איך כריסטיאנו ממשיך להיות האטרקציה האידיאלית גם כשהוא לא פוגע, מה המשפט שהאוהדים במונדיאל לעולם לא ישכחו, ואיך משפחה מוסלמית חביבה הצליחה לשבש "שלום ואהבה". שליחנו מסכם עוד יום טיפוסי בטורניר במזרח התיכון
"ייבשתם אותנו לגמרי. לקחתם לנו את כל השמחה. אין פה אווירת מסיבה, לא במקרה רק הנבחרות הערביות חוגגות פה". אוהד וולשי במונולוג כואב מסביר עד כמה קשה לו ליהנות מכדורגל בלי בירה
לזה בדיוק חיכינו כאשר פנטזנו על המונדיאל: דרבי לוהט, אווירה מחשמלת, קהל גדול עם פרטים קטנים, וכמובן הגול ה"מושלם" של ליאו מסי, ששוב ענה לאלו שהעזו להתבדח על חשבונו. ובצד הישראלי? המתיחות עם המקומיים מייצרת בעיה שאין לה פתרון
אז מהי האמת? באמת מתנכלים לעיתונאים הישראלים בדוחא, או שהם מתבכיינים ומנסים לייצר כותרות בכוח? שליחנו לקטאר על החוויה שמבחינה בין ישראל לשאר העולם, ותהלוכה צוהלת אחת שסימלה את הכל
הלהקה המוזרה מחוץ לאצטדיון. ההוראות של נתבי התנועה במגהפון. הקור המקפיא באצטדיונים. והשיא: שכירי החרב שמתחפשים לאוהדים. הקטארים באמת מנסים לייצר אווירה חיובית וההשקעה ניכרת, אבל לפעמים זה רק עושה נזק. שליחנו למונדיאל מדווח
בין אם מדובר בתחפושות של הקהל, בקריאות העידוד, בריצה על המגרש או בניקיון היציעים, היפנים פשוט עושים הכל בשיא הרצינות ובשיא המחויבות כי "ככה חונכנו". שליחנו לקטאר על ערב של מסורת ומורשת
היה לסעודים הרבה מזל, הם נהנו מקסמו הייחודי של הטורניר הקסום בעולם, אבל בסופו של דבר העולם הערבי כולו חגג את הניצחון על ארגנטינה, ולצערנו הזכיר כמה אנחנו רחוקים. וליאו מסי? כדאי שייזהר: מדובר בטורניר שברגע אחד מייצר אגדות, ומחסל אחרות
בעקבות עומס על המטרו בדוחא, עשרות אלפי אוהדים חיכו למעלה משעתיים בתור עד שהגיעו לתחנה שתוביל אותם לעיר. שליח וואלה! לקטאר מדווח
פיפ"א מנסה להילחם במילה אהבה, ויש מי ששותקים מתוך פחד, בזמן שאחרים שותקים באומץ. שליחנו למונדיאל עדיין לא מבין איך מסר כל כך חיובי ואלמנטרי הפך לפצצה מתקתקת, ומסכם עוד יום סוער ומתוח בקטאר, שבסופו של דבר המחיש את כוחו האמיתי של הכדורגל
הקטארים המהודרים הגיעו לאצטדיון ברכבי פאר, לבושים בגלאביות הלבנות והצחורות שלהם, התיישבו ביציע לראות מה הכסף שלהם עשה, וקיבלו בראש מאקוודור הקטנה: על שני אוהדים עצבניים, יציע של שכירי חרב ורגע בלתי נשכח
הנאום של ג'אני אינפנטינו המחיש את כל התסכול הקטארי ושל העולם הערבי: מבחינתם המערב צבוע, גזעני ובעל דעות קדומות. הטורניר שאמור היה לקרב לבבות ותרבויות, בינתיים רק ממחיש את הפערים ומייצר מתיחויות, והאיסור על שתיית אלכוהול הוא רק ההתחלה
כל גביע עולמי הופך במהרה לחגיגה בינלאומית ומזכיר לאוהדים שמגיעים מכל קצות תבל עד כמה הכדורגל מאחד, אבל בדוחא קורה משהו אחר. פז חסדאי, שליחנו לטורניר, על עיר שכרגע אפופה באנרגיות רעות, שהתפאורה בה פתטית ושהכסף שנשפך בה ללא חשבון רחוק מלרגש
מה לסקר? במה להתמקד? להתחבק עם עיתונאי איראני? להישמר מהקהל הסעודי? לבטוח במשטרה הקטארית? ומה יגיד לאשתו? אומנם מדובר בטורניר הגדול והחגיגי בעולם, אבל שליחנו למונדיאל נוטה לדאגות (וזה עוד לפני שהתחיל הכדורגל)
עדיין השפלות באירופה, עדיין עונשי רדיוס, עדיין טעויות שיפוט. מצחיק לשמוע דווקא את אבוקסיס מתלונן על בזבוזי זמן ש"מחזירים את הכדורגל 30 שנה לאחור", כי למעשה השתנה פה רק דבר אחד קטן ומהותי
העובדה ש-7,000 אוהדי מכבי חיפה כל כך נהנו ממשחק שבו הובסו 7:2, היא עוד תזכורת שהסוד לחיים טובים הוא להיות במוד חיובי, אסיר תודה, מעורפל מאהבה, ליהנות ממה שיש, לבלות עם המשפחה והחברים ופשוט לשיר. והכי חשוב? להתחבק, כל עוד זה נמשך
רונאלדו במצב לא קל: במסגרת מצבו החדש הוא צריך למחול על כבודו, להשלים עם המגבלות שלו, להתפשר ולהבין שהוא כבר לא הכי טוב בעולם, ובכך לפעול נגד כל האינסטינקטים שלו, ובמה שהביא אותו עד הלום. פלא שהמיליארדר הזה מעורר קצת רחמים?
