כמעט חצות. נבחרת ישראל שוב הפסידה, ואין בכך שום חדש. כבר מזמן אין זעם או תסכול בקרב אוהדי הנבחרת, ולא כי ההגרלה הפעם קשה, אלא בעיקר כי התרגלנו. זה מה שחיים שלמים של כישלונות עושים לך. במשחק צפינו בפנים חתומות ובעיניים חצי עצומות, כחלק מאווירת הייאוש הכוללת. זה לא שאיבדנו תקווה, אלא את היכולת להרגיש. לא רומנטיקה של אהדת קבוצה קטנה, אלא אפאתיה. זו נבחרת שכבר לא מסוגלת להרגיז, אפילו לא להביך. ואז, שנייה לפני שמכבים את המסך, מגיע המאמן רן בן שמעון לעמדת הריאיונות, והנה נס: הוא מצליח לעורר מרבצם את האוהדים המנומנמים והמיואשים בעולם!
הרי זה הישג של ממש. בן שמעון אמר דברים כל כך מנותקים, שגם אוהדי כדורגל ותיקים כמונו, שכבר אכלו ספינים בחייהם ושמעו את מוכרי הלוקשים המקצוענים ביותר, גם אותנו הוא הצליח לנער בשעת לילה מאוחרת, עם בליל של קלישאות והבלים מנותקי מציאות. הוא הצליח לייצר תחושת זלזול, שמהר הפכה לתמיהה: האם הוא מתייחס למשחק החלש, העייף והאומלל שזה עתה ראינו? על מה לעזאזל הוא מדבר?
"במשך 86 דקות הייתה פה נבחרת יוצאת מן הכלל. ממושמעת טקטית, מחויבת, מבינה את המשחק. חבל לי בשביל השחקנים שזו התוצאה"
לא, לא הייתה פה נבחרת יוצאת מן הכלל. בן שמעון דיבר על ישראל, אוי ואבוי, אבל גם אילו היה מתכוון לצרפת, הרי שגם היא לא הייתה במיטבה, ובטח שלא יוצאת מן הכלל. גם היא שיחקה בעצלתיים, בטורניר שמעיק על שחקניה. רק רצתה שהמשחק ייגמר ללא פציעות. הניעה כדור באיטיות, בחוסר עניין. ואיך לא? כבר אחרי 6 דקות היא כבשה שער קליל, שאילו לא היה נגדנו, אולי היה מצחיק. אחר כך ספגה שוויון, ותוך דקות ספורות, למעשה בהתקפה הראשונה, בניסיון הראשון, בתגובה הראשונה, מיד החזירה לעצמה את היתרון בעוד גול קל שבקלים, טיול ברחבה, ללא הפרעה.
כשהיא מובילה ללא חשש, ומזהה שמולה עומדת נבחרת חסרת יכולות, שלא מצליחה להחזיק בכדור או לצאת להתקפות נגד, צרפת הרשתה לעצמה לשחק רגוע מול יריבה מתגוננת, ואת זה מכנה בן שמעון "משמעת טקטית". ולמה התכוון כשאמר "מבינה את המשחק"? ייתכן שההבנה הפעם היא של פערי הכוחות, והטקטיקה היא לאפשר ליריבה לכבוש שערים קלילים ובכך להרדים אותה עד לרמת שאננות.
"במשך 86 דקות המשחק היה מאוד טקטי ומאוד חכם, להוציא הדקות האחרונות, שבהן לא הייתה התפרקות אלא היו סיכונים, שרצינו אותם… צריך להזכיר שאת הגולים האחרונים קיבלנו אחרי שהיינו ברחבה שלהם"
בפעם השנייה בריאיון ציין בן שמעון את פרק הזמן 86 דקות, כאילו המשחק לא נמשך 90 דקות, כאילו אנחנו אמורים להתנחם שבחלק מהזמן היינו בסדר, והפעם כמעט, כמעט(!) הצלחנו להפסיד בהפרש של שער אחד בלבד. אבל מה לעשות, לצערנו נותרו עוד דקות על השעון, ובהן ספגנו פעמיים והתוצאה היא 4:1.
