הישרדות: על תופעת ההתעללויות המיניות בעולם הספורט המקצועני

בווידאו: אלי רייזמן בפעולה

לקראת סוף השבוע שעבר, נגזרו על ד"ר לארי נסאר, הרופא של נבחרת ארצות הברית בהתעמלות לשעבר, 60 שנות מאסר. לא בגלל שלמעלה מ-140 נשים (רובן אך לא כולן מתעמלות) התלוננו שתקף אותן מינית - כי אם בשל למעלה מ-37 אלף תמונות פורנוגרפיות של ילדים, שנמצאו על מחשבו האישי. בינואר הקרוב יעמוד למשפט נוסף, על עשרה סעיפי התעללויות, ואמור לקבל 25 שנים נוספות, אולי יותר. נסאר, טיפוס מחליא וחולה, יבלה את שארית חייו בכלא, עד אשר ימות בכלא, וזה טוב ויפה שבא, סוף סוף, על עונשו המתבקש. מה שהרבה פחות טוב, והרבה פחות יפה, הוא לחשוב על כל הנשים שתקף ודיברו על כך, כל הנשים שתקף ולא דיברו על כך, כל הנשים שאיבדו משהו שלעולם לא יוכלו להחזיר, שלנצח יסתובבו בעולם עם צלקת פנימית או חיצונית אותה אף ניתוח, אף סגירת מעגל, אף עונש מאסר לא יוכלו להסיר.

כן, בחודשים האחרונים התברר שגם בעולם הספורט זה בכלל לא משנה מי את, כמה טובה את, בכמה אולימפיאדות הופעת או כמה שיאי עולם שברת. בסופו של דבר, גם בעולם הספורט, את קודם כל אישה, אישה בעולם של גברים - ורק אחר כך כל השאר.

בדומה להארווי ויינשטיין (או קווין ספייסי, או לואי סי קיי, והבה נסגור את הסוגריים עכשיו אחרת הם יימשכו עד פסח), הבעיה, כמובן, לא נגמרת בד"ר לארי נסאר, כפי שהיא לא התחילה בד"ר לארי נסאר. ובכל זאת, אי אפשר שלא להתעכב על סיפורו של הרופא הנאלח - גם בגלל כדור השלג שיצר, ושאפשר לנשים אחרות בעולם הספורט להחליט שהגיעו מים עד נפש, וצריך להתחיל לדבר. כל הסיפור הזה התפוצץ אמנם רק בקיץ 2016, כשב"אינדיאנפוליס סטאר" חשפו כי מתעמלות לשעבר התלוננו נגד נסאר, אך הוא התחיל זמן רב קודם לכן. בתביעה שהוגשה בשנה שעברה צוין כי הרופא האמריקאי שהחל לעבוד עם מתעמלים ומתעמלות ב-1978 והצטרף לצוות הרופאים של נבחרת ארצות הברית ב-1986, התעלל מינית במתעמלת שהפכה למדליסטית אולימפית כבר ב-1994 - התעללות שנמשכה שש שנים.

על פי רוב, שיטת הפעולה של הרופא שהמשיך בלימודיו והפך איש מקצוע מבוקש יותר, בעל מעמד גדול יותר בנבחרת ארצות הברית ובמכללת מישיגן סטייט, היתה פחות או יותר זהה: מתעמלת כלשהי היתה נכנסת למשרד שלו לבדיקה רפואית שגרתית או טיפול בבעיה כזו או אחרת ודווקא שם, האיש שאמור היה לתקן את הבעיות רק גרם למיליון אחרות. נסאר היה שולח ידיים, מחדיר אצבעות, ממשש, לעתים בלי כפפות, בדרך כלל ללא הצדקה ותמיד ללא הסכמה. רוב הנערות שתקו, ובכל פעם שמישהי העזה להתלונן בפני האחראיים, התבשרה שד"ר לארי נסאר הוא רופא מוערך, שהוא יודע מה הוא עושה, שצריך לסמוך על שיקול הדעת הרפואי שלו. או, בקיצור: בכל פעם שמישהי פתחה את הפה, היא קיבלה תשובות שגרמו לאחרות לסתום אותו.

