ההודעה הפומבית שהוציא קיליאן אמבפה נגד פריז סן ז'רמן והפרשה שנוצרה בעקבות הסרטון חשפו את השיגעון שקורה בתקופה האחרונה במועדון הצרפתי, שפשוט איבד שליטה. התגובה של אמבפה נראתה די מתלהמת ומוגזמת. הרי מה כבר קרה? בסך הכל מדובר בסרטון די סטנדרטי, שמנסה לעודד אוהדים לרכוש מינויים. הקבוצה החליטה להציב את אמבפה כפנים של המועדון (לצד כמה שחקני בית צעירים אחרים), ונכון, לא את מסי או ניימאר. האם זה מצדיק הודעה כל כך חריגה ותוקפנית? למה לא להתקשר למישהו מההנהלה, להגיד מה מפריע לך, לבקש שיחליפו את הקטע, שיערכו אותו, שישנו משהו? למה בפומבי?
התחושה היא כמובן שמתחת לפני השטח הכל מבעבע, והתגובה המוגזמת של אמבפה היא חלק מהמתח במועדון, שתמיד אופיין בבעיות אגו. מי יודע מה עובר לאמבפה בראש, למה החליט לבקר ככה את הקבוצה ולצאת נגד הסרטון שהרגיש לו כאילו זאת "קיליאן סן ז'רמן". התחושה היא שהוא חושש מאיך שזה נראה מבחוץ, ולכן מיהר להתנער ולגנות. אולי הוא מפחד שיחשבו שהוא זה שדרש להיראות לבד, שאולי זה יפגע בחבריו לחדר ההלבשה, מה זה משנה. העיקר היא השורה התחתונה: אמבפה יצא בהודעה שמנסה להגן על עצמו, על חשבון הקבוצה. בתגובה, ההנהלה כמובן מיד התקפלה, והורידה את הסרטון מהרשת. צריך להגן על הנכס.
מבחינת אמבפה, כרגע פחות חשובות הקבוצה והיציבות שלה, העיקר שהוא לא ייצא רע. יש לו קריירה לנהל. התדמית שלו זה עסק ששווה מיליארדים. זה המשיך את התקופה המביכה של פריז סן ז'רמן בתקופה האחרונה, ששיאה הוא כמובן לא ההפסדים בליגה, אלא הפגיעה התדמיתית: שריקות וקריאות הבוז לליאו מסי מהיציעים. ליאו מסי הוא לא סתם כדורגלן, הוא מסי, ואין צורך להרחיב ולהסביר עד כמה הוא אהוב ונערץ, או איזה מעמד יש לו בעולם. לכן כשהוא סופג שריקות וקריאות בוז הן צורמות במיוחד, ונשמעת מעוותות במיוחד. כאילו משהו לא תקין במועדון, משהו התקלקל, החמיץ. כאילו זאת בושה.
עולם הכדורגל לקח את זה אישית. מי אתם שתעשו "בוז" למסי? כל הביקורות שנשמעו מאז הן נכונות ומוצדקות. זו מבוכה למועדון, וחוסר כבוד כלפי מסי. הוא בוודאי שלא אשם במצב, יש לו העונה 18 שערים ו-17 בישולים. לא הוא אחראי על הסגל, על ההרכבים, על המערכים. גם בברצלונה וגם בארגנטינה הוא "עמד" על המגרש, אבל שם היה מי שיחפה עליו, שיילחם בשבילו. הוא לא ראוי ליחס הזה. הבעיה היא לא אצלו, אלא אצלכם.
אבל מעבר לכל המובן מאליו, היה גם היה משהו נחמד בקריאות הבוז למסי. משהו שהזכיר את הבסיס של אהדת הכדורגל, את חוסר ההיגיון. משהו אמיתי, מעבר לכל המאמץ התדמיתי, החיצוני, השיווקי. רגע שהמחיש שעדיין מדובר פה בקבוצת כדורגל, כמו פעם. את העובדה שלפ.ס.ז' יש אוהדים אמיתיים, מסורים, שלא אכפת להם מפגיעה ברגשות של עולם הכדורגל, אלא רק מהקבוצה שלהם. מבחינתם הוא לא מסי הקדוש, שצריך לצלם ולהלל, אלא שחקן רכש מאכזב. שחקן שהיה שותף להפסד לליון השנואה.
הרי פריז סן ז'רמן היא לא קבוצת כדורגל, היא פרויקט כלכלי. ודי מוצלח, יש לומר. כל מי שהיה במונדיאל בקיץ (סליחה, בחורף) הרגיש את הניצחון הקטארי על בשרו, את העבודה המוצלחת של הכסף. הרי מספיק לראות את הילדים בשכונה הולכים לבית ספר עם חולצה של פ.ס.ז'. מה הקשר שלכם לפ.ס.ז'? איפה יונייטד וליברפול, באיירן ומילאן? איך הקבוצה הזאת נכנסה כל כך מהר, ובטבעיות, לארון הבגדים של ילדינו? רק במקרה השבוע הייתי עד לשיחה בין אימהות ליד שער בית הספר. "מסכן הילד", אמרה אחת מהן, "הוא מת על מסי, הוא חודשים חיכה לנסיעה הזאת, ועד שהגיע, הם הפסידו בבית. את יודעת כמה זמן הם לא הפסידו בבית?". באמת, מסכן הילד.
והנה אוהדי פ.ס.ז' הוותיקים, האמיתיים, שהיו פה עוד לפני הקטארים, עוד לפני מסי ואמבפה, לפני ניימאר והילדים הישראלים ביציע, ולא, הם לא מוכנים להשלים עם זה. לא מטרידה אותם העובדה שהודחו מליגת האלופות (בסך הכל הפסידו לבאיירן מינכן, לא ביזיון גדול), אלא ההפסדים בליגה. כן, כואב להפסיד לליון. כואב לראות את היריבה משחקת חזק יותר, מחויבת יותר. אומנם שריקות וקריאות בוז לעבר שחקנים של הקבוצה שלך הן תמיד דבר צורם, אבל אפשר להבין. ויותר מלהבין, אפשר לזהות משהו אותנטי, וסוף סוף קצת להזדהות. אוהדים שלא באים בשביל השואו, אלא בשביל הניצחון. לא עם מצלמה, אלא עם צעיף.
וכן, מסי מעצבן אותם. מרגיז אותם לקרוא שהוא כבר מת לחזור לברצלונה, שהוא בקשר עם צ'אבי, שבארסה עושה הכל כדי לפנות לו מקום, שהמשפחה שלו כבר רוצה "לחזור הביתה". מעצבן אותם שבאים שחקנים כדי למכור חולצות, ולא לנצח. מרגיז אותם שיש ילדים ישראלים ביציע שמתלוננים ש"נהרסה להם החוויה" בגלל הפסד, בזמן שאותם מטריף לשמוע את ההקנטות של אוהדי ליון. מרגיזים אותם אמבפה וניימאר, שגם הם לא עושים הגנה, כי גם הם רוצים שאחרים ירוצו בשבילם, הם לא פראיירים. מרגיז אותם המאמן, ההנהלה, החשיבה העסקית. אז מבחינתם, "באמת סליחה שפגענו ברגשותיכם. סליחה אם השריקות נתפסו בעיניכם כבושה או חוסר כבוד. סליחה אם נהרסה לכם ההצגה. לכו לעזאזל, כולכם, רק אל תפסידו בבית לליון". והנה רגע אמיתי, קצת רגש, שמזכיר מה עומד מאחורי הפרויקט הכלכלי.