כמו איזה שני משוגעים: לברון וכריסטיאנו, עדיין מעל כולם

לא פשוט להגיע למצב שבו אב ובנו משחקים באותה קבוצת NBA. נדרשות לכך נסיבות מאוד מיוחדות, שהופכות אירוע כזה לנדיר עד בלתי אפשרי. בתור התחלה, אדם צריך להפוך לאבא בגיל צעיר מאוד. לאחר מכן הוא צריך לספק קריירה לא פחות ממדהימה, שתשאיר אותו ב-NBA מספיק זמן, למעלה מ-21 שנה (רק שישה שחקנים בהיסטוריה). אחר כך הוא צריך לגדל ילד שיהיה גם הוא ראוי להיבחר לליגה הטובה בעולם (נניח שעל זה יש מחלוקת). אבל כאן מגיעה הייחודיות ההיסטורית של לברון ג'יימס: הוא צריך להיות כדורסלן כל כך איכותי, עם הילת כוכב כל כך נדירה, שגם בשלב הזה של הקריירה (שאמורה להיות בשלב הדמדומים) הוא יוכל לנהל, לשלוט, כמובן קצת לאיים, ואף להעז לדרוש מהקבוצה שלו שתבחר בדראפט דווקא בבן שלו, או אחרת יעזוב. כמה שחקנים יכולים להיות במעמד ספורטיבי בכיר כזה גם בגיל 40?

כמובן שבמקביל נדרש פה ניהול מיומן של הסיטואציה. תכנון של המהלך במשך שנים. כלפי חוץ, שחקן צריך להכריז על התוכנית המגלומנית הזאת כ"חלום חייו", לייצר סביבו באז, לגרום לענף לחכות לזה. הוא צריך להיות תחת החוזה שמאפשר לו לאיים בעזיבה לקראת הדראפט הספציפי. צריך סוכן כוחני, חסר בושה או פחד, שבמהלך הסיבוב השני של הדראפט יתקשר לקבוצות ויאיים עליהן שלא לבחור בברוני כי אחרת הוא יברח מהן ויעזוב לאוסטרליה. צריך חזון, אמונה, חוצפה, יומרנות, אבל כל זה לא יעזור אם אין לך את הבסיס: אתה צריך להיות בן 39, לפני עונתך ה-22 ב-NBA, ועדיין להיחשב לכוכב כל יכול, ובעיקר מבוקש. רק כך תוכל להציב דרישות מופרכות ולאפשר שכל הדברים יסתדרו לטובתך. לברון עבד קשה מאוד כל חייו כדי להגיע למעמד הזה. מגיעה לו הנחת הזו.

אפשר להבין את המוטיבציה. ספורטאים רבים מספרים שמשכו את הקריירה לקראת סופה רק כדי שהילדים שלהם יזכו לראות אותם על המגרש, אז לשחק לצד הילד, באותה קבוצה? זה נשמע כמו פנטזיה ששווה להסתער עליה. אז הוא לא היסס. האמין וחיכה ותכנן. התוצאה הסופית אולי שנויה במחלוקת, ייתכן שחלק מאוהדי הלייקרס מצפים לחיזוק מסוג אחר, אבל כשיוצאים מנקודת הנחה שספורט הוא גם בידור, הצגה, זירה מושלמת לסיפורים אנושיים, לרגעים גדולים מהחיים - הרי שלראות שחקן באותה קבוצה עם בנו זה פשוט אגדה, אין מילה אחרת. העובדה שהצליח להנדס כזה מהלך, היא עוד שורה בלתי נתפסת בקורות החיים המופלאים של לברון ג'יימס.

מה שיפה אצל לברון, זה שאף אחד לא מניח שבזה הוא מסתפק. השאפתנות לא נגמרת. גם על העונה הזו הוא יתנפל. על פי ההיכרות איתו, אפשר להניח שחגג את האירוע בסעודה משפחתית, ולמחרת העיר את הילד לאימון בוקר. עכשיו כל העיניים על ברוני, רק בריאות. נעליים כאלה גדולות, אף אחד אפילו לא מצפה שימלא. רק שיעזור להמשיך את ההצגה.

לא פשוט להגיע למצב שבו אתה הכוכב הכי גדול באליפות אירופה, ובכזה פער מהשאר. טורניר ענק, הנבחרות הטובות בעולם, שחקני על מתקבצים מכל היבשת, כולם נרגשים, נוצצים, במיטבם, האוסקר של הכדורגל - ובכל זאת שחקן אחד מעל כולם ברמת העניין, המשיכה, ההילה. גרמניה וצרפת הגדולות, אנגליה עם שחקני העונה של הבונדסליגה, לה ליגה והפרמיירליג, נבחרות כמו איטליה וספרד והולנד שהן לב הענף והמסורת, ועדיין, כריסטיאנו רונאלדו, אחד ויחיד, זוכה לרמת עניין והערצה ברמה אחרת, היחיד שמצדיק את המונח "כוכב על".

זה הטופ של הכדורגל. טורניר שני ביוקרתו רק למונדיאל. קיליאן אמבפה, ג'וד בלינגהאם, הארי קיין. טוני קרוס, דונארומה, ואן דייק. העלית שבעלית. מדהים לגלות איך בהשוואה לכריסטיאנו כולם נתפסים רק ככדורגלנים מצוינים, ותו לא. אף אוהד לא יסכן עצמו ויפרוץ למגרש כדי לעשות סלפי עם לירוי סאנה או פיל פודן. אף שחקן לא יגרום לאוהדים להקדים הגעה למגרש, רק כדי לראות אותו מתחמם למשחק, לצפות בו כובש בחימום. הרי רק לעשות איתו "סיווו" בחימום מלהיב את כולם וגורם למבוגרים לצחקק כמו ילדים.

אין שום שחקן בטורניר הזה שיכול לגרום לחביצ'ה קברצחליה להתנהגות כזאת. הוא הרגע העפיל עם נבחרת גאורגיה לשמינית גמר היורו, רץ לחגוג עם החברים, ופתאום מבחין בכריסטיאנו. אז הוא עוצר, ניגש אליו, לוחץ לו את היד, מנצל את ההזדמנות אפילו לגנוב איתו חיבוק. קברצחליה בן 23. לפני 15 שנה, כשרונאלדו היה בשיאו ביונייטד, הוא היה בן 8 ועכשיו משחק לצדו על אותו מגרש. איך לא יתרגש רק מהזכות להחליף איתו חולצה?

אין שחקן שבישול שלו יכול לעורר כאלה אמוציות. בסך הכל מסר לחבר והשאיר אותו מול שער ריק, והעולם מתווכח האם באמת פרגן או שמא חיפש את שיא הבישולים, האם זה בישול לא אופייני או שתמיד היה כך. הכל כל כך מסעיר ודרמטי. הכל תמיד מהנה, מבדר.

לא פשוט להגיע למעמד כזה. זה משהו שנבנה לאט, במסירות ובאדיקות. נדרשות 22 עונות עם ממוצע של 40 גולים בשנה כדי להגיע למספרים האלה. אבל רונאלדו, כמו לברון, לא מסתפק במספרים, בהישגים, ברזומה או בכבוד. זה מעבר לכישרון, אלא גם שאפתנות. אנשים שרק מייצרים לעצמם עוד חלומות, וגם בגיל 39 ממשיכים לקום בבוקר כמו משוגעים בניסיון להגשים אותם.