לאורך השנים אוהד הספורט מפתח מיומנויות הדחקה. זה מנגנון הגנה שכבר עובד בצורה חלקה ושוטפת: אדם יכול להיגעל שבוע שלם מהאירועים שסביב המשחק, ומיד עם שריקת הפתיחה הכל נשכח ונדחק הצדה. כך למשל השבוע התיישבנו יחד עם עוד מאות מיליוני אוהדים לצפות בקרב של מנצ'סטר סיטי נגד ארסנל, ימים ספורים אחרי הפרסומים על ההאשמות נגד הקבוצה, וכאילו כלום. על פי החשד הנהלת סיטי מתנהלת במרמה כבר שנים ארוכות, מעלימה כספים, מנפחת תקציבים, משלמת מהצד בחוזים כפולים, עושה הכל כדי לצבור עוד ועוד כוח ושחקנים בניגוד לחוקי "המשחק ההוגן הפיננסי" (חח), אבל אתם יודעים איך אנחנו, אנשי עקרונות: מהרגע שהמשחק מתחיל, מתרכזים רק במשחק.
אולי כי הזיכרון קצר. אולי כי הכל מושחת גם ככה, בכל התחומים. אולי זו החלטה מושכלת, הגיונית, של חובבי ספורט שמבקשים להשאיר לעצמם פינה נקייה בחיים, קלישאות על "אהבה טהורה". כך או כך, למדנו כבר לעצום עיניים, להשלים עם המגרעות, לשכנע את עצמנו בכל מיני אמיתות. אין ספק שעייפנו. ויתרנו. מיצינו את השחיתויות והגועל. לפעמים כל מה שאדם רוצה זה לשים רגל על רגל ב-17:30 אחר הצהריים ולראות את הכדורגלנים הטובים בעולם משחקים. מה כבר ביקשנו. דה בריינה ואודגור, הולאנד וסאקה. הניחו לנו מעוולות חברתיות.
כמובן שגם הפרופורציות משתנות. הכל מתעוות. סיטי נתפסת כשטן הגדול, ולידה ארסנל היא האנדרדוג, הקבוצה הקטנה והצנועה שנלחמת בענקית. אותה ארסנל, בבעלות של מיליארדרים, שהשקיעה 600 מיליון ליש"ט בשנים האחרונות על רכש, הקבוצה שההנהלה שלה מיררה את חיי אוהדיה. אבל אוהד הכדורגל אוהב למכור לעצמו כל מיני סיפורים על רומנטיקה, גבורה וספורט אמיתי כדי להסתיר את העקרונות של הביזנס ואיך הוא מתנהל. עם השנים הוא למד לסתום את האף ולהסתגל. גם מארגני המונדיאל בקטאר ידעו שהשיח הציבורי סביב זכויות האדם יישכח ברגע שהקהל המהופנט יקבל את מבוקשו: תמונה של כדור לבן מתנועע על דשא ירוק.
עכשיו קשה שלא "לרחם" על אוהדי מנצ'סטר יונייטד, או לפחות על אלה שנותרה בהם טיפה יושרה, הגינות או ערכים. על פי הדיווחים באנגליה, הקבוצה תימכר לאחת משתי ההצעות שהוגשו לרכישה במכרז: או זו של המיליארדר ג'ים ראטקליף, או זו של שיח' יאסים בין חמאד אל ת'אני, יושב ראש הבנק האיסלמי של קטאר (QIB), הבן של ראש הממשלה לשעבר. גם אוהדי יונייטד עכשיו נאלצים לסתום את האף ולהיגעל בשקט. כאמור, להדחיק.
סביר להניח שהרבה אוהדים של יונייטד הסתכלו במבט ביקורתי וזועם על הנעשה במנצ'סטר סיטי שבבעלות אבו דאבי. מאחר שבכדורגל עסקינן הרי שהקלישאות נשלפות, ולכן הקבוצה "מכרה את עצמה לשטן" אחרי ש"איבדה את הזהות שלה". לפני כן הם זלזלו בהתעשרות המהירה של פריז סן ז'רמן, הקניטו את ניוקאסל והרוכשים הסעודים, אבל עכשיו כבר מפנטזים על הבעלים הקטארי שיגיע "ויחזיר את מנצ'סטר יונייטד למנצ'סטר", כדבריו. כבר נמסר שהוא אוהד של הקבוצה עוד מהימים שלמד באנגליה, והוא מתכוון להשיב לקבוצה את הזהות, להשקיע במחלקות הילדים, לטפח גם את קבוצת הגברים וגם את של הנשים, וכמובן קונה את לב הקהל עם הבטחות על שיפוץ אולד טראפורד, עם עסקה שתשאיר את המועדון נקי מחובות. איך אפשר לסרב לזה?