רייצ'ל דנהולנדר, פורצת הדרך שהגישה את התלונה הראשונה נגד נסאר, חוותה את כל הרע הזה על בשרה בפעם הראשונה בשנת 2000, כשהיתה בת 15 ונכנסה למשרדו של נסאר עם כאבי גב. היא ביקרה אצלו חמש פעמים, ובכל החמש קרה בדיוק אותו דבר. "קפאתי, כי ידעתי שזו תקיפה מינית", אמרה לאחרונה. רק לאחר הפרסום ב"אינדיאנפוליס סטאר" בשנה שעברה, הרגישה מוכנה לדבר בעצמה, בשמה, בפומבי, על האצבעות האיומות ההן שחדרו לגופה 17 שנים קודם לכן, ואחריה - המבול. נסאר שמר, כמובן, על תפקידיו השונים עד 2015, ועד שזה קרה, המשיך להתעלל מינית בילדות (על פי בית המשפט, ב-1998 החל לתקוף מינית ילדה בת שש של אחד מחבריו, פעם בשבועיים למשך שנתיים), נערות ונשים, ביניהן כמה מהשמות הגדולים בענף בארצות הברית - אלי רייזמן, גבי דגלאס, מקיילה מרוני ואחרות, שיצאו בשבועות האחרונים אחת אחרי השנייה וסיפרו שכן, גם הן היו בסיפור הזה, וגם הן כבר לא מתכוונות לשתוק. מלבד התעללויות מצד ד"ר נסאר, כולן חלקו גם היחס של הסביבה, את הטיוח, את הלחץ הסמוי, לא תמיד מכוון, אך תמיד זה שמוביל, בסופו של דבר, להעדפת התוקף על פני הקורבן.

כדי להבין איך נסאר תקף מינית אינספור ילדות ונערות ונשים במשך למעלה משני עשורים בלי שלאף אחת זולת הקורבנות עצמן יהיה אכפת, צריך או להבין איך מקרים דומים לשלו קרו שוב ושוב לאורך ההיסטוריה, איך הם ממשיכים לקרות, או, פשוט, להקשיב למילים המצמררות של דנהולנדר – כאמור, הראשונה שהתלוננה בשמה: "זו האשמת קורבן מפוארת, וזה צריך להפחיד את כולנו. כי, גבירותיי ורבותי, זו תרבות ההתעללות, וזה מה שמותיר את הקורבנות שקטים. זה מה שמותיר את התוקפים בעמדות כוח. וזה מה שמסכן את הדור הבא של הילדות". במסיבת עיתונאים שערכה לאחרונה עם שתי מתעמלות לשעבר נוספות, הוסיפה: "למשך עשורים, מישיגן סטייט, התאחדות ההתעמלות בארצות הברית, מאמנים, מפקחים, מאמני כושר ואפילו פסיכולוגים קיבלו עדויות ממקור ראשון של התעללויות מיניות של לארי. בכל פעם, ראשי מישיגן סטייט השתיקו את הקורבנות. לארי המשיך לקבל גישה לילדות הקטנות הללו ולמשך עשורים, מישיגן סטייט המשיכה להעסיק אותו כאילו הוא הטוב שבטובים, להשתמש בו ככלי שיווקי כדי להביא ספורטאים מוכשרים לקולג'. זה נמשך עד היום בו דיברתי".

