וידוי אישי: האמנתי שנבחרת ישראל תנצח את איסלנד, רק בגלל המסורת. וקלישאת ה"מסורת" אומרת שנבחרת ישראל, יותר משהיא חלשה, אוהבת לאמלל את אוהדיה. לכן המסקנה הבלתי נמנעת הייתה שננצח את האיסלנדים, נעלה למשחק האחרון (גמר הפלייאוף המהולל), נתכונן למשחק המכריע, נייצר קרנבל מטורף, ורק אז, כשכולם מלאי תקווה ואמונה, רק אז הייתה אמורה הנבחרת להפסיד ולשבור לנו את הלב. כי זו הציפייה של אוהד ותיק של הנבחרת: מפלה ושיברון לב, השאלה היא רק התזמון.
אבל נבחרת ישראל, עדיין אהובתנו, יודעת להפתיע. יש לה את היכולת המיוחדת לייצר סביבה תחושת סנסציוניות, גם באירועים הכי אפורים. זו הייתה אמורה להיות רק המנה הראשונה לקראת הדבר האמיתי - הפסד בגמר - ובכל זאת בחורינו הכישרוניים מצאו את הדרך להלהיט את האווירה, ולגרום לקהל להרגיש שהנה, עכשיו חווינו את ההשפלה הגדולה מכולן, המבזה מכולן, כאילו לא חווינו עשרות שכאלה לפני כן.
לכן ההתעסקות אחרי המשחק בשאלות ההרכב והמערך נראו תמוהות, כאילו יש לזה משמעות. כאילו הבעיה היא בסיפסול של אוסקר או בהצבתו של דור פרץ בעמדה 6. הרי עם כל ההרכבים, כל המערכים, עם כולם נכשלנו. עם כולם הפסדנו. עם מאמן זר, ועם מאמן מקומי. עם תהליך הצערה, ובנייה על ליגיונרים, ואיזרוח בלמים. עם מנהל מקצועי, מנהל טכני, ועדת איתור. מינינו את קשטן, את גרנט, את גוטמן, מאמנים שנראו באנקר בדיוק כמו שברק בכר כיום. הבאנו מאמנים זרים, צוות זר, נטול פוליטיקה. ניסינו הכל. מה הטעם בחיטוט בפצע, כשהמחלה היא פנימית.
אבל מאחר שכדורגל הוא כן משחק שמוכרע על מהלכים קטנים ופרטים קטנים, יש כמה החלטות ואירועים (סמליים) שניתן להתעכב עליהן. כמו, למשל, העבירה של גבי קניקובסקי, שהובילה לשער השוויון בכדור חופשי. הרי אין עוררין על המחויבות של קניקובסקי והרצון שלו, אבל הוא עלה לכדור גובה ושלח מרפק לפניו של יריבו בגלל אותה נחיתות פיזית מסורתית, מול יריב איסלנדי שאף אחד מאיתנו לא מכיר או זוכר את שמו.
מי שרואה באופן קבוע את קניקובסקי, מזהה שבשבועות האחרונים הוא לא חד, שהוא זקוק למנוחה כמו כל חבריו במכבי תל אביב ובמכבי חיפה לאור העומס הקיצוני, אבל זה מה יש. עבירה מיותרת, שנובעת מחוסר אונים. ואז כדורגלן איסלנדי, עם שם שלא נקלט, בועט נהדר, ומבטל את כל הטענה שהם הפיזיים ואנחנו הטכניים.
או למשל, רוי רביבו. התחושה שהוא באנקר, בלי לדעת למה. ואז ההרחקה שלו, המוצדקת כמובן, שמעלה זיכרונות מהאדום של אבא חיים מול דנמרק, והתחושה שיש פה עניין של מסורת, מטען גנטי שמועבר מאב לבנו כבר עשרות שנים, מורשת שזורמת לו בדם, כאילו זה חזק ממנו. אומנם זה לא אותו כרטיס אדום, לא אותה בריחה מאחריות של חיים רביבו, אבל כן עבירה שנובעת מעייפות, על גבול העצלות, מניסיון נואש וברוטאלי לעצור התקפת יריב, ושוב, מחולשה פיזית וחוסר אונים.
הכל על המפלה של נבחרת ישראל
חזן ובניון צריכים לשלם את המחיר, אבל הבעיה גדולה מהם. גדי קינדה חזר לישראל וקיבל חוזה שמן, בליגת העל הוא כוכב, אבל מול איסלנדים חזקים הוא התקשה לתפקד. ענאן חלאיילי הוא כדורגלן כישרוני, כבר הוכיח את זה מול פיורנטינה למשל, אבל נבחרת ישראל גורמת לו לכבוש שער עצמי. אולי כי ערן זהבי נשאל בסיום על החמצת הפנדל שלו, ואמר "היינו בעשרה שחקנים, לא נראה לי שהיינו מצליחים לשמור על זה" (על התיקו!), ולמעשה, באמירה תבוסתנית, הכי לא אופיינית לגישה שלו בקריירה, ממחיש איך רק מללבוש את מדי הנבחרת הזאת כדורגלן מקבל עליו מטענים שמכבידים עליו, מושכים אותו מטה, כאילו הוא מאבד אמונה רק מלראות על דש הבגד את סמל ההתאחדות, רק מלהיות חלק מהמנגנון.
אבל כל זה יישכח במהרה. הליגה חוזרת. הנה מתחיל לו הפלייאוף העליון, ושוב מאבקים כבירים על האליפות. כאן ויטור הוא כוח במצבים הנייחים, גולדברג הוא באנקר בהגנה וג'וקר בהתקפה, דור פרץ יחזור לחלץ כדורים בלי הרף מול קשרי הפועל חיפה. שוב אנחנו נותרים "לבד", כפי שהגדיר זאת "אקונומיסט", מסוגרים, בינינו לבין עצמנו, בלי שאף אחד יפריע עם המציאות.