שיר קטן, נזק גדול: כשאנסו פרננדס נותן לגיטימציה לגזענות

שתי תקריות גזעניות נרשמו השבוע בעולם הכדורגל, אחת מדוברת יותר והשנייה מעט פחות. הן אומנם שונות מאוד במהותן אבל במקביל יש ביניהן גם לא מעט קווי דמיון, מעבר למכנה המשותף הברור - שהן התקיימו במרחב של הכדורגל, סביב המשחק הפופולרי, מלא האמוציות, שלמעשה מכיל אותן והן לכאורה נעשות בשמו.

נתחיל באוהדים של מכבי תל אביב ששרקו בוז לסייד אבו פרחי במשחק אלוף האלופים. שחקן בית של המועדון, צעיר מבטיח, כישרון עולה, בן 18 בלבד, על פי כל הקודים של הכדורגל הוא אמור להיות אהוב הקהל, אבל מה לעשות, אבו פרחי ערבי. ומבחינת כמה אנשים עלובי נפש, זה בלתי נסבל. אז הם שרקו לו בוז כשנכנס, וחלקם אף שרקו לו בוז בכל פעם שנגע בכדור. זה לא משנה שהוא ישראלי לכל דבר, גדל בבאקה אל גרביה, ששיחק בקיבוץ הסמוך במכבי ברקאי, שהוא יצא נגד חמאס, כלום לא משנה ואת אותם אנשים בזויים לא ישכנע. הוא ערבי.

מבחינת אותם אנשים, הנזק לקבוצה הוא שולי. לא אכפת להם ששחקן נפגע מהם, שהם פוגעים בביטחון ובמוטיבציה של בחור צעיר שעושה את צעדיו הראשונים על המגרש ומתקבל ברוע. לא אכפת להם שהקבוצה אולי תיקנס, שהתדמית שלה תיפגע, שהאווירה נעכרת, ששחקנים לא ירצו להגיע, אולי אפילו שמשקיעים יירתעו והבעלים יברח. לא אכפת להם באמת מהקבוצה, שאליה הם שרים שירי אהבה רומנטיים. אלה הם אנשי חושך. וכמו אנסו פרננדס, שאליו מיד נגיע, גם כאן בולט הכלל הבסיסי: כמה מאות ששורקים בוז, נשמעים יותר חזק מרבבות דוממים.

לגבי אנסו פרננדס, ובכן, אותו איננו מכירים באופן אישי, לא יודעים אם הוא גזען או לא, לא יודעים מהן דעותיו הפוליטיות והחברתיות על הגירה או קולוניאליזם, רק יודעים דבר אחד: הוא נתפס שר שיר גזעני נגד צרפת, ונקלע לסערה בינלאומית שלא האמין או דמיין שייקלע אליה. בניגוד לאותם גזענים מוצהרים מיציע מכבי תל אביב, אנסו פרננדס התנצל והביע חרטה (שמבחוץ מרגישה גם אמיתית וכנה, וגם כמבוהלת בניסיון לסיים את הנזק), ובעיקר נראה כקורבן לנסיבות: עוד בחור שהצטרף לשיר אוהדים "מרושע" באוטובוס השחקנים הצוהל, ופתאום מצא את עצמו מסובך בתקרית עולמית, שסוחטת תגובות מראשי מדינות.

בניגוד לאותם אוהדי מכבי תל אביב חשוכים, שלא אכפת להם מכלום, פרננדס, אילו היה יודע איזו סערה תתפתח, היה יושב בדממה. כעת העולם סוער, כולם מגנים, חבריו בצ'לסי נגדו, והוגו לוריס טוען שהשיר הזה הוא "מתקפה על כל העם הצרפתי". עם זאת, אין פה תמימות. כשהשחקנים התחילו לשיר את השיר הספציפי הזה, נשמעה באוטובוס קריאה "תעצרו את הווידאו!", שממנה משתמע שהם ידעו שמדובר במילים קשות, אסורות, רעות.

פרננדס הוא מקרה קלאסי, ולצערנו מוכר מאוד, של שחקן ששר "שיר אוהדים" ופתאום העולם מגלה את המילים שלו. בישראל זה קורה אחת לשנה בחגיגות אליפות או גביע, כששחקן מצטרף לשירת אוהדים ובלי לשים לב, מרוב התלהבות, מכנה את היריבים גרמנים או חזירים או חיזבאללה, ונשאב לאותן הקנטות של אוהדים על היריבים שלהם. ואז, כששחקן מפורסם אומר את המילים המפורשות ולא עשרות אלפים ביציעים, ומתבררות המילים, שוב נחשפת האלימות המילולית ששולטת על היציעים, ולצערנו לגיטימית.

כי מה שלמעשה קרה זה שאיזשהו בחור ארגנטינאי כתב שיר אוהדים, שמטרתו להקניט את נבחרת צרפת, ולמרבה הצער, על פי הקודים של עולם הכדורגל, לא רק שיש צורך להעליב בדרך הכי כואבת שיש, אלא אף מותר לרדת הכי נמוך שאפשר, הכל בשם היריבות ובשם המחויבות לקבוצה או לנבחרת שלך. ומאות אלפי אוהדים מארגנטינה רק רוצים "לעודד" את הנבחרת שלהם, אבל בשם האהבה מצטרפים מדי פעם לשיר שכולו גזענות ועלבונות. אנסו פרננדס למעשה נתן לגיטימציה לאותה גזענות, והמחיש למה אספסוף קיצוני מרגיש בבית ביציעי הכדורגל, המקום בו הכל מותר ומעניק לו כר נוח לשנאת האחר.

הרוב המוחלט של אוהדי הכדורגל הוא לא אלים. רוב האנשים שרים שירי שנאה אלימים, אבל מתייחסים אליהם בהומור בריא ומצליחים לשמור את היריבות בפרופורציה. רוב הקהל גאה ביכולת שלו לעשות את ההפרדה. עם זאת, חלפו הימים בהם כדורגל הוא זירה קטנה, בועה ייחודית שמאפשרת קודים אלימים. יש לזה מחיר כבד.