דנהולנדר וחברותיה שבחרו לדבר העריכו שמישיגן סטייט היתה יכולה למנוע מ-100 נשים ונערות לעבור התעללויות מיניות אם רק היו ראשי המכללה מקשיבים ומאמינים לאינספור התלונות שקיבלו לאורך השנים, ולא מנפנפים אותן כמטרד. "היתה תחושת בגידה בלתי רגילה", סיפרה ל"דדספין", "לא רק על האיש שהתעלל בי לא יכולתי לסמוך. לא יכולתי לסמוך על אף אחד סביבי. לא יכולתי לסמוך על אף אחד שצריך היה לדבר בשם הילדות הללו". אלי רייזמן, שזכתה בשלוש מדליות זהב אולימפיות, אמרה לתכנית "60 דקות": "מדוע אנחנו בכלל שואלים למה הנערות לא דיברו? למה לא להסתכל על התרבות? על מה שהתאחדות ההתעמלות עשתה, ולארי נסאר עשה, כדי לתחמן את הנערות הללו כל כך שהן פחדו לדבר?"

חלק מהנערות דווקא כן דיברו, אבל זה לא שינה. בפרוטוקולים ששחרר בית המשפט לאחרונה נמצא שמ-1996 עד 2006 הוגשו להתאחדות ההתעמלות האמריקאי לא פחות מ-54 תלונות על התעללויות מיניות של מאמנים. אבל זה לא רק שהתאחדות ההתעמלות האמריקאית ואנשי מישיגן סטייט צידדו בנסאר במקום בקורבנות; על דעת עצמם הם לא העבירו אפילו פיסת מידע הלאה, לרשויות החוק. התאחדות ההתעמלות האמריקאית טענה ששמעה על תלונות שכאלה רק ביולי 2015, ומיד פיטרה את נסאר. מישיגן סטייט טענה שקיבלה תלונה ראשונה נגד נסאר רק ב-2014, ובחקירה שלה לא מצאה טעם לפגם. רק לאחר התחקיר הראשון אודותיו, באוגוסט 2016, פוטר הרופא מהמכללה, שספגה מבול ביקורות, רובן ככולן מוצדקות.

עוד לפני העונש שהוטל עליו, כתבה רייזמן לנסאר מכתב שתכננה להקריא בבית המשפט. בסופו של דבר לא קיבלה אישור להקריא את המילים שכתבה בדם ליבה, אז היא פרסמה אותם באתרPlayers Tribune, כחלק מחיבור ארוך ומטלטל בשם "זוהי הישרדות", שמוטב לקרוא במלואו. "ב-30 השנים האחרונות, שורדות רבות דיברו על התעללות של לארי", כתבה, בין היתר. "ואנשים, רבים מהם בתפקידים בעלי סמכות, הגנו על המפלצת הזאת ואמרו לשורדות שזה בסדר, שלארי לא מתעלל בהן. היללו אותו, אפילו בחרו בו להיות חלק מהוועד שאמור לחשוב על נהלים שימנעו התעללות בספורטאים! לדעת את זה זה כאילו לעבור התעללות נוספת. כמה מאות ניתן היה להציל אם אפילו אדם מבוגר אחד היה מקשיב ופועל?"