הוא פגע בתדמית שלו כמנהיג, פגע בקבוצה, המאיס את עצמו, אבל זה הרבה מעבר לסתם עימות באימון. האגרוף של דריימונד גרין הזכיר כמה אלימות היא טריוויאלית בעולם הספורט, כל עוד היא מניעה את הביזנס
למה אנחנו לא מופתעים מהסטירה של גיא לוזון בפרצופו של זיו מורגן? כי זה האיש, זאת המשפחה, זאת ההתאחדות, אלה הנורמות. פעם נבחרת ישראל הייתה מוסד ממלכתי וייצוגי, היום המאמן עצמו כבר מדבר על הבילוי בבוקרשט
אם חזיזה חושב שזה רק מ"קנאה של אוהדי מכבי ת"א", הוא מבטל את כל ההיסטוריה והעקרונות של נבחרות לאומיות. אם חזן מבקש מהאוהדים "להתבגר", זה כבר זלזול בקהל. אחרי הנזק שיצר הזימון המפוקפק, אנשי הנבחרת החמירו אותו עם תגובות מטופשות
אירועי הפרידה מרוג'ר פדרר הזכירו עד כמה הוא היה נערץ ואת קסמו הייחודי, אבל סצינת הדמעות שלו ושל רפאל נדאל זה לצד זה המחישה עד כמה אהבת הספורט מבוססת על רגש ולא היגיון. תודה רוג'ר על עוד ערב בלתי נשכח, שהוא הרבה יותר מטניס
הקרנבל לפני פ.ס.ז' היה מוצדק, ההתרגשות מהמשחק הייתה מובנת, אבל למה האופוריה וההתלהבות אחרי הפסד? כמה אפשר להתלהב מאבו פאני מתקל את ניימאר, כשזה לא הספיק? לשמחתה של מכבי חיפה, הקבוצה הזאת מנותקת מהמסורת הישראלית
גם אחרי שתי עונות ב-NBA ואליפות אירופה בעייתית עם הנבחרת, חובב הכדורסל הישראלי מתקשה להחליט אם דני אבדיה הוא כישרון-על שלא מנוצל, שחקן משלים מוגבל, או שמא עוד קורבן של נסיבות בלתי אפשריות
המשחק האחרון של סרינה וויליאמס היה כל מה שאפשר לבקש מאירוע פרישה: טניס משובח, זיכרונות מתוקים, הילה של אגדה ורגעים שהזכירו מה הפך אותה לגדולה בכל הזמנים. חסרונה יותיר חלל, שספק אם אפשר למלא
ההכרזה של איילת שקד על עלי מוחמד לצד ההצהרה של ברק בכר שמכבי חיפה הפכה ל"קבוצה של המדינה" עוררו תחושות לא נעימות, שאמורות להדאיג גם את האוהדים הירוקים. מה הכיף הגדול בלהיות קונצנזוס וגאווה לאומית?
אוהדי מכבי חיפה הרגישו שהתקשורת מתנכלת להם. אוהדי הפועל באר שבע ניתחו את התרומה של מיכה ככדורגלן. אוהדי מכבי תל אביב התעסקו בצבע החולצות בפרומואים. היחס לפרשה על ידי הקהל חשף פנאטיות וקטנוניות, ובעיקר חוסר הבנה
ההתקפה המושלמת. הבעיטה, בנגיעה הראשונה. ההצהרה והתשובה לזהבי. הדמות השנויה במחלוקת. תפיסת הראש, תחושת ההלם, מבחן ה"שיואו", ההבנה שכל השאר שולי. הגול של עומר אצילי באלוף האלופים המחיש את כל המורכבות של הכדורגל
בכל בוקר אוהד הכדורגל מתעורר, ונתקל בכותרות מדכאות. הטיפוסים מפוקפקים, החשדות חמורים, בראשו רצים תסריטים מפחידים. הוא מרגיש מוזנח על ידי המוסדות, מושפל שהוא בכלל חלק מזה. לא, אוהדי בית"ר לא לבד. העסקה הזאת היא טראומה לכל חובבי הכדורגל הישראלי
גם כש"ישראל פרמייר טק" מצליחה לזכות בקטע בטור, ישראלים לא בטוחים מה הקשר שלה למדינה. כשהמרחקים בינינו לאירופה כל כך גדולים, לפעמים מה שצריך זה רק תמונה קטנה, כדי להרגיש מקרוב את גודל ההישג
"ישראל פרמייר טק" קיוותה לתוצאות טובות יותר בקטע הראשון במירוץ, נגד השעון: ניב סיים רביעי מהסוף לעיני הקהל הנלהב ברחובות הגשומים של קופנהאגן, כריס פרום סיים במקום ה-112
למה המכונאי ניסר מילימטר מהכידון של פרום, למה רופא הקבוצה גורם לכולם לדמוע, ומה באמת מדאיג את התזונאי. מעקב צמוד אחרי האנשים שמסביב לטור דה פראנס חושף עד כמה הפרויקט הזה מופרע
