1
ושוב אנחנו כאן בפינתנו הקבועה "כמה ארעי הוא הכדורגל וכמה קל לברבר עליו ולפתח תיאוריות", כשהפעם במוקד קרלו אנצ'לוטי, הגאון ממדריד, שהיה רחוק בעיטה אחת מדויקת של דה בראונה מהדחה מליגת האלופות בבושת פנים. הרי אם דה בראונה מנצל את ההזדמנות הכל כך נוחה שלו לפני הסיום וקובע 1:2 (מוצדק?!) למנצ'סטר סיטי, התמונה מתהפכת לחלוטין, והגאון הוא בכלל פפ גווארדיולה, וכל ההתמסרויות חסרות התכלית של סיטי מסביב לרחבה היו מתגלות כטקטיקה גאונית ומבריקה, ושרק זו הדרך שלפרוץ מערך מתגונן, בהנעת כדור חכמה וסבלנית, האין כך?
ואותו אנצ'לוטי, האריה הוותיק, שכמה כיף היה לראות אותו מנצח ויוצא ה"מאסטרו" מול גווארדיולה המתיש, היה כנראה נקטל על ידי הפרשנים; כי אם אותה הבעיטה של דה בראונה נכנסת, המערך ההגנתי הנסוג וכל הסגירות הטקטיות של ריאל היו מוגדרות כ"מחנה את האוטובוס", או "בונקר" בשפתנו, ולמעשה אנצ'לוטי אהובנו, הקלאס האלגנטי, היה מרחק בעיטה אחת מדויקת מלהיות מוגדר "מיושן ולא רלוונטי" מול השיטות של פפ, שהקבוצות שלו אולי לא מנצחות אבל שולטות ללא עוררין כמעט בכל משחק.
כמה פשוט גם לזרום עם התיאוריה שפפ הוא מאמן של טקטיקה מתישה (האמת, הכנסתם של סטונס וקובאצ'יץ' כחילוף כפול הייתה מהלך בלתי נסבל) בעוד שאנצ'לוטי הוא מאמן של שחקנים ודוגל בגישה חופשית יותר, שמחה, ולמה לסבך את הכדורגל. אבל מי אנחנו שנריב עם מסורת? ריאל מדריד ניצחה (היא למעשה לא ניצחה, אבל לראשונה אחרי שנים, בסיומם של שני משחקים בלי הכרעה, כולל הארכה, הייתה תחושה שפנדלים זו שיטת הכרעה הוגנת), והכל נכתב בהתאם, המנצח לוקח הכל. שמו הוא שוב קרלו אנצ'לוטי.
2
המפגש הכפול של סיטי מול ריאל היה למעשה ניצחון של הכדורגל על "הכדורגל המודרני", שבכל שבוע נקטל ומושמץ ומוטח תחת האשמות ש"המשחק הפך למסחרי ומנוכר". הניצחון לא היה רק בזכות הרמה הגבוהה, המתח והשערים, אלא גם בזכות המאמץ הגדול וההשקעה, האפרוריות שמאחורי הזוהר. קל מאוד (וכיף ומתבקש) ללגלג על הכדורגלנים המקועקעים הצעירים שמרוויחים מיליוני דולרים, אבל הנה הם עולים על הדשא, ונותנים את הכל. רצים בכל הכוח עד שנתפסים להם השרירים, חבריהם משחררים להם אותם בעודם נאנקים מכאב, והנה הם שוב חוזרים לרוץ, עד שהגוף נכנע והם נאלצים לבקש חילוף.
והנה פדה ואלוורדה עומד בחימום, והצופה רואה כדורגלן אמיתי, שבא לעבוד. לא אחד שמרגיש כמו כוכב שרק לפני שבוע כבש בוולה מושלם מול העולם כולו ומרגיש ש"מגיע לו", אלא כאחד מ-11, חלק מקבוצה, מישהו שמגיע עכשיו לתת מאמץ אדיר, עבודה שחורה, "לסבול" כפי שנהוג לומר, לרוץ אחרי ההתקפה ולחלץ כדורים. לצדו עומד טוני קרוס, האיש שכבר ראה הכל ועדיין נותן הכל, וכמובן ג'וד בלינגהאם, לכאורה כוכב על, להיט, מועמד לכדור הזהב, שגם הוא, בא לרוץ ולחלץ, לזרוק את הגוף, למתוח את הרגל, להפריע ליריבה, להתגונן, להרחיק, להעיף, עד אפיסת כוחות.
3
אין ספק שבאנגלית הכל נשמע יותר טוב, וייתכן שאילו הדברים היו נאמרים בעברית הם היו נשמעים כקלישאה, אבל גם הריאיון אחרי המשחק של בלינגהאם הצליח להישמע ברמה אחרת ולהמשיך את האיכות המופלאה מהדשא. בלינגהאם ניגש לעמדת השידור, והצליח לשלב בין ניתוח ענייני של המשחק עם נגיעה אישית, להיחשף כאדם וכשחקן, ולגרום לצופה להעריך בגרות בלתי נתפסת של בחור בן 20.
