הנורמה כבר כל כך מעוותת, שעבור חובב הספורט זו כבר קלישאה לשמוע על הסבל בהתעמלות. זה כבר דבר כל כך ידוע ושחוק, שהוא כבר הפך לבדיחה. הרי שלום מיכאלשווילי עושה כל כך מצחיק את המאמנת זינה, שגוערת בחניכות שלה על פירור מיותר של לחם ("אכלת פופקורן? יא פופוטם", חה חה חה), וכשמתבדחים על משהו בפריים טיים, זה כבר לא עוד סוד אפל ודבר מסוכן, אלא שגרה. הסטנדרט. ההתעללות מקבלת לגיטימציה ציבורית. היא כבר לא משהו שצריך להסתיר או להתבייש בו, אלא עובדה מוגמרת.
וכך הפרק של "המקור" ששודר השבוע ברשת13 התייחס רק בתחילתו ליחס הכולל למתעמלות האומנותיות, מאחר שזה כבר ידוע לכל, אין פה חידוש. דקות ספורות בלבד הוקדשו לווידויים שלהן על האימונים החולניים (13 שעות ביום), והסרטונים הקטנים שחושפים מבפנים, ממזרן האימונים, מהדירה הקטנה שבה הצטופפו, את ההשפלות על ידי המאמנת ("מזדיינת!"), הרצון לפרוש ולברוח, הפרעות האכילה, הרעב הבלתי פוסק (מבריחות אוכל דרך החלון), הזריקות והכדורים מהצוות הרפואי (מתעמלת עולה לתחרות עם רגל שבורה), הטירוף הכולל שמאפיין את הענף הזה מהיום שהכרנו אותו. אבל מנכ"לית איגוד ההתעמלות שרית שנער שומעת את הטענות ואומרת בפה מלא: "מבחינתי לא נעשו פה דברים שנחצו בהם קווים. אירה ויגדורצ'יק הביאה את ישראל להישגים". זאת הנורמה, אלה הציפיות, חשובים רק ההישגים.
כאמור, חובבי ספורט אנחנו, ומכירים היטב את ההשקעה שנדרשת כדי להצליח. גם כדורגלנים צעירים נדרשים לשמור על תזונה, כל הספורטאים מקריבים את חיי החברה שלהם, כולם מתמודדים עם סביבה לוחצת. אבל גם בסטנדרטים האלה, עולם ההתעמלות תמיד היה קיצוני וחריג. מהסיפורים על המשטר הקפדני במזרח אירופה ועד סיפורי ההתעללות המינית בנבחרת ארה"ב, כבר עשרות שנים ידוע שמדובר בענף שעצם ההוויה שלו מאפשרת אלימות. אין עוד ענף שמייצר כזה פער בין התוצאה הסופית העדינה, האלגנטית והאסתטית (בין אם זה התעמלות מכשירים או אמנותית) לבין הדרך המלוכלכת לשם.
וכשזו המציאות, אין פלא שגם סביב השיפוט יש לכלוך. זה ענף שרגיל להסתיר דברים, לטייח עולם מעוות. לעיני המצלמה לחייך, מאחורי הקלעים לסבול. להחביא את האמת. אלה הם חלק מהעקרונות שעליהם מבוסס עולם ההתעמלות, הסודות הפנימיים. זה גם מה שאיפשר ללארי נסאר להתעלל מינית בנערות במשך עשרות שנים. מסורת של טיוח. רק מי שבפנים מכיר את הסודות היטב, לעומק, חווה על בשרו את ההתאכזרות הזאת ואת העמדת הפנים.
נערות צעירות, עם איפור כבד ותלבושת נוצצת, עולות לתרגיל של שלוש דקות, צריכות לחייך, לצעוד בראש זקוף, ורק יודעי דבר יודעים איזה מסע אפל עברו בדרך לשם. ולאחר מכן הן יושבות לצד המאמנת, שבמקרים רבים התעמרה בהן, שלא לומר התעללה, והן מתחבקות איתה, הכל בחיוך גדול ומזויף. אחר כך האולימפיאדה נגמרת, והן רק רוצות לפרוש. רוב הספורטאים פורשים בדמעות, בכאב, מסרבים להודות שזה נגמר - אבל מתעמלות רבות פורשות ומרגישות הקלה, מאושרות שזה נגמר, שאפשר להתחיל לחיות, רוצות לברוח, להימלט. רובן מודות: לא ארצה שהבת שלי תעסוק בזה.
השקר הזה, העמדת הפנים, מאפשר את תרבות השוחד, כפי שהצטייר מהתחקיר בתוכנית "המקור" השבוע. איגוד ההתעמלות יוצא למלחמה נגד אמא של המתעמלת אופיר דיין, איילת דיין-לויט, ומנסה לפגוע באמינות שלה - אבל זה לא משנה את הרושם החזק שנותר בצופה. מהעדויות וההקלטות מצטיירת תמונה ברורה: השקר ידוע לכולם.
