הדיון הפנימי בקרב אוהדי הפועל תל אביב בכדורסל בנוגע למעבר ליד אליהו הוא רגע ספורט יפה וסמלי. אם נתעלם לרגע מהמעורבים עצמם ולמידת החיבה האישית כלפיהם, הרי שיש פה מאבק מעניין וחשוב, מהותי וערכי, שבו כל חובב ספורט יכול להבין את שני הצדדים ולהצדיק אותם. מצד אחד, הבעלים עופר ינאי והסיבות שלו, שאותן פירט במכתב לאוהדים (ובלבן שיקולים כלכליים, שעל הנייר נראים הגיוניים ומוצדקים), ומנגד גרעין נחוש של אוהדים שפשוט מנידים ראשם כילדי טנטרום וצועקים "לא לא לא". האין אלה שני הצדדים של כל אוהד?
ושוב, אין פה כוונה להיכנס לפרטים המורכבים של הדיון עצמו, או להצדיק את הטיעונים הספציפיים והמוכרים של שני הצדדים. על אף שהן מהותיות, גם לא נתייחס לדמויות המעורבות. אולי באמת הגרעין הקשה של הגוש המתנגד אכן מורכב מפנאטים אולטראסים קיצוניים, כאלה שרבים מהם גרמו לכל כך הרבה תקריות אלימות ופגעו במועדון ובתדמיתו. אולי חלק מהבעיה היא עופר ינאי עצמו, עם התנהלות יהירה וגסה, חסרת סבלנות, שרוצה הכל כאן ועכשיו ומהר. לכן לא נאשים ונשפוט, אלא נתייחס רק לעיקרון הסמלי של המאבק, שמייצג את כל הדואליות של הספורט המקצועני.
ההתנגשות פה היא יפה וכואבת, בגלל השילוב הכל כך מעצבן בין אהדת ספורט להיגיון. בגלל הפער בין אידיליה למציאות, בגלל פשרות אומללות ומאכזבות. מבחינת רבים מאוהדי הפועל תל אביב, האולם ביד אליהו (אוקיי, מנורה מבטחים) הוא מקום כל כך מקולל וארור ומעורר מטען שלילי כה עוצמתי, עד שעבורם כל הטיעונים ההגיוניים של בעל הבית נדחקים הצדה. הרגש חזק יותר, דוחה כל מחשבה בהירה. לעזאזל עכשיו העתיד ובניית האולם החדש, לעזאזל עם כל הזרים שהבאת והתוכניות ארוכות הטווח והשאיפות המקצועיות, מבחינתם "אנחנו לא מארחים ביד אליהו, ויהי מה". החלחלה חזקה מהתבונה.
זו טעות לזלזל ברגשות של אוהדים. רגש מניע את כל העסק. הרגש הוא זה שמגלגל את המיליונים. לכן קשה שלא להזדהות עם הכאב של המתנגדים, שבאמת מרגישים שעולמם מתערער. נכון, הם לעתים נסחפים ונוטים לקלישאות. הם אלה ש"זוכרים את הימים בליגות הנמוכות", אלה ש"ליוו את הקבוצה ברגעיה הקשים", ולכן סבורים, בטוחים, שדעתם חשובה יותר, שמגיע להם הכל, הרי הם "היו ויהיו שם תמיד", בניגוד לכל השאר. עבורם זו לא סתם עיקשות עיוורת, אלא מלחמה על ערכים. הם רואים עצמם כלוחמי צדק אחרונים, אנשי ערכים ישנים בעולם משתנה, סביר להניח שמחשיבים עצמם כרומנטיקנים, וקונטרה לאינטרסנטים. הם מיעוט, אבל דומיננטי. הם כוח מניע. אי אפשר איתם, ומשעמם בלעדיהם.
אוהדי ניוקאסל ופריז עברו את זה, אוהדי מנצ'סטר סיטי ויונייטד עברו את זה, אוהדי ספורט בכל העולם ראו בעלים חדש משתלט להם על המועדון, ותהו מה הקשר שלו לקבוצה. עיקמו אף, למרות הרכש. קשה להפנים שינויים, קשה לעזוב את הבית הישן, היה שם כל כך חם ונעים, עברנו שם ביחד המון חוויות, והנה עכשיו הזר הזה מגיע ומזרים מיליונים, וכולם צריכים ללכת בדרך שהוא סולל. זו תחושה לא נעימה. תחושה של חשדנות, זרות, לפרקים ניכור למועדון, אינסטינקט להתנגד, לשמור על העולם הישן. זו גישה שעלולה להיתפס כילדותית, אבל בלי הילדותיות הזו מה יישאר? מה הטעם?
מבחינת המתנגדים למעבר, עולות פה שאלות של זהות. הם מרגישים שכל העקרונות נזנחים, שהם בוגדים במסורת שעליה גדלו, שמערערים להם את כל החיבור הרגשי. יש דחף לומר להם שהם מגזימים, אבל לך תסביר לאנשים שכל חייהם ראו את אבא וסבא מסרבים להדליק בחנוכה נרות צהובים, שבעצם הכל שטויות.
במקביל יש את הרוב השפוי, המתפשר. אלה עם הגישה הבוגרת, והיא כמובן הגיונית אך מעט מדכדכת. במהותה פשרה. ויתור. הרי גם רבים מאלה שמוכנים לעבור ליד אליהו, עושים זאת בחשש גלוי, שלא לומר בחילה. מבינים שאין ברירה. כמו שהם מרגישים בכל חלון העברות, עם שוק השחקנים וסוכניהם החמדנים, כמו שהם מרגישים עם כל שחקן שמנשק את הסמל או לא חוגג. תחושה של חוסר אונים, סלידה קלה, אבל זה מה שיש. הולכים למהלך קשה אבל נכון. מקריבים.
הגישה הפרקטית הזאת מהולה בהשלמה עם מציאות לא פשוטה, אבל גם היא, מקורה ברגש. מבחינתם הם מוכנים לעקם פרצוף ולזנוח עקרונות, אבל האהבה לקבוצה (והאיבה ליריבה) גדולות מהכל. גם עבורם זו סוגיה מהותית. לא הזנחה, אלא מאבק על זהות המועדון, התעקשות שלא לוותר. כמה טוב שהסוגיה עולה להצבעה, ולא מוכרעת על מי עושה יותר רעש.
בסופו של דבר, במיוחד בימים אלה, צריך לזכור על מה הדיון ומהו הוויכוח: באיזה אולם תשחק קבוצת ספורט. כל עוד הוא מעורר אמוציות, מצבה של הקבוצה מעודד.