במקביל לשמחה לאיד נגד אינדונזיה, שרצתה להחרים את ישראל ונענשה, קשה שלא לרחם על האוהד המקומי שפינטז על חיים נורמליים ואירוח של טורניר גדול, ושוב היה קורבן של פוליטיקה קיצונית מושחתת, מטופשת וחסרת אחריות
אריק זאבי? מגיע לו. קורזיץ? אלופה ואהובה. דרייגור? תנו לה פרס, בכבוד. אבל במקום שנחגוג ביום העצמאות ונפרגן לספורטאי עבר בטקס ממלכתי, הוועדה בראשות אבי נמני הרסה רגע יפה, ודווקא בימים קשים אלה שאבה גם את הספורט לווכחנות ועוינות. איך שוב פספסנו?
הם נרגנים וחמוצים, עצבניים מהרגע הראשון, בוגדים גם בשחקנים אבל בעיקר במהות שלהם. ערן זהבי התלונן על אוהדי מכבי תל אביב שיצרו אווירה מלחיצה בבית, אבל זו תופעה כוללת: למה אנשים באים למגרש כדורגל בגישה כל כך ממורמרת?
כבר הרבה זמן לא היה לכדורגל הישראלי מקור לגאווה כמו מנור סולומון, כל כך אהוב, כישרוני ונקי. בימים שבהם המדינה מפולגת מתמיד, נבחרת ישראל המסוכסכת זקוקה נואשות לזריקת החייאה. עם כל הכבוד לזהבי ונאתכו, או בניון וחזן, התשובה היא ברגליים של מנור
שופטים מושחתים, בנות שרוצות לברוח, ואף אחד כבר לא מופתע, האיגוד מטייח, כולם יודעים: ככה זה בענף עם מסורת של אלימות והתעללות. הורים יקרים, הילדה שלכם הולכת לחוג התעמלות? תבינו במה זה כרוך. דעה
בזמן שאוהדי מנצ'סטר יונייטד קוראים על ההצעה של המשקיעים הקטארים ושל המיליארדר הבריטי ומנסים להבין מה פחות גרוע, חובבי המשחק שוב נזכרים איזה שקר הם מוכרים לעצמם כשהם רק מבקשים לשבת בשקט ולראות כדורגל. דעה
איך ייתכן שכל כך הרבה חובבי ספורט משקיעים מאמצים כבירים בניסיונות להקטין את ההישג של לברון ג'יימס ולהסביר לעולם למה הספורטאים הגדולים הם בעצם בלוף? בין אם הם ספקנים, טרולים או סתם "מיוחדים", ההפסד כולו שלהם
פתאום כולם נראים רגילים, משעממים, מוגבלים. מתמסרים לאחור, מזיזים את הכדור מצד לצד, בלי תקווה. אוסקר גלוך עזב, וזו לא רק מכבי תל אביב שספגה מכה, אלא כולנו: האוהדים, הצופים, האנשים שמחפשים חדווה ייחודית במשחק, המבוגרים שכבר לא העזו להתאהב. תודה על הכל ילד
טוענים שהוא מזייף פציעות, מאשימים אותו שהוא רמאי, מלכלכים על אבא שלו, אבל נובאק דג'וקוביץ' ממשיך לנצל את העוינות כלפיו בדרך לפסגת ההר, ולהותיר הרחק מאחוריו את פדרר ונדאל. דעה
הם טועים על המגרש, מרגיזים את הקהל, מקוממים עם התגובות שאחרי המשחקים, הופכים את כולם לבכיינים ועל הדרך מנציחים את השליליות שטבועה בכדורגל הישראלי. כך השופטים הצליחו להגיע למעמד מיוחד: הכי חלשים בענף. דעה
בזמן שעולם הטניס "דאג לשלומה" ו"חשש לעתידה", נאומי אוסקה שוב הבהירה שאין לנו יכולת להבין מה באמת עובר עליה, שאין לעיתונאים מושג, שמותר וטבעי להישבר, ושהיא ספורטאית גדולה גם בלי להיות על המגרש. דעה
כשהכדור הוגבה אליו, כשחגג על הדשא, כשבילה בלילות, כשהוביל את איטליה לרגע בלתי נשכח, כשנלחם בסרטן וריגש את כל מי שהכיר אותו - ג'אנלוקה ויאלי תמיד עשה הכל עם ניצוץ בעיניים ורגש שלא יישכח
לך תזכור מי זה פלה, מיהו באמת כריסטיאנו, מה היה פה לפני 10 שנים, זה נראה כמו נצח. בראש יש רק את קטאר 22, ליאו מסי ומחיקת ההיסטוריה, אבל דווקא רגע השפל של רונאלדו ממחיש את העוצמה שלו. דעה
איל בוחש מאחורי הקלעים, ניר מזגזג בלי בושה, שרצקי מודה שנמאס לו, נס ציונה מוותרת ל"חבר", ברקע זוארץ וחסון מתלכלכים בקרב על ההתאחדות, ושלושה ימים בלבד אחרי גמר המונדיאל הושלכנו בחזרה לבוץ, בכל הכוח. מישהו אופטימי לקראות הבחירות? דעה