ברשותכם, להלן תמלול מלא של הדברים. "כן, אני חושב שיש תחושת הקלה, כי אתה משקיע כל כך הרבה במשחק, וכבר שיחקתי נגד סיטי בעבר, ואתה מרגיש על סף ניצחון, ומרגיש שאתה יכול להוציא מולם משהו, ואז לפתע הם מצליחים לגנוב את זה ממך. קשה מאוד לגבור עליהם, צריך להשקיע עבודה עצומה, ולמען האמת כבר התקשיתי לעמוד על הרגליים בסיום, כך שלנצח אותם זה ענק.
"הם לא מפסיקים להניע את הכדור, מזיזים אותך מצד לצד, מורידים אותך לעמדות שאתה לא תמיד רוצה להגיע אליהן אבל לא נותרת לך ברירה, אתה חייב להמשיך ללכת עם השחקן שלך, אחרת הם יכולים להעניש אותך, כפי שהם עשו וכבשו. למען האמת, אני חושב שרוב הקבוצות היו נשברות בשלב הזה, כי סיטי מתעלה עליך ומשתלטת, והקהל נכנס למשחק, אבל עמדנו בזה יפה בזכות המאמץ האדיר.
"תוכנית המשחק הייתה די זהה, אולי כמה מאיתנו היו בעמדות שאנחנו לא רגילים אליהן, אני למשל הייתי אמור ללחוץ גבוה יותר, לנסות לכפות איבודי כדור, אבל חלק מהמשחק הוא ההתאמות, ההקרבה האישית, היכולת להסתגל למשחק שמתפתח, והחבר'ה עשו את זה בצורה מבריקה.
"הכוח הכי משמעותי של קרלו זה שהוא מוצא דרכים לתת לשחקנים את החופש. יש קבוצות שהן קצת יותר נוקשות מבחינת סגנון, הנעת הכדור ודפוסי המשחק, וזה מעניין לצפות בהן ומאתגר לשחק מולן, אבל הכוח שלנו הוא השיחרור, עד כמה הגיוני שזה נשמע. כאדם, הוא מצליח למלא אותך ברוגע ובביטחון.
"לא יכולתי לחלום על דבר שכזה (לשחק במעמד כזה במדי ריאל מדריד), לא רק בגלל הגולים והיכולת, אלא רק התחושה הזאת, של לשחק עבור המועדון הזה. זו זכות לשים את סמל המועדון של ריאל על החזה, אתה אסיר תודה, הלוואי ויהיו עוד ערבים שכאלה.
"יותר מלחץ, אתה מרגיש אחריות. כשאתה מגיע למקום כמו ריאל מדריד ורוצה לעשות את הצעד הזה קדימה, אתה חייב להיות מוכן לספוג ביקורת, להיות תחת אור הזרקורים, והמועדון עושה עבודה מצוינת. אם הם מרגישים שאתה עוד לא מוכן, הם מקלים עליך ומכניסים אותך בהדרגתיות. ואם אתה כאן, כנראה שאתה יכול להתמודד עם זה.
"יש הרבה ערבים שבהם אתה מרגיש רגעי קסם, רגעים של הברקות על המגרש, אבל היום זה הוכרע על המנטליות, על ריצה, על הקפדה על הפרטים הקטנים, ואז הפנדלים, שבהם החבר'ה שמרו על קור רוח.
"מבחינה אישית זה רגע יפהפה עבורי, אחי נמצא כאן ביציע, וזו פעם ראשונה שהוא צופה בי במדי מדריד, ואני מרגיש גאווה עצומה. זה חלק גדול מהסיבה שבגללה אני כאן. רק לשחק כדורגל מסב לי אושר, אבל הזכות בלשחק לעיני ההורים שלי, זו אחת ההנאות הגדולות שבחיים". אכן כן.
4
ומילה אחרונה על אנדריי לונין, אי אפשר שלא להצדיע לחייל האוקראיני האמיץ ונטול הפחד, במיוחד עבור מעריצי שוערים כמונו, שיודעים כמה עדינה ומפרכת היא עבודת השוער, ושאסור להקל ראש בשום עצירה או קליטת כדור. גולת הכותרת היא כמובן הפנדלים, אבל כמה קרנות הוא הדף והרחיק ואיגרף בתזמון מושלם, בקור רוח בלתי מובן, אפס טעויות במעמד שכזה. אחר כך עולה סרטון עם תיעוד מהיציע, שבו נראה הפנדל המכריע של רודיגר, ואותו לונין, גיבור הניצחון, לא משתולל משמחה, אולי מאפיסת כוחות, אלא פשוט צועד לעבר חבריו. ואז אותה סצינה קלאסית, ששחקני הקבוצה המנצחת לא יודעים את נפשם, ולא יודעים אם לחגוג עם כובש הפנדל האחרון, אולי לרוץ לשוער, אולי ללחוץ יד ליריבה. אני הייתי רץ לשוער.