ומדוע ספגנו? "לא הייתה התפרקות", טוען המאמן, אלא הפעם לקחנו סיכונים. כלומר, יצאנו קדימה. כלומר, ניסינו לכבוש. שימו לב, ממש הגענו לרחבה שלהם! הפסקנו עם ההגנה הנואשת למרות שהיינו בפיגור 90 אחוז מהזמן, ובארבע הדקות שבהן ניסינו לכבוש, ספגנו פעמיים. אז מה הפלא שמטרתנו היא רק להרדים משחקים ולפלל להפסד מינימלי?
"צריך להזכיר איך באנו לפה, בבוקר המשחק או ביום לפני הבנתי שגם רז לא איתנו, שהוא חלק מאוד משמעותי מההגנה שלנו"
אם צריך להזכיר משהו, הרי שהיכולת של נבחרת ישראל היא לא בעיה של בן שמעון, בהחלט לא בגללו ולא באשמתו, הפסדנו לפניו ונפסיד אחריו. לכן מוזר להזכיר את חסרונו של רז שלמה, כאילו מדובר בווירג'יל ואן דייק של 2019, כאילו בלעדיו היה נראה משהו אחרת. לכן גם מיותר להזכיר אי זימונו של דיא סבע או כל שחקן אחר, כאילו יש לזה משמעות, כאילו לא הפסדנו ואכזבנו 50 שנה עם כל מי שהיה.
נבחרת צרפת מנצחת יריבות טובות מישראל, יש בה באמת עומק וכישרון ברמה חריגה, ולמעשה זה מה שמחזיק כעת את בן שמעון, העובדה שהייאוש כל כך גדול, שגם אחרי יותר מ-30 שנה במסגרות אירופיות אנחנו מגיעים בתחושת אפסות ואף הכרזנו רשמית שאין לנו סיכוי ואין לנו ציפיות מול הנבחרות האלה והטור מהווה הכנה לטורניר הבא. הייתה לתקופה קצרה אופוריה בגלל הצלחה של הנבחרות הצעירות, אבל מאז קיבלנו שוב ושוב תזכורות לרמה האמיתית של הילדים המוכשרים שלנו.
מי בעצם הכוכב שלנו היום? מנור סולומון מליגת המשנה באנגליה? אוסקר הלא יציב? האם זה גאנדלמן שמשגע את הליגה הבלגית, או קשר פרנצווארוש אבו פאני? ונניח שהמקסימום שלנו הוא שחקנים לדרג ב' או ג', הרי שגם שם אין רוחב או עומק. אז למה הוא מזכיר את חסרונו של רז שלמה, כאילו יש לזה איזשהי משמעות אמיתית? איזה דיכאון.
"צריך להעריך איך אנחנו מחזיקים כל כך הרבה דקות מול הנבחרות האיכותיות האלה"
מה הכוונה ב"להחזיק"? הרי היינו בפיגור כל המשחק, מלבד לכמה דקות קצרות. אין פה סיבה לגאווה. האם הוא מרגיש שתסכלנו אותם? שהם הסתערו באמוק על השער שלנו ולא מצאו את הדרך? הרי אילו צרפת הייתה חייבת לנצח 0:6, ודאי הייתה עושה זאת.
סביר להניח שבן שמעון פונה לשחקנים שלו דרך התקשורת, מנסה לגונן עליהם ולמצוא מעט נקודות אופטימיות. הוא לא עיוור ובוודאי מודע ליחסי הכוחות. הבעיה היא שבן שמעון חייב לפנות גם לאוהדי הנבחרת, לקהל הרחב. גם להם הוא חייב דין וחשבון. כשהוא אומר ש"צריך להעריך איך אנחנו מחזיקים כל כך הרבה דקות מול הנבחרות האיכותיות האלה", כולם יודעים שיש בזה גרעין של אמת, אבל זו פשוט תבוסתנות. זה משפט צורם, ובעיקר עצוב, ואסור שייאמר. זה בעיקר מחזיר אותנו לימים שכבר חשבנו שנגמרו.
"זו גם הייתה תוכנית המשחק, להחזיק עד הדקה ה-75 ואז לקחת יותר סיכונים, זה עלה לנו בשני גולים. זה חלק מהחיים"
ושוב אותה גישה תבוסתנית, חזרה לימי "ההפסד המכובד", ניסיון "להחזיק" ולשמור בגאווה על הפיגור המינימלי, ואז להעז לרגע ולספוג עוד שניים. "זה חלק מהחיים", סיכם בן שמעון, והזכיר מפכ"ל משטרה שמגיע לזירת פיגוע ואומר שזה "נגזר עלינו".