כיצד מסי אמור למצוא עניין מחודש בליגה הצרפתית? איך קיין וניימאר יכולים להתגבר על האכזבות? איך אחרי הטורניר הנפלא בקטאר חובבי הכדורגל יצליחו לחזור לשגרת הליגות המקומיות, ובמיוחד חובבי הליגה הישראלית? היה כיף, אבל ממונדיאל החורף יהיה קשה להתאושש
האם האובססיה העולמית סביב כוכב ארגנטינה גורמת לו להרגיש שמותר לו הכל? על ההתפרצות של מסי, היום הכי טוב במונדיאל, הנתונים הסטטיסטיים השקריים והיתרון בצעקות של עמיחי
לא זכור טורניר עם ניגודיות כזאת: עושר מופרע מול עבדים אומללים, תחושת ביטחון מול פחד בלתי פוסק, שחיתות ועוולות מול כדורגל משובח במתקנים יפהפיים. שליחנו חזר לישראל אחרי 14 ימים בקטאר, ויודע בדיוק למי יתגעגע
זה הרבה מעבר לסתם עידוד: לארגנטינאים יש הוכחה שאלוהים הפעם לצדם. שליחנו לקטאר ראה את הניצחון המרשים של מסי וחבריו, ונדהם מהכוח שהם מקבלים מהיציע. וגם: אצילי ממחיש את הפער בין ישראל למזרח התיכון
שוטרים שמאיימים על עיתונאים. מפגינים שמוכים ונעצרים. אלימות, סתימת פיות, נערה בת 16 שחוששת לחייה, ונבחרת שבוגדת באוהדיה. שליחנו לקטאר עבר ערב סוער ומפחיד בדוחא, והבין כמה חשוב וסמלי הניצחון של ארה"ב
כמה אוהדים זעמו על החגיגות של האמריקאים, צעקו והתעמתו עם המאבטחים. שוטרים פעלו להרגעת הרוחות ומנעו תיעוד של האירוע
איך כריסטיאנו ממשיך להיות האטרקציה האידיאלית גם כשהוא לא פוגע, מה המשפט שהאוהדים במונדיאל לעולם לא ישכחו, ואיך משפחה מוסלמית חביבה הצליחה לשבש "שלום ואהבה". שליחנו מסכם עוד יום טיפוסי בטורניר במזרח התיכון
"ייבשתם אותנו לגמרי. לקחתם לנו את כל השמחה. אין פה אווירת מסיבה, לא במקרה רק הנבחרות הערביות חוגגות פה". אוהד וולשי במונולוג כואב מסביר עד כמה קשה לו ליהנות מכדורגל בלי בירה
לזה בדיוק חיכינו כאשר פנטזנו על המונדיאל: דרבי לוהט, אווירה מחשמלת, קהל גדול עם פרטים קטנים, וכמובן הגול ה"מושלם" של ליאו מסי, ששוב ענה לאלו שהעזו להתבדח על חשבונו. ובצד הישראלי? המתיחות עם המקומיים מייצרת בעיה שאין לה פתרון
אז מהי האמת? באמת מתנכלים לעיתונאים הישראלים בדוחא, או שהם מתבכיינים ומנסים לייצר כותרות בכוח? שליחנו לקטאר על החוויה שמבחינה בין ישראל לשאר העולם, ותהלוכה צוהלת אחת שסימלה את הכל
הלהקה המוזרה מחוץ לאצטדיון. ההוראות של נתבי התנועה במגהפון. הקור המקפיא באצטדיונים. והשיא: שכירי החרב שמתחפשים לאוהדים. הקטארים באמת מנסים לייצר אווירה חיובית וההשקעה ניכרת, אבל לפעמים זה רק עושה נזק. שליחנו למונדיאל מדווח
בין אם מדובר בתחפושות של הקהל, בקריאות העידוד, בריצה על המגרש או בניקיון היציעים, היפנים פשוט עושים הכל בשיא הרצינות ובשיא המחויבות כי "ככה חונכנו". שליחנו לקטאר על ערב של מסורת ומורשת
היה לסעודים הרבה מזל, הם נהנו מקסמו הייחודי של הטורניר הקסום בעולם, אבל בסופו של דבר העולם הערבי כולו חגג את הניצחון על ארגנטינה, ולצערנו הזכיר כמה אנחנו רחוקים. וליאו מסי? כדאי שייזהר: מדובר בטורניר שברגע אחד מייצר אגדות, ומחסל אחרות
בעקבות עומס על המטרו בדוחא, עשרות אלפי אוהדים חיכו למעלה משעתיים בתור עד שהגיעו לתחנה שתוביל אותם לעיר. שליח וואלה! לקטאר מדווח
פיפ"א מנסה להילחם במילה אהבה, ויש מי ששותקים מתוך פחד, בזמן שאחרים שותקים באומץ. שליחנו למונדיאל עדיין לא מבין איך מסר כל כך חיובי ואלמנטרי הפך לפצצה מתקתקת, ומסכם עוד יום סוער ומתוח בקטאר, שבסופו של דבר המחיש את כוחו האמיתי של הכדורגל
הקטארים המהודרים הגיעו לאצטדיון ברכבי פאר, לבושים בגלאביות הלבנות והצחורות שלהם, התיישבו ביציע לראות מה הכסף שלהם עשה, וקיבלו בראש מאקוודור הקטנה: על שני אוהדים עצבניים, יציע של שכירי חרב ורגע בלתי נשכח