והנה עוד קצת מהדברים שרייזמן תכננה להגיד לנסאר, רגע לפני שעוברים הלאה: "כמו רוב האנשים, לימדו אותי לסמוך על רופאים... היית כל כך נחמד שסמכנו עליך, מה שהקל עליך לנצל כל כך הרבה אנשים, כולל אותי... ובגללך, עכשיו קשה לי לסמוך על אנשים אחרים. כשאני הולכת לרופא, בעיקר לרופאים גברים, אני מפוחדת... כשהתחלתי להבין מה לארי עשה לי, נמנעתי מחלק מהטיפולים הרפואיים שמתעמלות בדרך כלל צריכות, בעיקר בזמן אימונים אולימפיים. הייתי צריכה לקבל שלושה מסאז'ים בשבוע, אבל פחדתי מדי (אפילו אם המעסה היתה אישה)... כשהרשיתי לעצמי לחשוב על מה שלארי עשה, החרדה השתלטה עלי. חשתי שאיני יכולה לנשום. לא יכולתי לישון היטב, כי היו לי סיוטים איומים... על אף המאמצים שלי להשיב שליטה, עדיין יש לי טריגרים. העבודה שלי מצריכה הרבה נסיעות, ואני חרדה לנסוע לבד. לעתים תכופות אני מביטה סביב, פרנואידית ומפחדת להיות לבד. כשאני לבד במלון ומזמינה אוכל, אני חוששת שגבר יהיה זה שיביא אותו. אם גבר דופק על הדלת שלי, ליבי מתחיל להלום בחוזקה... תמיד הייתי נוהגת לתת לאנשים ליהנות מהספק, אבל אם רופא מפואר ששירת את הנבחרת הלאומית לאורך 30 שנה התברר כמפלצת, איך אוכל לסמוך על מישהו? כעת אני תופסת את עצמי מפחדת שאנשים אחרים שאני פוגשת הם כמו לארי. ואני שונאת את זה. אני שונאת שלארי גזל ממני את האמון באחרים".

ד"ר לארי נסאר היה ועודנו אדם מסוכן ומתועב וחתיכת בעיה, אבל הוא לא ה-בעיה. ה-בעיה גדולה הרבה יותר ממנו.

עולם ההתעמלות, שמושך אליו ילדות ונערות צעירות שעוזבות לא פעם את המשפחה ומבלות שעות ארוכות באימונים צמודים עם מאמנים – בדרך כלל מאמנים הרבה יותר מדי קשוחים - מהווה קרקע פורייה להתעללויות פיזיות, מיניות ונפשיות. אבל הוא לא לבד. יחסי המעמדות הברורים בחברה הופכים ברורים עוד יותר בספורט, ואם מוסיפים לכך משוואה שבדרך כלל כוללת ספורטאית צעירה עם מאמן ותיק (שיכול, במקרים רבים ולאו דווקא אצל נערות, לשמש מעין דמות אב) והצורך לשמור דברים בסתר, לעתים כדי לא לערער את הספינה ולהגשים את החלומות שנטוו בשלב מוקדם יותר של הדרך, מקבלים מתכון שעלול להוליד צרות. וזה לא שמספר התקיפות המיניות בעולם הספורט הרבה יותר נמוך או הרבה יותר גבוה מזה מחוץ לעולם הספורט; הוא פחות או יותר אותו הדבר (על פי רוב, אחת מתוך ארבע בנות ואחד מתוך שישה בנים יעברו התעללות מינית לפני גיל 18). וזה די והותר – בעיקר בהתחשב בכך שעל כל ילדה, נערה או אישה שאוזרת אומץ ומתלוננת, יש רבות שעדיין נאלצות לחיות באפלה, כל אחת מסיבותיה היא.

השחיינית האגדית דיאנה ניאד, למשל, היתה האדם הראשון בהיסטוריה ששחה מהוואנה שבקובה לקי ווסט שבארצות הברית. היא צלחה את 177 הק"מ במים הפתוחים בגיל 64, אך הרבה יותר קשה היה לצלוח את התקיפה המינית שעברה שנים רבות קודם לכן. ב-2012 סיפרה למגזין "Out" שאחד המאמנים הראשונים שלה החל להתעלל בה מינית כשהיתה בת 10, והפסיק רק ארבע שנים לאחר מכן. אחת הפעמים הללו התרחשה בבית של המאמן הנשוי, אב לילדים. "משום מקום פתאום הוא היה מעלי. הוא הוריד לי את בגד הים, תפס אותי וריר נזל על שדי. הוא נשם בכבדות ונאנח. לא נשמתי במשך שתי דקות שלמות, הגוף שלי היה נעול. הוא התחנן שאפסק את רגלי, אך הן היו צמודות. הוא גמר על הבטן שלי, פלג הגוף העליון האתלטי שלי שהייתי כל כך גאה בו לפתע היה מחולל עם הדבר הזר והמגעיל הזה". כשבית הספר שמע על כך, ושמע על התעללויות דומות שעברו ילדות נוספות, הוא פיטר את המאמן, שמצא עבודה חדשה באוניברסיטה סמוכה.

