''עוד חוזר הניגון'' הוא לא רק שיר שפרסם המשורר העברי נתן אלתרמן, אלא התסריט המדויק להגדיר את ההופעה, התוצאה והקשיים העמוקים ששוב נחשפו בנבחרת ישראל לאחר התבוסה המוחצת 4:1 לאיסלנד אמש (חמישי) בבודפשט, שחיסלה באופן רשמי את הסיכוי היחיד שנותר להעפיל לאליפות אירופה בגרמניה בקיץ. חבל, כי זה יכול היה להיות אחרת.
לפחות לפני שריקת הפתיחה, באותן דקות אחרונות בהן השחקנים בכחול-לבן התחממו, התחושה והאווירה באצטדיון שידרו משהו שונה. הניסיון ליצור אווירה של 'בית, הרחק מהבית', לא היה ניסיון פלסטי ומנותק מהמציאות, כי זאת המציאות שנכפתה על נבחרת ישראל בחודשים האחרונים - יכולת הסתגלות לקשיים העצומים מחוץ לכר הדשא, אבל בשורה התחתונה, מבחינה מקצועית ברגע האמת, נבחרת ישראל נכשלה ובגדול.
זה דווקא התחיל טוב ובדקות הראשונות האנרגיות והביטחון העצמי שישראל שידרה העניקו תחושה שמשהו יוצא דופן עשוי לקרות. הקצב שענאן חליאלי סיפק, חוליית ההגנה שלפחות באופן ראשוני השרתה ביטחון ונראתה מתואמת וכמובן הרגע המרכזי בזווית הישראלית במחצית הראשונה עם בעיטת העונשין מ-11 מטרים שניתנה ותורגמה לשער היתרון. ערן זהבי לקח אחריות, לא התבלבל וסיפק אופטימיות רגעית, אולם שלוש דקות של חוסר שליטה וחוסר מודעות מוחלט - ושוב מצבים נייחים, המחלה הכרונית ממנה סובל הכדורגל הישראלי לאורך דורות רבים וספק אם אי פעם תיפתר - והאיסלנדים כבשו פעמיים סמוך לסיום המחצית הראשונה. האופן שבו השערים נספגו היה מתסכל, אבל ממש לא הוציא את הרוח ממפרשי האוהדים שביציעים. 'זה שער בודד, זה תלוי בנו, יש עוד מחצית שלמה כדי להפוך את התוצאה על פיה', היו המסרים המרכזים ששידרו אוהדי הנבחרת שקיוו שגל האופטימיות הבלתי שגרתי יחלחל ויוטמע היטב מן היציעים ויתורגם להצלחה כלשהי על כר הדשא.
כמה התבדינו והולכנו עצמנו שולל, שוב, התברר בהמשך עם צונאמי של דעיכה במשמעת הקבוצתית שעלתה בכרטיס האדום הישיר שספג רוי רביבו לאחר תיקול חריף ומיותר בדקה ה-73. עבור אביו חיים, שצפה במשחק מהיציע, צפו כנראה תחושות דז'ה-וו מתסכלות מאותו אדום ישיר שספג בעצמו במדי הנבחרת מול דנמרק לפני שני עשורים וחצי, אך למרות החסרון המספרי, לערן זהבי ניתנה ההזדמנות - שוב - להיות המושיע של נבחרת ישראל, כשנשרק הפנדל השני לזכות הכחולים-לבנים לאחר נגיעת יד ברחבה האיסלנדית.
זהבי החמיץ והפך באופן רשמי ומצער לגיבור הטראגי של הערב, אך ספק גדול אם מישהו אחר משחקני הנבחרת היה ראוי יותר לבעוט את הפנדל הקריטי. נכון, החלוץ הוותיק כבר החמיץ במדי הנבחרת פנדל מכריע שעלה ביוקר נגד סקוטלנד, אולם באותן שניות שבהן ניגש לבעוט את הבעיטה המכרעת, הלך הרוח ביציעי ה-'סוסה פרנץ' היה שליו וחדור אמונה. זה אותו זהבי שעד לפני חודשים ספורים כלל לא היה בתכניות הנבחרת בעקבות חילוקי דעות עם מקבלי החלטות באשר לסוגיית חדרי השינה במלון, אך המציאות שטפחה בכולנו שינתה את כיוון המחשבה ולחלוץ המנוסה הייתה הזדמנות לקנות את כל עולמנו ולהעניק לנו את הרוח הגבית בדרך לקאמבק מושלם שהיה באוויר.
האיסלנדים זיהו את שני דברים מרכזיים לאחר החמצת הפנדל. ראשית, החסרון המספרי עמו הנבחרת נאלצה להתמודד. חשוב מכך, את שפת הגוף הישראלית ששידרה חוסר אונים מוחלט. צמד שערים איסלנדי נוסף סגרו את הסיפור סופית והם שריינו את המטוס לפולין לקראת המשחק נגד אוקראינה ומרחק 90 דקות מהעפלה ליורו הקרוב.
האצבעות המאשימות, כמיטב המסורת, יופנו לעבר מאמן הנבחרת, אלון חזן, שספק אם יזכה להמשיך לקמפיין נוסף, על אחת כמה וכמה כאשר הגרלת ליגת האומות סידרה לישראל הזדמנות בעיקר להתבונן ולראות איך עושים את זה טוב, עקבי ויסודי יותר, כשתתמודד נגד יריבות אירופאיות איכותיות בדמותן של צרפת, איטליה ובלגיה. מן הרגע שפורסמו ההרכבים ונודע כי אוסקר גלוך ומוחמד אבו פאני יפתחו על הספסל, דיון כן התקיים בין יושבי האצטדיון בבודפשט שתהו בקול רם כיצד דווקא במשחק המשמעותי ביותר של נבחרת ישראל זה שנים, חזן העדיף לוותר על שני הליגיונרים הבכירים שלו. השינוי שהשניים ניסו לחולל מהרגע שעלו כמחליפים, במיוחד גלוך (שנראה דינמי ועמוס בכישרון ויצירתיות שאינה עולה בקנה אחד עם מרבית הסטנדרטים בכדורגל הישראלי רווי האכזבות), היה מיידי, וחזן הוסיף חטא על פשע כשהחליט להוציא דווקא את ענאן חלאילי, בהחלטה מנוגדת למציאות.
איסלנד היא אמנם מדינה עם כמות תושבים מינימלית בהשוואה לישראל ובהיבט האיכותי בהחלט רחוקה שנות אור מאותה נבחרת יוצאת דופן שהעפילה לשני טורנירים גדולים ברציפות עד לפני פחות מעשור. היא גם עתידה להגיע למשחק הגמר המכריע נגד אוקראינה כאנדרדוג המוחלט, אולם באותו לילה נתון בבירת הונגריה, היא הנחילה לנבחרת ישראל שיעור מעמיק, שמוטב אם קברניטי הענף בארץ יטמיעו, ובהקדם. קבלת החלטות, דרך וקור רוח הם אלמנטים בסיסיים על מנת ליצור תלכיד ספורטיבי מוצלח.
התבוסה שנבחרת ישראל ספגה הייתה נוקאאוט מצלצל ובלתי צפוי, אך באותה מידה גם קריאת השכמה לגבי היום שאחרי ההפסד המעציב ועל הצעדים הבאים שנבחרת ישראל חייבת לעשות על מנת להותיר לעצמה סיכוי כלשהו לפנטז על העפלה לטורניר גדול בעתיד הנראה לעין.