל תל אביב ועבר לטורקיה. רבים הופתעו איך השחקן שכל כך הגן על ישראל ברשתות החברתיות אחרי ה-7 באוקטובר, מחק את כל הציוצים ועבר דווקא למדינה הכי שונאת ישראל באירופה, תומכת החמאס והשמדתנו, זו שסילקה את שגיב יחזקאל רק כי ציין את מספר הימים שבהם נשים וגברים חפים מפשע חטופים במנהרות אפלות. אבל רודריגס, עם כל הכבוד, הוא ספורטאי מקצועני. וכמו שאומרים ספורטאים מקצוענים, הקריירה קצרה, וצריך להוציא ממנה את המיטב. ומהו המיטב? מקסימום כסף.
מה שנחמד זה איך חובבי הספורט מופתעים בכל פעם מחדש ליכולת ההסתגלות הזאת של ספורטאים, שלרגע נראים לך מחויבים וטוטאלים למקום, ודקה אחרי זה מתאימים את עצמם למציאות חדשה כמו זיקית. אז בברלי ולילארד יעשו סולחה, כי אין להם ברירה. ורודריגס ישחק בטורקיה, כי זה מה שמתאים לו עכשיו. שחקן ששיחק במכבי תל אביב, אחרי זה במכבי חיפה, אחר כך בהפועל תל אביב, בלי שום בעיה, ועדיין אנשים מופתעים מהדרך שבה הפנה את גבו לתחנה הקודמת, ויצא לדרך חדשה.
כיום כששחקן מתבשר שהוא עובר לקבוצה חדשה, הדבר הראשון שהוא (או הסוכן שלו) עושה זה סריקה על פוסטים מהעבר ברשתות החברתיות. דליט היסטורי. למחוק תיעוד. לבטל כל זכר לעבר, כשהיה בצבע הלא נכון. לבדוק שהוא לא ליכלך על הקבוצה החדשה שלו, שלא ירד על איזשהו יריב שהיום אמור להיות החבר הכי טוב שלו, הכתף להישען עליה במלחמה.
למעשה, במציאות כזאת, כשמעבר מעיר לעיר ומחיקת העבר זה סטנדרט, כששחקן יודע שהוא צריך לסגל ערכים של רוברט דה נירו ב"היט" - להיות בהיכון לעזוב הכל תוך 10 דקות - עדיף לשחקנים לא להגיד כלום. לא לחגוג יותר מדי, לא להגיד יותר מדי, לא להסתבך. זאת טעות טקטית להיקשר לאיזשהו מועדון, לבטא את המחויבות שלך. מקצוען לא נקשר. מי יודע איזו הצעה מחכה בקיץ, ואיפה יהיה מחר.
השבוע יוסי אבוקסיס אמר "תבינו, אני לא חלק מהיריבות בין בית"ר ירושלים להפועל תל אביב". אבוקסיס רק ניסה להגיד שהוא טוטאלי לכל מקום שהוא נמצא בו, בין אם זה בית"ר, הפועל או סכנין. שהוא נותן הכל לקבוצה שבה הוא חתום, זו שמשלמת לו משכורת. זה כמובן הדבר הנכון לעשות. רק ככה איש מקצוע צריך להתנהג. משלמים לך? תהיה מחויב, תן הכל.
אבל מה שיוסי אבוקסיס לא מבין, או מבין היטב ובוחר להדחיק (או לנסות לבלבל אותנו), זה שעם כל הכבוד למקצוענות ועולם העסקים, הביזנס הזה עדיין בנוי על רגש. ברור שהכסף מניע הכל, אבל הלב של הכדורגל הוא עדיין הליגות המקומיות, שמבוססות על אותן יריבויות ארוכות שנים, שמבוססות על חיבור רגשי של אוהד למועדון, על תשוקה ואהבה ומחויבות, על איבה ונקמות.
במיוחד מוזר שהדברים האלה מגיעים מאבוקסיס, שכשחקן נהג להיסחף תחת להט האירועים ותמיד נתן אקסטרה במחויבות שלו. הוא שיחק כמי שידע שזה לא רק משחק. תמיד אהב לעצבן את היריבים, להתווכח, להוציא אותם מהכלים, להתגרות, וכן, גם להתלכלך ולכסח, אם זה מה שנדרש. זה מה שהפך את אבוקסיס ל"שחקן שאוהדים אוהבים", רק בגלל הידיעה שהוא כל כולו בפנים.
אז איך אפשר להשלים עם הידיעה שהוא מחויב רק לעצמו, למקצוענות שלו, שמבחינתו העיקר הניצחון ולא משנה מה צבע החולצה? איך הוא מנתק את עצמו מהיריבות? הרי מהי יריבות, אם לא זיכרונות ומטענים, שאבוקסיס היה חלק משמעותי מהם? ויותר מזה, איך אבוקסיס מתכחש לחלקו ביריבות, שהדליקה אותו והציתה אותו והוציאה ממנו את המיטב?
זה בסך הכל עוד מעבר ("ציני"), עוד רגע קטן ועצוב בעולם הכדורגל, וכאמור, אף אחד כבר לא מופתע או נסער, ולבודדים בתקשורת יש את הלוקסוס לבקר את אבוקסיס, מלבד אלי אוחנה, ספורטאי מדור אחר, שאמר ש"זה מעשה שלא ייעשה". הרוב ממשיכים הלאה, גם האוהדים, שמרגישים עוד שריטה קטנה בלב המצולק שלהם, שככל שהשנים חולפות מפסיק להתרגש. אבל אנחנו, תמימים שכמונו, עדיין זוכרים הכל.