שלא תעז להגיד שאתה לא נהנה: הכוכב שהרגיז את הקהל

מעניין לראות ספורטאים מועדים בלשונם ומסתבכים על אמירות מיותרות, כשבסך הכל הם מנסים לומר את האמת הפשוטה והמורכבת שלהם, ומגלים שהיא מעוררת אמוציות ולא ממש מתקבלת בקרב האוהדים, שמצד אחד מעריצים ובמקביל כל כך תובענים. כך היה השבוע עם מייקל פורטר ג'וניור, שחקן דנבר, שאמר שהכסף הגדול שהוא מרוויח ב-NBA קצת מקשה עליו ליהנות מהמשחק וגורם לכדורסל להרגיש "כמו עבודה", ואומנם מדובר רק באמירה קטנה של שחקן שלא ממש מוכר מחוץ לעולם הכדורסל, אבל כזו שהצליחה לקומם ולמרמר ולהפוך אותו לבכיין מפונק, ועל הדרך להמחיש את המורכבות של הספורט המקצועני.

"כיום זה מרגיש שונה, כאילו זאת עבודה, אבל אני כל כך אוהב כדורסל. הייתי משחק את המשחק הזה גם בחינם, כל עוד יש לי אוכל בן אדם. אני מת על זה. הכסף מעולם לא היה המטרה. המטרה שלי הייתה להגיע הכי רחוק שאוכל, להיות הכי טוב שאוכל. אבל למען האמת, הכסף לפעמים רק מקשה עליך ליהנות מהמשחק", אמר בפודקאסט פורטר, שבעונה הבאה ירוויח כ-36 מיליון דולר, ובשתי העונות שלאחר מכן עוד כ-80 מיליון דולר, "כי עם חוזה מקסימום מגיעות גם הרבה ציפיות בנוגע ליציבות והמשכיות, אתה אמור להיות אולסטאר, אמור לעשות את זה ואת זה, את כל מה שאומרים".

אז לא, פורטר לא זכה לרחמים ואמפטיה על חייו הקשים, או על העובדה שהוא מתמודד עם לחצים וציפיות תמורת שכר שיכול לממן עיר שלמה, אלא בעיקר לביקורת ואיבה. "מי היה מאמין שאחרי שנותנים למישהו 200 מיליון דולר יש ממנו ציפיות?", כתבו רבים בלגלוג, ואפשר להבין למה.

קודם כל, העובדה היא שגם אחרי שהנושא המנטלי של הלחץ הנפשי שמופעל על ספורטאים הפך לכל כך מדובר, הוא עדיין מתקבל בחשדנות ובספקנות, ואפילו בעין עקומה וכתף קרה. סימון ביילס יכולה להסעיר את העולם ולהעלות מודעות, שחקנים יכולים להיחשף ולדבר על התקפי חרדה נוראים ששיתקו אותם פיזית, ספורטאים מכל הענפים ממשיכים לדבר על לחץ עצום ובלתי פוסק ושיפוטיות ציבורית ופומבית שיוצרת מועקה ומתחים ודיכאונות - ועדיין מבחינת חובבי הספורט זה נתפס כפינוק. אין לזה סבלנות. להרוויח עשרות מיליוני דולרים ולהגיד שהכסף והלחץ מקשים עליך ליהנות מהמשחק? לא לגיטימי אדוני.

בנוסף, זה גם לא מעניין את הקהל. מבחינתם, לא רק שאין למועקות שלך הצדקה, לאף אחד מלכתחילה לא אכפת אם אתה נהנה או לא. אתה מוצר שבבעלותנו. שעשוע, בידור, חלק מהסחורה שקנינו והובטחה לנו. אוהדים/צרכנים משלמים כל כך הרבה כסף על זכויות שידור, כרטיסים למשחקים, מרצ'נדייז וכו', ולכן מרגישים כספונסרים עקיפים של אותם שחקנים, מה שהופך אותם בעקיפין לעובדים שלהם, ובתור "בוסים" אין להם שום עניין או סבלנות לשמוע את החוצפנים האלה מתלוננים. שיגידו תודה ויסתמו.

שלא לדבר על האוהדים המסורים של הקבוצה, פנאטים מטורפים שלוקחים את העסק ברצינות טוטאלית, שממש מרגישים שהשחקן צריך להיות מחויב לחלוטין לפחות כמוהם קודם כל להצלחת הקבוצה ורק אחר כך לרווחתו האישית. כך שמבחינת הקהל הרחב, שמורכב מאנשים קשי יום (כולנו?) שמתמודדים גם הם עם אתגרים תעסוקתיים, כל תלונה - גם אם נעשית בשיחה חופשית עם קולגה, בניסיון לחשוף מציאות שיש בה מורכבות - היא עזות מצח, על גבות כפיות הטובה.

במקביל, תלונה כזאת מערערת את כל הפנטזיה על הספורט. פורטר מגשים את החלום של כולנו, מממש את הפנטזיה של כל ילד שרץ על המגרש בשכונה ומדמיין את עצמו קולע זריקה מכריעה בפלייאוף לעיני העולם כולו. הוא עושה את מה שהוא אוהב, ומרוויח מיליונים, זו מטרת העל. כך שלטעון שהוא לא ממש נהנה לא סתם נשמע צורם לאוהד המשחק - אלא הוא אף מרגיש שעולמו מתערער וכל הבסיס של החלום נשמט.

לזה גם מתחברת התדמית של הספורטאים, כדמויות שטוחות ושטחיות, כגיבורי על שריריים שכל מהותם היא כדרור וריצה, ולכן קשה להשלים עם העובדה שיש לספורטאי רגשות או מחשבות משלו, שלא נכנסות במדויק למשבצת. "עדיף היה שהטמבלים האלה לא ידברו כל כך הרבה", כתבו רבים לפורטר, על כך שלא מוכן או מסוגל למלא את התפקיד החברתי שיועד לו.

ולסיום, התקשורת. המדיה. ספורטאים רבים הולכים להתראיין בפודקאסטים כדי להישמע, כדי שיוכלו לדבר בצורה אמיתית, חופשית ומעמיקה, כדי שעיתונאים לא יוכלו לקטוע אותם או לעוות להם משפט או שניים ולעשות מזה כותרות מנותקת קונטקסט בעיתונות המודפסת, וכאן מגיעה האירוניה: מאחר שלמעטים יש סבלנות או 45 דקות פנויות להקשיב לשיחה המלאה בין פורטר לאוסטין ריברס בפודקאסט, הם מקבלים בטיקטוק או באינסטגרם רק כמה שורות צעקניות, ומגיבים בצעקנות. הוא לא ניסה לטעון שקשה לו בחיים, לא הכחיש שיש צרות גדולות יותר, רק ציין עובדה, חשף תחושה. אבל כעת פורטר שוב מרגיש את האש, את הרעל והעוינות, וכנראה שוב מרגיש לרגעים קצרים שלא, הוא לא נהנה - אבל נדרש לסתום את הפה, לשנס מותניים ולחזור לשחק.