העיניים נשואות אליו: בעת משבר, מנור סולומון הוא התקווה של הנבחרת

קל לאהוב את מנור סולומון. זה מתחיל כמובן בגולים, אבל נמשך הרבה אחרי. הוא נשמע כל כך סימפטי בריאיונות עמו, עם אנגלית טובה, טון דיבור נלהב, תמהיל נכון של כנות אישית לצד קלישאות קבוצתיות. הוא חביב, חיובי, נעים, מחויך, ואם על הדרך מעורר קצת אנטישמיות ושנאת ישראל, מה טוב, הגאווה רק גוברת, החיבוק מתהדק.

אבל מעל לכל אלה הביצועים. ארבעה שערים רצופים, ארבעתם כל כך יפים, כל אחד מספר סיפור אחר: הראשון הוא קור רוח ששובר את הקרח והבצורת אחרי הפציעה, לא קל. השני היה גול של ווינר, עם ריצה במהירות אדירה, ואז פיניש ברגל שמאל החלשה, בעיטה חדה ומדויקת כל כך, חלום. ואז שני השערים האחרונים: אפשר להכין את ההגנה לשחקן שנוהג לחתוך פנימה ולבעוט, אפשר להזהיר שוער משחקן שאוהב לבעוט מסובבות חדות לפינה הרחוקה, אבל סולומון הזכיר: כשזה עובד ביעילות, אין מה לעשות נגד כישרון התקפי טהור.

עוד בנושא
ההייפ בשיאו: "ברצלונה הצטרפה למירוץ אחרי מנור סולומון"
מאמן פולהאם על עתיד סולומון: "הוא חשוב לנו, נראה מה יוחלט"

לא קל לאהוב את נבחרת ישראל בשנים האחרונות. כל כך הרבה אכזבות, בעיטות מפוארות בדלי, פאשלות מעצבנות, וזה עוד במקרה הטוב. במקרה הרע זה פשוט שיעמום. חוסר יכולת להבין את המסגרת, את חשיבות המשחק, שוב פעם נגד סקוטלנד, על מה בכלל משחקים.

בנוסף היו הפרשיות. זהבי וסרט הקפטן, הפוסט של מונס דאבור, אוהדים שבוחנים מי שר את ההמנון ומי רק ממלמל, וברקע שאלת המאמן, התעסקות בוילי רוטנשטיינר וועדת איתור, עסקנות, לכלוכים, האשמות, כישלונות, עוד ועוד הפסדים ותחושת מיאוס. זו נבחרת שגרמה לנו לכעוס על ההתאחדות, לבוז לשחקן הישראלי, פשוט ניגנה על כל העצבים. התחושה הייתה שרק פוליטיקה של אופ"א וליגת האומות המוזרה סידרו לנו דירוג גבוה וכך גם הגרלה נוחה.

אבל הכל יכול להתהפך ברגע אחד. כל מה שצריך זאת הצלחה. זכורה לנו האופוריה מהניצחונות הקטנים של הנבחרת, את האופטימיות הקיצונית שהם הביאו. יש צמא בעם. המונדיאל בקטאר הזכיר שיש לנבחרות לאומיות קסם מיוחד, שעדיין לא פג. קל להצית את האהבה לנבחרת. מנור סולומון (לצד אוסקר גלוך) יכול להיות התחלה, הניצוץ.

נבחרת לאומית היא דבר סבוך. היא אמורה לאגד נציגים מחלקים שונים בעם, ולהשכיח ביניהם מחלוקות. בנבחרות כמו הולנד וצרפת תמיד היה מתח גזעי, בגרמניה עיסוק במהגרים, בספרד מאבק בין קטאלונים לכל השאר, וכו'. בנבחרת ישראל זה תמיד היה העיסוק בשחקנים הערבים.

צבט הלב לשמוע השבוע את יוסי בניון מספר בגאווה שהוא ביטל את השולחנות הנפרדים לשחקנים יהודים וערבים בסגל. איך ייתכן בכלל שעד עכשיו כן ישבו בשולחנות נפרדים? איך איזשהו מאמן, מנהל, קפטן - איך בכלל נתנו לזה להתקיים? איך איפשרו את ההפרדה העצובה והסמלית הזאת? האם זה לא הדבר הבסיסי ביותר, לחבר ולערבב אותם? איזו חוסר הבנה.

הכדורגל הישראלי תמיד התהדר בהיותו "סמל לדו קיום", למקום שמסמל השתלבות טבעית של הערבים בחברה. אומנם תמיד נשמעו קריאות גזעניות מהיציעים ופרשנים שמחפשים מי שר את "התקווה" ומי לא, אבל הטענה המסורתית תמיד הייתה שאין עוד הרבה זירות בחברה הישראלית שבה ערבים יכולים להיות כוכבי תרבות נערצים ומצליחים.

הקמפיין האחרון הרס את התמימות ואת הציפייה לנבחרת שמאחדת בין כל תושביה ומתעלה מעל לפוליטיקה. הפוסט של דאבור והתגובות אליו פוררו את חדר ההלבשה. היה מתח, הייתה איבה, שריקות בוז, הוא נאלץ לפרוש. לא ברור איך השחקנים הבכירים איפשרו לזה לקרות. גם עכשיו זו תקופה קשה למדינה, העם מפולג מתמיד. די ברור שנדרש בנבחרת ריענון רציני, מכת אנרגיה חזקה. מנור סולומון (לצד אוסקר גלוך) יכול להיות התחלה, הניצוץ.

העובדה שקל לאהוב את סולומון היא לא מובנת מאליה. שני הכוכבים הגדולים האחרונים בכדורגל הישראלי, ערן זהבי ועומר אצילי, עוררו לא מעט רגשות שליליים מהקהל, כל אחד מסיבותיו. בין אם זה מבנה אישיות, התנהגות מפוקפקת או השתייכות למועדון גדול שמושך אש, היה קשה ללכת אחריהם בלב שלם. ביברס נאתכו הוא דמות לחיקוי, אבל תמיד איכזב מקצועית.

הנבחרת הזאת צריכה זריקת עידוד. סולומון הוא לא מנהיג קלאסי, אבל משהו שיפיח בה חיים. עם כל הכבוד לחזן ובניון, מנור הוא עדיין טהור. הוא באמת אהוב. יותר מזה, הוא מישהו שאפשר לתלות בו תקוות. מקור אמיתי לגאווה. שחקן שאתה צופה בו, וכבר מחכה שיתחיל משחק של הנבחרת. ואנחנו כבר מבינים עד כמה זה נדיר.