מנגד עומדת ההצעה של ראטקליף, וכמובן שההצעה של ראטקליף מתנגנת עם זו של הקטארים ומנוגדת לה במהות וברוח, כי הרי היתרון שלו על הקטארים ברור: הוא מקומי, לבן, לא מוסלמי, ולכן מעמיד "הצעה בריטית, שתהפוך את המועדון למגדלור של מודרניות, קידמה וגישת בעלות שבה האוהדים במרכז". ראטקליף מציג את עצמו כאוהד ותיק של יונייטד, עוד מנעוריו, טוען שהיה באצטדיון במשחק שבו גברה על באיירן מינכן בגמר הצ'מפיונס המפורסם. אבל האמת היא שהוא גם הבעלים של ניס הצרפתית ושל לוזאן השווייצרית, ולמעשה ניסה גם לרכוש את צ'לסי בעבר.
הקרב הוא גם תדמיתי כמובן, על דעת הקהל, בניסיון לכבוש את לב האוהדים. סביר להניח שבקרוב יעלו ויבואו שחקני עבר ואנשי מועדון, ויביעו תמיכה באחת ההצעות, מי יודע למה וכמה. והנה בקרב התקשורתי כבר טוענים שבעצם ראטקליף, מעצם היותו הבעלים של חברת הכימיקלים INEOS, מנסה לעשות Greenwash ולנקות את תדמיתו המזהמת בעזרת השקעה בספורט. ואילו כמובן הקטארים עושים כהרגלם sportswashing, משקיעים בספורט בניסיון להיכנס לקונצנזוס ולהיתפס כאנשי עסקים מצליחים מודרניים ולא חלק ממדינה חשוכה.
ובאמצע שוב האוהדים. גארי נוויל, למשל, שביקר את קטאר והיחס שלה לפועלים הזרים, וכעת אולי יסכים להתפשר קצת על עקרונות אחרי ההבטחות לשדרג את אולד טראפורד ומתקני האימון (בתקווה שבשיפוצים ימותו כמה שפחות, כמובן). עולות שאלות מי בדיוק מהקטארים ינהל את הקבוצה, האם תהיה בעלות משותפת על פ.ס.ז' (משפחת אל ת'אני), והאם הנטייה שלהם להשקעה מיידית ונוצצת תפגע ב"תהליך" החיובי שהחל אריק טן האח.
רטקליף מדבר על זהות, אבל באנגליה נטען שההצעה של המיליארדר הבריטי היא בעזרת מימון של ענקי וול סטריט ג'יי פי מורגן וגולדמן סאקס, ומזכיר את האלרגיה של אוהדי יונייטד מאנשי עסקים אמריקאים אחרי החוויה עם הגלייזרים. כך או כך, כל הצעה נשמעת כמו פשרה מוסרית, משהו שיתקבל בעיקום אף, בהבנה ש"גם ככה הכל כבר רקוב".
מיד לאחר מכן תעלה התופעה המוכרת "וואטאבאוטיזם", עם ניסיון לדחות את הביקורת ולבטל את הטענות, בעזרת הוכחה שלמעשה מעשיהם של המבקרים סותרים את הטענות שלהם, כי גם אצלם העסק מלוכלך ומנוכר (וזה כנראה נכון), וכך למעשה בכל פעם שמדובר על שינוי בעלות שכזה, המשחק מוצף בהאשמות על צביעות, שחיתות ואינטרסים, ועוד תזכורת לעולם האמיתי. בדיוק בגלל זה לא נותרה לאוהדי יונייטד ברירה אלא לחכות שהכל כבר ייגמר, יירד מהפרק ומהכותרות, והם יוכלו להמשיך להדחיק, כמו כולנו, רק לשבת על הספה ולראות קצת כדורגל משובח.