אצל השחיינית האמריקאית אנה סטרצ'מפו זה נגמר באונס של ממש. ב-2008, כשהיתה תלמידת תיכון, נקראה למשרד של המאמן שלה שאמר לה שהוא רואה בה פוטנציאל להגיע למוקדמות אולימפיאדת 2012. לאחר ששמע ממנה שהלימודים מעל הכל התעצבן, סטר לה, לקח אותה למחסן הסמוך למשרד שלו ואנס אותה. "היא לא היתה יכולה לבכות או לצרוח", נכתב באתר "Outside". "גופה דימם משני נקבים שונים. כשהמאמן גמר, הוא הותיר אותה לשכב על רצפת הבטון". לאחר מספר ימים זה קרה שוב, ואז שוב, ושוב, וכך למשך שנתיים וחצי. השילוב המשתק של בושה, הלם, פחד ובלבול הביא לכך שסטרצ'מפו, כמו רבות אחרות לפניה ואחריה, לא היתה יכולה לספר לאף אחד. בשלב מסוים פגעה בעצמה כדי שלא תצטרך לשחות יותר. בשלב אחר הפסיקה לאכול. ואז, שלוש שנים אחרי התקיפה הראשונה, סטרצ'מפו החליטה לספר לחברה. החברה סיפרה להוריה והסיוט, לכאורה, הסתיים - אבל כמו כל סיוט אחר מהז'אנר, הוא לא באמת מסתיים, אלא נמשך לנצח, בווליום כזה או אחר. לזכותה של התאחדות השחייה האמריקאית, היא היתה אחד הגופים הראשונים שייצר רשימה פומבית של מאמנים ובכירים שהושעו על בסיס משמעתי, בין היתר תקיפה או התעללות מינית. נכון לשבוע, הרשימה הזו כוללת למעלה ממאה חברים, כ-70 אחוז מהם תוקפים ומתעללים מינית.

במקרה של ביילי גיבסון, הודפת כדור ברזל וזורקת דיסקוס, זה כמעט נגמר במוות. במאי האחרון סיפרה ל-ESPN בוגרת מכללת אריזונה על הקשר עם מאמנה המפחיד, קרייג קרטר. ביוני 2012, לאחר תחרות מאכזבת, יצאה למסיבה ושתתה. קרטר אמר לה, כמו ליתר הספורטאים והספורטאיות שאימן, שאם הם שותים וזקוקים לטרמפ הביתה, הוא ישמח לשמש כנהג. את המשך הלילה היא לא זוכרת. למחרת, הראה לה קרטר על גבי הטלפון שלו תמונות שלהם, מקיימים יחסי מין. המאמן איים שיפיץ את התמונות הלאה, ובכך תאבד את המלגה הספורטיבית שהשיגה, אלא אם תשיב לו בטובות הנאה מיניות. באפריל 2015, בשנתה האחרונה במכללה, החליטה לשים סוף לסחיטה הזו, שנמשכה למעלה משנתיים וחצי. "הוא קפץ עלי והוריד לי את החלק העליון של החולצה והחזיה ושם אותי על הספה", אמרה למשטרה, "הוא הניח יד אחת סביב הצוואר שלי וביד ימין היה לו להב גילוח. "אני צריך פשוט לחתוך את הפרצוף שלך והעיניים שלך כדי שאף אחד לא יראה את העיניים היפות הללו"", אמר לה. "הוא חנק אותי והרגשתי את הראש שלי מתמלא דם. ואז לא יכולתי לנשום והוא שחרר אותי, נפל לצידי והתחיל לבכות". קרטר התחנן. הוא אמר שלא יוכל להמשיך לחיות בלעדיה. הוא איים להתאבד. לאחר התלונה שהוגשה נגדו, התפטר מהמכללה, לא לפני שהכחיש חלקים רבים מהסיפור של גיבסון. "אני מסתכל עליך", כתב לה באחד המיילים, "כמו פומת הרים, שעוקבת אחר הטרף שלה לפני שהיא הורגת".