אין פה ניסיון להמעיט בהישגים של ההתעמלות האמנותית בישראל. חבל שזה מכתים הצלחות של ענף שלם, שאכן התפתח בישראל. ראינו במו עינינו עד כמה נפלאה ואיכותית לינוי אשרם, כולנו הערכה והערצה לניקול זליקמן ולנטע ריבקין. אבל העדויות המחישו מציאות אנטי ספורטיבית: השיפוט מעוות, התוצאות מעוותות, השופטים מקבלים מתנות בציפייה שזה ישפיע על הציונים, כולם מודים בזה.
הבעייתיות קיימת בכל ענף שמוכרע על ידי שיפוט שכולל אלמנטים שלא ניתן למדוד בצורה מדויקת, אבל בשורה התחתונה - כולם יודעים שהשופטת הראשית שישקובסקיה "אהבה כסף ורק כסף", שלשופט הארגנטינאי צריך להביא חולצה (לברר קודם טוב טוב מה המידה שלו), שלשופטות הרוסיות להביא תכשיטים ובשמים אבל לאלה ממערב אירופה לא להביא מעטפות עם מזומנים כי "הם לא אוהבים". שצריך לעשות את המינגלינג, להשקיע קצת יותר בבושם, והם בתמורה יפרגנו.
הרי עבור אלה שבפנים, זו לא חשיפה מרעישה. ככה זה מאז ומעולם. למעשה, מה שלכאורה הדליק את האמא המפלילה זה לא עצם עניין המתנות, אלא שפתאום דרשו מההורים להשתתף במימון המתנות. לא תרבות השקר, אלא שפתאום הוחלט להשקיע במתעמלות היחידות, ולא בבנות הנבחרת.
גם מנכ"לית האיגוד משוחחת בטלפון וניתן לשמוע שהיא מתנסחת בזהירות, כמו מישהי שלא רוצה ליפול בלשונה. היא מדברת בקודים, חוששת שהיא מוקלטת. מאמנות ושופטות עברו בדיקת פוליגרף על ידי האיגוד ונשאלו על הנושא. מהכל מתברר שהסוגיה כבר נידונה, היא על הפרק, זה לא סוד.
לכן התגובה הרשמית של איגוד ההתעמלות לתחקיר הייתה כל כך מאכזבת, כשבין השאר נכתב בה "גברת ממורמרת אחת מוציאה דיבה על איגוד ההתעמלות שמתנהל למופת ומביא כבוד ויוקרה". כבוד ויוקרה, כמובן, שווים תקציבים לאיגוד. כזכור, ההישגים מעל לכל.
אבל בספורט עסקינן, ולכן יש יותר מכבוד ויוקרה על הפרק, אלא גם מצוינות ותחרות הוגנת, דוגמה לעולם, ערכים. לכן עדיף היה אילו מאיגוד ההתעמלות הייתה נמסרת תגובה בסגנון אחר, כמו "לצערנו הרב אלה הנורמות בעולם ההתעמלות כבר שנים ארוכות, זה בהחלט מאכזב ומעציב, ובמשך שנים אכן ניסינו להיטמע בצמרת הענף ולכן שיתפנו פעולה עם הנוהג הפסול והאנטי ספורטיבי הזה. כעת כולנו תקווה שהחשיפה הזאת תביא לשינוי, אנחנו כבר החלטנו על שינוי במדיניות והפסקת המתנות לשופטים, דבר שאינו נהוג בשום ענף שמכבד את עצמו, גם אם ההחלטה שלנו תפגע בטווח הקצר בהישגים שלנו, אבל אנחנו בכל זאת מאמינים שזה הדבר הנכון".
אבל מה בינתיים? מה אמורים להרגיש הורים לילדות הצעירות שהולכות לחוג התעמלות, ונהנות כל כך מההצלחה, מהתרגילים, מהאימונים? יש להן מסגרת מקצועית, הן רוקדות, סופגות ערכים של קפדנות, קבוצתיות, תחרויות. הן גילו עולם שהן מצטיינות בו, לומדות לשלוט על הגוף, להתנהל בקור רוח, מגלות אומץ בתחרויות, חוות הצלחה, מחיאות כפיים, תשואות מהקהל. מתישהו הן נשאבות, מתמכרות, חולמות על האולימפיאדה. מה עושים? נדמה שאין ברירה, אלא לתת להן להצליח, ליהנות, להתפתח. אבל ברגע שזה נהיה רציני ומתקרב למקצוענות, לדעת בדיוק במה זה כרוך.