1
לפני הכל, תודה על הבידור. אם מדברים על קלישאת ה"כדורגל כאסקפיזם", הרי שמסיבת העיתונאים של ברק אברמוב הייתה חצי שעה נחמדה שבה הכל נדחק הצדה, וחובבי הכדורגל הישראלי הרשו לעצמם לרגע לטבול שוב בבוץ החמים שלנו, להתכנס בתוכו, להתנתק, ולהתפלש בו בהנאה לפני שהם חוזרים לעולם האמיתי והמדכא. אומנם הכדורגל חזר מזמן, אבל תמיד היה כבד, תחת עננת המלחמה, עם תנאים ייחודיים - והנה אברמוב מכנס את התקשורת כדי לדון בבגידה ובספין של יוסי אבוקסיס, כאילו זו סיבה ראויה לעצור את העולם, והכל לרגע קצר שוב נורמלי.
2
אז מה היה לנו שם? הבעלים של בית"ר ירושלים מכנס מסיבת עיתונאים אחרי העזיבה של המאמן אבוקסיס, ובפתח דבריו אומר: "מעבר לעובדה שאיבדתי מאמן, זה בשוליים. איבדתי חבר". במילים האלה למעשה פגע אברמוב בחשיבות ובמהימנות של כל שאר הדברים שיאמר בהמשך, כי מבחינתו הובהר מה העיקר, ומה עומד בלב המסע"ת והסיבות לכינוסה: בגדו בו, פגעו בו, ניסו לעבוד עליו. כלומר, עזבו את העובדה שהקבוצה הגדולה הזאת, עם עשרות אלפי האוהדים, איבדה את המאמן שלה, זה בשוליים. איבדתי חבר! כן, זה היה אירוע נקמה, סגירת חשבונות בשידור חי, מונולוג של אדם פגוע, שלא ממש מבין שהעובדה שהוא פגוע היא משנית.
איך אוהד בית"ר ירושלים אמור לצפות באירוע, להאזין לדברים, ולהמשיך אחר כך כרגיל? עזבו את הציפייה האלמנטרית "לדעת שהמועדון בידיים טובות"; מה לגבי התנהלות מקצועית ברמה הכי בסיסית? איך אוהד יכול להיות רגוע, כשהבעלים מודה שאצלו "חברות והכרת הטוב זה לפני הכל"? עם כל הכבוד לערכים הנחמדים, מה הקשר לכדורגל?
אוהד של בית"ר ירושלים רק רוצה לנצח במשחקים, לגבור על היריבות, לחוות נחת, לא מעניינת אותו הידידות והנאמנות בין הבעלים למאמן. זה ממשיך את הדיווחים על שיקולים מעוותים בסוגיית החיזוק, המניעים במאבק על הפלייאוף העליון, הכל מריח אישי, בעייתי, לא נקי. "כשהעברתי אותו לבית"ר ירושלים הסתכלתי על מה נכון ליוסי אבוקסיס, לא מה נכון לאברמוב או לבני יהודה", אמר אברמוב על המהלך המפוקפק מהעבר, וכך למעשה הביע חוסר הבנה במהות של מעמדו, ואת האחריות הציבורית שמצופה מבעלים של מועדון כדורגל. ספק אם הוא מבין מה לא בסדר במה שהוא אמר.
3
יש כל כך הרבה דברים להגיד על המסע"ת הזאת. ההדלפות, המאבקים התקשורתיים, התפיסות המעוותות (של המונח "חברות" למשל, כשאברמוב מכנה את אבוקסיס חבר ו"אדם שאכל ושתה ממני שש שנים", כלומר שילם לו שכר). על הלכלוכים האישיים והמאבק התדמיתי על חשבון הקבוצה, על ספינים וגניבת דעת, על שיחות מקצועיות, תקציבים, גורם שלישי וכולי. מה שמעניין הוא ההשלמה של האוהד עם המציאות העגומה.
עכשיו, למשל, אבוקסיס עומד לחתום בהפועל תל אביב, וכולנו נצטרך לקבל את זה בטבעיות. אולי משחק אחד או שניים יהיו שאלות בנושא, אבל מהר מאוד נמשיך הלאה, והוא ידבר שוב על ניצחון גדול או הפסד כואב, טעויות שיפוט ותוספות זמן. גם אוהדי הפועל יצטרכו לבלוע את זה, כי עם כל הכבוד לרזומה ולעבר, יש פה קבוצה לנהל, והיא זקוקה בדחיפות למאמן.
אז נתעלם מהדרך המלוכלכת שבה עזב את בית"ר וחצה את הכביש בכזאת טבעיות וקלות דעת. נשכח איך לא אכפת לו לפגוע בקבוצה שבה היה כל כך הרבה זמן, ואיך עשה את הטריק הזה גם בבני יהודה ובבאר שבע. עכשיו ליום או יומיים התדמית שלו נפגעת, אבל מהר מאוד ניצחון אחד מוחק הכל. אתה טוב כמו המשחק האחרון שלך, ורק אותו זוכרים. אברמוב נהנה מאותה הגנה. כל פרשיות העבר לא מעיבות, אין הוקעה ציבורית, הכל נמשך כרגיל, הכל נבלע. כוחו של הכדורגל, וטמטומו.
4
חשוב להבהיר, לא מדובר ברעידת אדמה בספורט הישראלי. דברו קצת עם חובבי ספורט אמיתיים, אנשים שרואים כדורגל ואוהבים פרמיירליג, אנשים שצופים במשחק המרכזי, מעריכים NBA ואת ג'וקוביץ' ואת ליגת האלופות - תשאלו אותם על מסיבת העיתונאים של אברמוב, על הקאלט והצחוקים, על הלכלוכים והפארטייה, ותגלו שמדובר בהארד קור שמטריד נישה מאוד קטנה, עולם צר של כמה עשרות אלפים שצפו באירוע והתענגו ממנו.
אנחנו, אנשי הביצה, מרגישים שזכינו לחצי שעה של שיחת שולחן ישירה עם בעלים של קבוצה, ש"בא לפתוח" כמו שנהוג לומר בעולמנו, ודיבר בצורה ישירה וכנה, ושיקף איזושהי אמת ומציאות, כשהוא חושף גם את מה שלא היה צריך. איך הוא מנהל מועדון, איך הוא ממנה מאמנים, אילו שיקולים מנחים אותו, וכו'. הרוב המוחלט רק הציצו בכותרת, זיהו התלכלכות קטנה, גיחכו והמשיכו בחייהם. אנחנו התמוגגנו והשתעשענו, בתחושה שהאירוע חיבר בין אנשי הקהילה, ולרגע שוב חווינו אחווה, כשהסתכלנו אחד על השני בחיוך, הנהנו בראש, וזיהינו איזה רפש איכותי נגלה לנגד עינינו, כמה הוא נחמד ואיך זר לא יבין זאת. אבל האמת היא שזה לא מצחיק. רק ממחיש שוויתרנו.