וזה קורה כמעט בכל ענף אחר. בכדורסל (במרץ האחרון נעצר מאמן אמריקאי שתקף מינית ילדה בת 9), בג'ודו (ב-2007 הודה מאמן אמריקאי שתקף מינית את קיילה הריסון, שזכתה חמש שנים לאחר מכן במדליית זהב ראשונה עבור ארצות הברית), בהוקי (ב-2009 נעצר מאמן אמריקאי ששיכר שתיים משחקניותיו, לקח אותן הביתה עם חבר וקיים עימן יחסי מין), ולא רק בארצות הברית, כמובן. במעצמת הסקי אוסטריה תחל בקרוב חקירה עצמאית על תקיפות מינית של מאמנים, מפקחים ואנשי צוות נוספים בגולשות מקצועניות, משנות השבעים עד אמצע העשור הקודם לכל הפחות; בקנדה, פורסם לאחרונה על שלוש מתעמלות שהתלוננו כי המאמן מייקל ארסנולט תקף אותן מינית, כמו גם על מאמן סקי שהתעלל מינית ב-12 נערות מגילאי 12 עד 19; בהונג קונג, למעלה מ-70 ספורטאיות הוציאו הודעה משותפת הקוראת למדינה להתייחס יותר ברצינות לתלונות על ההתעללויות מיניות, בצל דבריה של אלופת המשוכות ורה לוי לאי-יו, לפיה הותקפה מינית על ידי מאמנה לפני עשר שנים; בסינגפור הכניסו נהלים חדשים לאחר המשפט של מאמן הקפיצה בחבל רוג'ר יו ג'וניור, שמואשם כי ביצע מספר עבירות מין בתלמידה בין 2008 ו-2010; בבריטניה, טענה אצנית לשעבר שהמאמן דארל באן תקף אותה מינית ואיגוד האתלטיקה טאטא זאת; בקואלה למפור, נמצא במעצר מאמן ספורט ימי על אונס של תלמידה.

חלקן הצליחו להתגבר על כך. אחרות לא היו כל כך ברות מזל, ונאלצו לפרוש מהספורט במקרה הטוב, או להתמודד במקרה הרע עם בעיות חמורות הרבה יותר מקריירה ספורטיבית שנגדעה בטרם עת. שחיינית המים הפתוחים דיאנה ניאד תחגוג בקיץ 2019 את יום הולדתה ה-70, והיא עדיין לא התגברה לגמרי. "לא משנה כמה שמחה אני נראית, אני ממשיכה להתמודד עם כעס ובושה שנובעים מההשתקה", כתבה לאחרונה. "הטראומה נטועה בפינה אפלה של נשמתי. אני מסרבת להאמין שזו חותמת לכל החיים, אבל גיל 70 כבר מעבר לפינה, ואני מודה שאני תוהה האם הנערה הזו שהוצמדה לרצפה אי פעם תחלים".

כי בעולם הספורט כמו בעולם האמיתי, השורה התחתונה אותה שורה תחתונה: תחשבו על ספורטאית אקראית, הספורטאית האהובה עליכם, השנואה, תחשבו על אלופת העולם, תחשבו על מישהי שסיימה אחרונה במוקדמות, על מישהו שאפילו לא צלחה את המוקדמות. תחשבו על כל ספורטאית שהיא, בוקעת אליכם ממסך הטלוויזיה או מהעמוד הראשי של העיתון ומספרת שעברה התעללות או תקיפה מינית בשלב כזה או אחר של חייה.

האם תהיו מופתעים?

לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il